רגע אחד אחרון, לפני שהם נפרדים, אסף מניח יד כאובה על כתפו של נבו ואומר לו תודה. תודה שהציל את החיים שלו. נבו, במבוכה ובגאווה, מודה לו בחזרה - תודה על הלחימה, על הגבורה. מודה על הזכות לראות אותו שוב, בריא ושלם ואפילו מחייך.
חודש וחצי עברו מהפעם האחרונה שבה נפגשו אי־שם בפאתי בית חאנון שברצועת עזה, כשמסביבם אש חיה של מחבלי חמאס. חודש וחצי מאז אסף נפצע קשה מרסיסי ירי ומפיצוץ מטען, ומאז נבו וצוותו פינו אותו למקום מבטחים, ומשם בפינוי מוסק לבית החולים.
עכשיו הם כאן, בקיבוץ שער הגולן שבו אסף עובר פיזיותרפיה. מתחבקים, נותנים כיף של גברים, כשהלב מתפוצץ מהתרגשות. נבו מקשיב בשקיקה לסיפור דרך עיניו של אסף. הוא לא זיהה אותו בתחילה. הרי בפעם האחרונה שבה ראה אותו, אסף היה מכוסה דם. אבל הוא שמח לראות אותו בחיים, ומבין את המשמעות החשובה של תפקידו.
"לאורך כל שירות המילואים התייחסתי למה שאני עושה כמו עבודה כדי להיות מסוגל להתמודד עם זה, וכשאני רואה אותך עכשיו אני מבין עד כמה העבודה שלי שם בשטח משמעותית", מספר נבו. "כואב לראות אותך ככה פצוע, עם כאבים ברגל, אבל גם מרגש מאוד לראות שאתה ממשיך לחייך. זו בהחלט סגירת מעגל עבורי. אלו הרגעים שנותנים לי דרייב להמשיך לעשות את העבודה".
"ירי מכל הכיוונים"
שניהם גויסו למילואים בשריון עם תחילת הלחימה. אסף, בן 25, נשוי ואב לילד בן שנה וחמישה חודשים, גר בבית שאן. הוא רס"ל (מיל') שלוחם בגדוד 79 שעבד בשיתוף עם פלס"ר 14. ביום־יום הוא עובד בביטחון, ועכשיו הוא עובר הליך שיקום. נבו, בן 26, נשוי ואב לילד בן שנה ושלושה חודשים, גר במושב רמות. הוא סרן (מיל'), בתפקיד מפקד לבנת הפינוי של צוות קרב של חטיבה 14. הוא מבעליה של "נגריית כפרי", ועכשיו, כששוחרר ממילואים, הוא מנסה לשקם את הנגרייה שבה לא שהה שלושה חודשים.
ב־23 בנובמבר שניהם היו בבית חאנון שבעזה. אסף עבד בשיתוף עם הפלס"ר, מחפים על הטנקים שנכנסים ללחימה. "אתם לא מבינים איך הדופק שלי עולה כשאני מספר את זה", הוא נרגש. הוא זוכר כמעט כל רגע מהקרב, עד לפציעה. זוכר איך התחילו ללכת אל היעד, וברגע שאחד החיילים התכוון לפתוח טיל לשיגור, הטיל נורה בטעות על בית צמוד והוביל לפיצוץ.
"בהתחלה יש בום גדול. הכל מעורפל, ואתה לא מבין מה קורה", דיבורו של אסף מהיר. "אתה מתחיל לשמוע חבר'ה שאומרים 'נפצעתי', ואז מתחיל ירי מכל הכיוונים. אטמי האוזניים עפו לי החוצה מההדף, ועפתי לאחור. זה רגע של שוק, שבו אני מרגיש כאב ושההכרה מתערפלת. אני מבין שנפצעתי.
"הקפיצו אלינו יחידה רפואית, והחובש התחיל להפשיט אותי לגמרי ולבדוק דימומים. אני זוכר שאמרתי לו שיש לי משהו בראש, אבל הוא הסתכל ואמר שזה נראה בסדר, ושעדיף לטפל בפגיעה שיש לי ברגל וביד. תוך כדי, אני רואה פגיעות בעפר לידי, והחול עף מהדף הכדורים. מבחינתי, האירוע הזה היה בערך שעה, אבל מתברר שהפינוי ארך דקה או שתיים.
"אני רק זוכר שהחבר'ה בתוך האכזרית אמרו לי לעלות, ואני אומר להם שאני לא יכול להגיע כי השטח ליד הכניסה חשוף לירי. מישהו צעק לי מבפנים 'תעלה עכשיו, אני מחפה עליך', ואז אני ואיתן, הצמד שלי, עלינו. הייתי בהכרה, אבל אני לא זוכר פרטים..."
אסף מחייך ושטף דיבורו נעצר. מכאן יחייך בביישנות ויעביר את הסיפור לנבו. "אני לא באמת יודע מה קרה שם", הוא מתנצל.
"תפקיד לא טבעי"
נבו צוחק קלות. זה אותו הסיפור, יאמר ברכות, רק משתי זוויות שונות. "עכשיו כשאני מחוץ לסיטואציה אני מתחיל להבין שהתפקיד שלי הוא לא טבעי", הוא מחייך. "כל עוד יש שקט אני לא נמצא בקרב, אבל כשכוחותינו מתחילים לחטוף אנחנו נכנסים. בלבנת הפינוי שאני מחזיק יש נהג, מקלען שיודע להשיב אש, שני חובשים שאחד מהם הוא גם קשר וקלע ורופא. אני מקשיב לקשר הגדודי, הפלוגתי, ולחבר'ה של הפינוי הרפואי כדי לדעת לאן להגיע.
