סגן אלוף בשדה הקרב, ואלוף בלב וברגש: פרידה מקצין יוצא דופן

היה בתומר גרינברג משהו אחר. כל מי שפגש בו ראה את זה מייד. אולי זה המבט, ואולי הדיבור הרך, המחבק, ששונה כל כך מאחרים.

כמה ימים אחרי השבת השחורה פגשתי אותו. קבענו בתחנת הדלק באורים, שעוד היתה סגורה. ישבנו על ספסלי קק"ל וקשקשנו. הוא סיפר על מה שעבר עליו באותה השבת. איך הוקפץ בשעת בוקר מוקדמת מביתו בקיבוץ אלמוג ודהר כל הדרך לעוטף, מלקט שברי מידע על החיילים שלו שנלחמו באותן שעות על חייהם ועל חיי הקיבוצים. לאט־לאט התבהרה לו התמונה, שבסיומה היו לגדוד שלו 41 לוחמים הרוגים. ביום אחד.

כשהגיע לכפר עזה, הוא הצטרף מייד ללחימה. עבר מבית לבית, הורג מחבלים, משחרר משפחות נצורות, מכסה גופות. זאת היתה יממה שחורה וארורה, אבל היו בה גם כמה קרני אור. אחת מהן היתה כשהגיע בשעת ערב לביתם של איתי והדר ברדיצ'בסקי שנרצחו. בין ההריסות והדם הוא מצא את התאומים שלהם, גיא ורועי, בני 10 חודשים בלבד, ששרדו 13 שעות לבדם בתופת.

"ננצח ונחזור הביתה"

גרינברג אסף אותם אליו. לימים סיפר שברגעים האלה חשב על הבת שלו, ארבל בת השלוש וחצי, ועל הבית שלהם, אותו בית קיבוץ טיפוסי של 40 מ"ר, ואיזה פער בין גן העדן שהוא יצא ממנו בבוקר לתופת שהוא הגיע אליו בערב. הוא כיסה את התאומים בשמיכה והכניס אותם לנמ"ר שלו, ומילט אותם מהתופת.

אתמול ראיינתי את הסבתא שלהם, רווית. היא סיפרה שגרינברג שלח למשפחה הודעה ובה הבטיח לבוא לבקר כשתסתיים המלחמה. הוא נשבע לעשות זאת עוד לפני שיחזור לביתו שלו. עכשיו שתי המשפחות האלה, גרינברג וברדיצ'בסקי, התאחדו בים של כאב ושכול. ארבל שלו, וגיא ורועי שלהם, אחים לנצח לאותה מלחמה ארורה.

כאשר פורסם כאן הראיון עם גרינברג, באמצע אוקטובר, הגיע אלי סרטון של הבת שלו מסתכלת בעיתון שעליו התנוססה תמונתו של אביה, אוכלת מעדן ואומרת במתיקות אינסופית "אבוש". פעם ועוד פעם שולחת חיצים של געגוע לאבא שלה שיצא למלחמה.

גרינברג עצמו לא חזר הביתה מאז אותה שבת, ולסרטון הוא נחשף באמצע עזה. הגעתי אליו לשם באמצע נובמבר, ללב מחנה הפליטים שאטי, והראיתי לו את ארבל. קשה היה להתעלם מהדמעות שבצבצו בעיניים שלו. "דקירות חיוביות בלב", הוא אמר, "תמיד כשאנחנו יושבים ככה אני גונב לה מהגמדים, והיא מתעצבנת". שאלתי אותו על הגעגוע שלה, והוא ענה ש"בגיל הזה לפעמים הם כועסים, אבל כשהם גדלים הם מעריכים".

לפני שיצאנו בחזרה לישראל צילמנו ביחד סרטון־ד"ש לרעייתו, אשירה. "הכל בסדר", הוא אומר בחיוך גדול, "אנחנו עובדים מעולה, ננצח, זה ייקח עוד זמן אבל נחזור הביתה". ואז הוא התקרב למצלמה בטלפון ושלח נשיקות לארבל ולאמא שלה, שהתרגשה מאוד.

יממה לפני שנפגשנו בעזה כבש גדוד 13 את אחת המפקדות של חמאס, שלצידה מגרש מסדרים גדול. גרינברג שלח כמה דחפורי די־9 לחרוש את המגרש ולערום בו חול בצורת מגן דוד. אחר כך הוא העמיד את כל הנמ"רים והטנקים שלו מסביב לכיכר והרביץ ציונות בלוחמים. הוא דיבר על החברים שהם איבדו ועל המשימה שהם מובילים.

בשלישי הגיעה הדפיקה בדלת

כל מי ששמע אותו דרך מערכת הקשר היה בדמעות. לגרינברג היתה יכולת כזאת - לרגש במילים פשוטות, חמות, מחבקות. כך עשה כשכינס את לוחמיו לשיחה אחרי השבת השחורה, וכך כשדיבר איתם ערב הכניסה לעזה. אלה לא היו שיחות קלות: היו לוחמים שעוד לא התאוששו, היו כאלה שפחדו מהמלחמה. גרינברג עטף אותם ואמר שכשם שמדברים היום בהערצה על דור הגיבורים של מלחמת יום הכיפורים כך ידברו בעתיד עליהם, על הלוחמים העכשוויים של גדוד 13.

כשישבנו בעזה, במשרד מאולתר בקומה השנייה של בית הרוס שנכבש, שאלתי אותו על הפחד הזה. הוא אמר שהחוכמה היא להתמודד איתו, לדעת להתגבר עליו. "יש לי חבר'ה שנלחמים כאן ברצף מאז 7 באוקטובר", סיפר. "אז הם היו במגננה, עכשיו אנחנו בהתקפה. ואנחנו מנצחים". הוא המשיך לדבר בהתלהבות על מה שהם עושים בעזה: המעבר בין השכונות, הרג המחבלים, ריסוק תשתיות חמאס. צדקת המערכה היתה ברורה לו, וגם המטרה הסופית: למוטט את שלטון חמאס, ולהחזיר הביתה את החטופים.

היה לו חשוב לדבר על המלחמה הזאת, ששונה מקודמותיה. הוא סיפר שבתור מג"ד לימדו אותו "להסתדר עם מה שיש לי", ולא לצפות לשום דבר אחר. בעזה הוא גילה שיש לו הכל: לא רק את הלוחמים שלו והנשק שלהם, אלא גם את חיל האוויר וחיל הים, וטנקים וארטילריה ומודיעין משובח. כל אלה לא עזרו לו שלשום, בלילה גשום בעזה, שבו הוא יצא לחלץ ארבעה לוחמים שנפצעו והיה חשש שייחטפו, ונהרג בשיאו של קרב מורכב ועתיר אש ונפגעים.

כאשר נפגשנו באורים, בתווך שבין השבת ההיא לכניסה לעזה, הוא סיפר שאשירה והוא סיימו לבנות את ביתם החדש בקיבוץ. המעבר נדחה לאחרי המלחמה, ועכשיו הוא יקרה בלעדיו. לקיבוץ הוא לא חזר מאז שיצא בחטף ב־7 באוקטובר. לפני כשבועיים, בזמן ההפוגה בלחימה, הוא יצא להתרעננות קצרה. רעייתו ובתו אספו אותו ונסעו למפגש קצר בבית הוריו. הם נפרדו בחיבוק, והבטיחו להתראות שוב בקרוב. ביום שלישי בלילה הגיעה הדפיקה בדלת.