קדושים במדים: סיפורן של יחידות הסריקה של הרבנות הצבאית

"עבדנו בחושך, אסור היה להדליק פנסים. מסביב פעילות של כל הכוחות להגן עלינו. הכל היה קרוב מאוד. חיל האוויר, הטנקים, השריקות, ירי הנשק הקל. אני לא יודע אם הם ידעו מי אנחנו ומה תפקידנו, אבל ההנחיה שקיבלו היתה לאפשר לנו לבצע את העבודה ולאבטח אותנו. אני אישית לא ראיתי מחבלים כי הייתי מרוכז בעבודה, אבל אלה היו שעתיים תחת אש".

כך מתאר סרן אלי, מפקד פלוגה ביס"ר דרום (יחידת הסריקה שפינתה את גופותיהם של רבים מחללי טבח שמחת תורה באזור עוטף עזה), את אחת הפעולות שלו ושל חבריו עם תחילת הפעולה הקרקעית. נמ"ר של גבעתי נפגע מאש חמאס ותשעה חיילים נהרגו. היס"ר נקרא לחלץ את גופות החללים.

"העבודה" שאליה מתכוון הקצין היא חיפוש ואיתור שרידי חללים ישראלים בשטח האויב, ומי שמבצעות אותה הן יחידות הסריקה של הרבנות הצבאית - יס"ר בעגה הצבאית - שסיפורן הדרמטי מסופר כאן בפעם הראשונה.

במלחמה הנוכחית מי שנושאת בעיקר העול היא יס"ר דרום, הכפופה לפיקוד הדרום. נוספו אליה פלוגת תגבור מיס"ר גולן ומפלוגת היס"ר של אוגדה 98. החיילים האלה, שעד כה לא דיברו עם התקשורת, הם אלה שמצאו וחילצו לאחור את רוב נרצחי המלחמה. תחילה פעלו מאזור העוטף וכעת מתוככי אזורי הקרבות בעזה. מדובר, על פי רישומיהם, ביותר מ־600 הרוגים. קצב העבודה גבוה מאוד ועומד על כ־30 סריקות ביום, זאת בהשוואה ל־15 סריקות לכל אורך מבצע צוק איתן. חלק מהמקרים קשים במיוחד.

חמישה גדודי יס"ר יש בצה"ל: גולן, גליל, מרכז, דרום ויס"ר מטכ"לי. פלוגה נוספת, שגם היתה הראשונה בצה"ל, מפעילה אוגדה 98. היס"רים נקראים לפעולה במקרים הקשים שבהם יש חשש שההרוג לא נמצא בשלמותו, שכן כאשר גופת החייל שלמה, כוחות הרפואה הם אלה שמפנים אותה לעורף.

חילוץ גופות חיילים שנפלו היא משימה של הרבנות הצבאית עוד מאז שהרב שלמה גורן עשה בעצמו את העבודה במלחמת העצמאות. אולם הצורך להקים את פלוגות הסריקה הגיע לאחר אסון הנגמ"שים בציר פילדלפי במאי 2004. באותו פיגוע נהרגו 13 חיילים. חבריהם הם שסרקו את החול כדי לאתר את שרידיהם שהתפזרו בשטח.

הזעזוע שיצרו התמונות הוביל להבנה שיש להקים יחידות סריקה ייעודיות, שהן אלה שיטפלו במקרים הקשים ושיהיו אחראיות להביא לקבורה יהודית מלאה ושלמה ככל הניתן את החללים. מטרה נוספת ולא פחות חשובה היא למנוע מהאויב את האפשרות להשתמש בגופות החללים להשגת הישגים או כקלף מיקוח במשא ומתן.

היס"רים מורכבים מיוצאי יחידות קרביות, והביקוש לשרת בהן גבוה. חלק גדול מהחיילים שירתו בסדיר בנח"ל החרדי או במסלול ישיבות ההסדר, אך יש גם יוצאי סיירות וחיילים שאינם דתיים.

יס"ר דרום, שנושא בעיקר הנטל במלחמה הנוכחית, הגיע אליה בכוננות שיא ודי במקרה. באותו בוקר מר ונמהר המג"ד אליסף ומפקדי הפלוגות שהו יחדיו בנופש משותף בטבריה. "בתוך 12 שעות מפרוץ המלחמה התחלנו לעבוד", משחזר המג"ד.

דרך פעולה משלהם

סא"ל אליסף: "יכולנו להגיע מהר כי היינו ביחד. כבר כשהידיעות מהדרום הגיעו ב־7 בבוקר דפקתי על הדלתות בחדרים שלהם בבית המלון. המשפחות די הופתעו אבל קפצנו. ב־7:15 דהרנו דרומה. ב־14:00 הקפצנו את הגדוד ופתחנו את מחסני החירום. ב־18:30 הכוח הראשון הגיע למחנה רעים והתחיל לבצע סריקות.

"הסיבה השנייה שהיינו מוכנים היתה משהו שגרם לי בשבועות שלפני המלחמה להתעקש על תרגיל גדודי מלא, שאמור היה להתחיל ב־8 באוקטובר. זה תרגיל שנדחה כמה פעמים, וגם הפעם הדרגים שמעלי רצו לדחותו. אבל אני התעקשתי, אין לי הסבר למה, ולמרות בקשות רבות לא הסכמתי לדחייה נוספת. הכנו את התרגיל במשך חודשיים, כולל ציוד רב שהיה מוכן במחסנים, שיבוץ קרבי לחיילים וכל הפרטים שנדרשים כאילו אנחנו במלחמה. זה עזר לנו מאוד ברגע שהמלחמה פרצה".

אתם בעצם זק"א קרבי של הצבא ואף אחד לא שמע עליכם עד היום?

סרן אלי: "אני לא רוצה להיכנס להשוואות לאחרים. לנו יש את דרך הפעולה שלנו. כל משימה זה לא סתם כך ליפול על השטח ולסרוק אותו, אלא סדרת פעולות מאוד מדויקת לפי נוהל מסודר. עושים מראש ניתוח שטח כדי להבין מה נדרש. אם זה בתוך היישובים, מתאמים עם רכז הביטחון מאיפה לאיפה בדיוק צריך לדעתו לסרוק. לפעמים יש צורך לתאם עם כוחות מבצעיים. בהתאם למאפיינים האלה ואחרים בונים את הכוח הייעודי למשימה. לפני שיוצאים לדרך יש קבוצת פקודות מסודרת. את זק"א אכן פגשנו ביישובים, הם הגיעו למקומות שלא עצרו אותם בגלל הסכנה הביטחונית. לצערנו, היתה מספיק עבודה לכולם".

כשיש חושך מוחלט ואסור להדליק אור, כפי שתיארת קודם, איך אפשר לבצע את החיפוש?

סרן אלי: "יש לנו נוהלי קרב מאוד מסודרים ואנחנו יודעים איך לעשות את העבודה. מממשים, יש אור כוכבים, אמצעי ראיית לילה ועוד דרכים. לא אגיד שזה לא מפחיד לעבוד תחת אש, אבל כשמכניסים אותנו פנימה, אתה מבין שזו משימה שאף אחד אחר לא יכול לבצע. בזמן הביצוע אתה מרוכז רק בה. אנחנו יודעים שאנחנו שליחים של עם ישראל לעשות את עבודת הקודש הזו. התפקיד שלנו הוא להיות שם עבור כל חלל עד הסוף, וזה מה שאנחנו עושים. לעיתים המראות קשים וצריך לקחת זמן להתחזק. אבל המורל שלנו ושל החיילים גבוה, כי אנחנו יודעים שאף אחד אחר לא יעשה את זה. אנחנו הכוח הכי מקצועי בעולם, שיודע להגיע לכל נקודה, למצוא כל חלל באשר הוא שם ולהביא אותו, גם תחת אש".

תיעוד מדויק

אליסף: "אנחנו בתוך החטיבה וצמודים אליה. כאשר חייל נפגע דוחפים אותנו פנימה מהר ככל הניתן. ב־99% מהמקרים זה יהיה רק אחרי הלחימה עצמה, כי בעיקרון לא מסכנים חיילים שסורקים, אם כי יש מקרים יוצא דופן. כבר קרה שפצמ"רים נפלו 20 מטר מאיתנו. אנחנו גם חוזרים יום אחרי יום לסרוק והאויב מזהה את זה, אבל זה לא יגרום לנו לוותר. התאמנו על זה ויש לנו חוזק כפול, גם מנטלית וגם מבצעית. מבחינה זו, זה הרבה יותר מזק"א, כי זו משימה צבאית. יש 150 אחוז מאמץ בכל תא שטח על כל נפגע. המטרה היא לא להשאיר אחרינו שום דבר".

חלק מפעולות היחידה אסורות בפרסום. לפני שבועיים קיימה פעילות משמעותית במשך 48 שעות בתוך רצועת עזה. פעילות נוספת נערכה בשילוב הקומנדו הימי.

גם על מה שלא מואפל המג"ד אליסף, מפקדי הפלוגות יאיר ואלי והחייל יצחק לא ששים לפרט. המראות שהם ראו והחוויות שחוו, כפי שכל העולם כבר יודע, קשים מאוד. הם חשים שכחיילי צה"ל לא נכון שייכנסו לתיאורים פלסטיים, משום שכך יועבר לציבור מסר של חולשה שיסייע לאויב. זו כנראה גם הסיבה לכך שהם לא התראיינו עד היום ושגם בשיחה איתי, שנערכה בשבוע שעבר בבסיס צאלים, דיברו בקווים כלליים בלבד.

מאפיין ייחודי נוסף של פעילות היס"ר הוא תיעוד מדוקדק של הפעולות והממצאים כדי שיוכלו לשמש בעתיד גם לצורך זיהוי החללים, או לסייע לפעילות היחידה הצה"לית לאיתור נעדרים, אית"ן. "התיעוד של כל מטר מהפעילות נעשה עם מפות ומצלמות צבאיות. גילינו שזה מסייע. כשיש חשש לנעדרים, אנחנו עובדים כתף אל כתף עם אית"ן, וזה קורה גם במלחמה הזו. אבל בצד העבודה המדויקת אנחנו פועלים מהר ככל הניתן כדי שהמשפחה תקבל את המידע ממקור מהימן ולא מהווטסאפ. זה משהו שכל הזמן עומד לנגד עינינו", אומר המג"ד.

בשבועיים הראשונים של המלחמה עיקר פעילותם היתה גם ביישובי העוטף אבל גם במרחבים הרבים שמסביבו - מרחבים שאליהם נמלטו האזרחים ביום הראשון, ומחבלים בימים שלאחר מכן. הם פינו יותר מ־600 גופות, כולל רוב הנרצחים במסיבה ברעים. גופות נוספות התגלו במרחב עם כניסת צה"ל לעזה, ועם ההיתר לגדוד לבצע את עבודת הסריקה בצמוד לגבול הרצועה, ולאחר מכן ממערב לו, בהתאם להתקדמות הכוחות.

אליסף: "הזירה והשטח שבהם אפשר למצוא חללים הם ענקיים. לחלקם היה בלתי אפשרי להגיע בתחילת המלחמה. מדובר בעשרות קמ"ר, בכללם מרחבים חוצי גדר עד פאתי בית חנון. המרחב כל הזמן גדל עם התקדמות הלחימה. היינו בכל היישובים ובכל השטחים הפתוחים. ראינו וטיפלנו בכל הזוועות - נשים, זקנים, ילדים. הכל. בשבוע הראשון לא אכלתי, וישנתי רק 4-3 שעות בלילה. מחבלים תקפו אותנו בכיסופים. בחולית חטפנו רחפנים ובנחל עוז היו פצמ"רים, הלוך ושוב".

אשרינו שזכינו, זו זכות גדולה,

מה עובר בראש נוכח המראות הקשים?

אליסף: "שאני כמו במסע לפולין. שההיסטוריה חוזרת, אבל באופן אחר. כי הפעם אני מתייצב ליום אחד בשואה, אבל עם מדים ונשק ונעליים גבוהות. אני חוזר לאירופה של 1939, כשאני מג"ד של 300 לוחמים, ולא חסר אונים".

ספרו לי על רגע אחד מהימים הראשונים שאתם לוקחים איתכם.

סרן אלי: "בסריקה שעשינו בכיסופים בשבוע השני למלחמה, תוך כדי עבודה אומרים לנו שיש מחבל בתוך היישוב. בשנייה אחת אתה עובר מסריקה למצב לחימה, ומבין שעכשיו המשימה היא להגן על עצמנו. כולנו יוצאי יחידות קרביות, בשל הרקע הזה אנחנו ביס"ר. להיות ביס"ר פירושו גם להיות לוחם וגם להתמודד נפשית עם כל מה שרואים. אמנם מה שראינו אלה לא דברים שהיו באימונים, אבל אנחנו יודעים להתמודד. אנחנו מדברים על זה עם החיילים, ומרגישים בצד האסון הכבד כי אשרינו שזכינו. נפלה בידינו זכות עצומה להיות איפה שאנחנו, בזמן ובמקום".

אליסף: "לא גייסו אותנו לקרב ההסברה. אנחנו כאן לא כלפי העולם, אלא כדי שמדינת ישראל תדע שיש מאות אנשים שעושים כל מה שאפשר כדי להביא את הבנים והבנות הביתה. זו הסיבה שהסכמתי להתראיין, כדי שכל אבא ואמא בישראל יידעו שזה מה שאנחנו עושים פה".