"באותו אירוע הגדוד נכנס לפשיטה, ואני רק שמעתי בקשר 'נפצעתי' ו'יורים עלי', והחלטתי להיכנס עם הצוות. היה איתי צוות שלם שעשה עבודת קודש, והם נלחמו, והתאמצו, והיו שם לא פחות ממני כי כל התפקידים שלנו שזורים אלה באלה. זה מה שמחזיק אותך שם הרבה פעמים, הידיעה שהצוות שלך איתך כל הזמן. כי בכל אירוע כזה אתה דרוך. כשאתה מגיע לזירה של ירי, בטח כשאתה מגיע מבחוץ כמונו, אין לך באמת מושג מי יורה על מי, אבל אתה יודע שאתה נוסע ישר לתוך הבלגן הזה כדי להציל את הפצועים".
ברגעים כאלה, יסביר נבו, הוא מנסה להיכנס ככל האפשר לתפקיד, מבלי לחשוב על מה שבאמת קורה בשטח.
"באותו הרגע אתה חייב להתנתק מכל רגש שהיית מצפה שיהיה לך. אני לא חושב על מי נפצע ואיך נפצע, אני יודע שאני חייב להעיף את הפצועים למסוק וזה הדבר היחיד שיש לי בראש. אני זוכר שבאותו אירוע הכנסנו אלינו שני פצועים לכלי, סגרנו את הפתח של האכזרית והתחלנו לנסוע. ואז אני שומע בקשר שהאירוע מתגלגל ושיש לנו עוד שני פצועים. בדיעבד, אלו אסף והצמד שלו, איתן, ואנחנו חוזרים ולוקחים אותם איתנו.
"ברגע הראשון האכזרית פשוט מלאה בדם. אני רואה רק דם, כמעט לא פנים. זה קשה, אבל ברגעים כאלה אני מנתק את האישה והילד שיש לי בבית, מנתק את עצמי מהמחשבה על הבחור ששוכב כאן פצוע ומה המצב הרפואי שלו, מנתק את הכל כדי לבצע את העבודה, להתפנות משטח האש כמה שיותר מהר, ולדווח על מצב הפצועים כדי שיכינו עבורם מסוק. רק אחר כך אני מתפנה באמת לפצועים.
"זה אבסורד לקרוא לזה עבודה. עבודה זה למחייתך, והנה אני מפנה פצועים ונמצא בזירות אר.פי.ג'י. אבל בזמן האחרון זו העבודה של כל המדינה שלי, החברים שלי, המשפחה שלנו. וזה הכי צודק שיש. אנחנו במלחמה על האנשים שלנו, על החטופים שלנו, על הביטחון של האזרחים. אבל כמה שזה צודק זה גם עצוב".
"מחמם את הלב"
לרוב, הקשר של נבו עם הפצועים נגמר ברגע שהם מפונים משטח הלחימה. כך היה גם באותו יום. לאחר פינוי ארבעת הפצועים מבית חאנון הם נקראו שוב לפנות פצועים וחזרו פנימה לשכונה המדממת. רק עכשיו נבו שומע את הסיפור המלא של אסף.
אסף פונה לביה"ח הדסה עין כרם ואושפז למשך כמעט שבוע. בדיקת סי.טי גילתה שהוא סובל מפגיעות רסיסים ביד וברגל. רסיס נוסף פגע באוזן ימין, עבר דרכה ונכנס לראש. בנס לא נפגע שום איבר חיוני.
"אני לא זוכר הרבה מבית החולים, רק שהייתי בהלם ושצוות רפואי רץ אלי", אומר אסף. "התחושה באמת היתה שכל בית החולים נמצא שם כדי לטפל בי ובפצועים הנוספים, וזה הוריד לי את הפאניקה. הרופאים הוציאו את הרסיס מהיד, אבל הרסיס שברגל נשאר. זה לא משפיע לי על חיי היומיום, אבל השיקום מורכב יותר כי לפצע לוקח יותר זמן להחלים. הרופא שהוציא לי את הרסיס מהראש אמר שאם הוא לא היה עובר דרך האוזן, היינו עכשיו במצב אחר לגמרי.
"אבל יש הרבה דברים שנותנים לי המון כוחות. אחרי שראיתי את אשתי והבן שלי, כשיצאתי מחדר הניתוח, קיבלתי המון כוחות. עד היום אנשים פוגשים אותי ומבינים שנפצעתי במלחמה ומברכים אותי ומודים לי, וזה מחמם את הלב".
הקרב של אסף בזירה אולי נגמר, אבל לא מפסיק לרדוף אותו. שבוע אחרי שהשתחרר מבית החולים אנשי חמאס שחררו סרטון, שבו רואים את המדים והדסקית שלו שהושארו בשטח. בחמאס טענו שמדובר בחטוף מ־7 באוקטובר, בעוד אסף ובני משפחתו יודעים שהוא בבית. בסרטון אחר רואים את אירוע הפציעה דרך מצלמות חמאס. "הידיעה שצילמו אותי באותם רגעים, ושהם יכלו לירות בי בשנייה, היא מטורפת", הוא אומר. "אני לא חושב שאי־פעם אצליח לעכל את זה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו