בשיתוף ישראל 2050
לשר החינוך או לשרת החינוך הבאים של ישראל מצפה שולחן עמוס בעבודה. הוא או היא יקבלו לידיהם משרד ומערכת עם אינספור תחלואות כתוצאה מהזנחה של שנים, הישגים נמוכים במבחנים הבינלאומיים, פערים בין מרכז לפריפריה, אלימות גואה, מחסור במורים, ועוד.
לרבים מהמועמדים במפלגות השונות יש תוכניות נרחבות למערכת החינוך (על כך - בהרחבה בעמוד 08): מעבר ל־5 ימי לימוד, הקטנת הכיתות, סבסוד מעונות יום למשרתי מילואים ושיפור איכות המסגרות, חובת לימוד מקצועות ליבה, והתוכנית הגדולה - "פינוי־בינוי" בחינוך. במוקד התוכנית: פירוק הסמכות האדירה שיש למשרד החינוך והעברת ניהול בתי הספר והעסקת עובדי ההוראה - כמו במודל התיכונים - לרשויות המקומיות, רשתות החינוך והקהילות.
מי שכבר צעדו בעבר במסדרונות המשרד ברחוב שבטי ישראל בירושלים יכולים להציע מניסיונם כיצד ניתן לשפר את המערכת, שתקציבה עבר את 100 מיליארד השקלים.
"מערכת החינוך זקוקה לטלטלה עמוקה שלא יכולה להסתכם בעוד רפורמה קוסמטית", מבהיר שר החינוך לשעבר ונשיא תנועת "פנימה" שי פירון, "וכל עוד ראש הממשלה לא יוביל את השינוי כפרויקט חירום לאומי, שום שר חינוך לא יצליח לחלץ אותנו מהמשבר".
פירון מציב במוקד השינוי את תוכנית "פינוי־בינוי" וקורא להגדיר מחדש את תפקידו של משרד החינוך: "הוא צריך להיות הרגולטור (הגורם המפקח ומתווה המדיניות) ולא האופרטור (הגורם והמנהל המפעיל בשטח). המציאות שבה מערכת החינוך פועלת באותה צורה ובאותו מנגנון מאז קום המדינה, כשכיום יש יותר מ־10 מיליון תושבים, יותר מ־160 רשויות ויותר מ־2.5 מיליון תלמידים - היא פשוט הזויה. זה כמו לקחת מרצדס ולשים לה מנוע של סוסיתא מודל 62'. דרוש פה שינוי יסודי. אין מנוס מביזור סמכויות והעברתן לשטח, תוך יצירת מנגנון גיבוי לרשויות חלשות. הצעתי להשאיר במשרד החינוך מחוז אחד, אני קורא לו 'מחוז ועדה קרואה', שינהל את כל אותן רשויות שלא יעמדו בסטנדרטים ובקריטריונים של יכולת ניהול עצמאית".
"חייבים להבין שאנחנו בשעת חירום. הקדנציה שלי, שנמשכה לצערי רק שנתיים, התאפיינה ברפורמה פדגוגית - למידה משמעותית, 'האחר הוא אני', עסקתי במבנה שנת הלימודים, הקמתי את בתי הספר של החופש הגדול, ועוד. האמנתי שצריך לטפל גם בהיבט המבני, ואכן העברנו בוועדת שרים לחקיקה הצעת חוק להקים מועצה לאומית לחינוך, ושלושה ימים אחרי זה פוטרתי ולא המשיכו עם המהלך הזה".
מעבר לכל אלו, פירון מצביע על הקדמה שמכתיבה כללי משחק חדשים: "בעיניי, הדרמה הגדולה זו הבינה המלאכותית, שמשנה מן הקצה אל הקצה את ההגדרה של בית ספר ואת התפקיד של המורים. זה שינוי שהעולם לא הכיר. ישראל תמיד הבינה שהיא צריכה להקדים תרופה למכה, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזו 'כיפת ברזל' אנחנו מציעים לילדינו. בהתחשב בעובדה שאנחנו תחת מתקפה רב־זירתית, גם מצד הבינה המלאכותית וגם מצד הטלטלות שאנחנו חווים – יש בה דברים שלא ניתן לפתור על ידי הקמת ועדות".
מיכל כהן, כיום מנכ"לית קרן רש"י ולשעבר מנכ"לית משרד החינוך, קובעת כי מצב המערכת קשה מאי־פעם. לדבריה, יש אמנם נתונים אובייקטיביים שצריך לקחת בחשבון, הקורונה והמלחמה, אבל אי אפשר לשלוף את מצבי החירום הללו כתירוץ תמידי. "צריך להבין שאין יותר 'מורה טוב - מורה לחיים', זה לא רלוונטי לדור הזה, לא לעולם התעסוקה, לא למגמות החינוך", היא אומרת.
"הכבלים שכובלים את המורים לא מאפשרים למערכת להביא אנשים איכותיים ויצירתיים לפרקי זמן קצרים של 6-5 שנים למשל, ולשחרר אותם. המערכת, מהרגע שהיא קולטת את המורה עד השלב שהוא יוצא לפנסיה, מושכת וגוררת אותו, וכל הדבר הזה חייב להשתנות. בנוסף, יש הידרדרות מאסיבית בהישגים ובעיה מהותית של מיקוד יעדי המערכת, יש תחושה של אובדן דרך".
רבות מהמפלגות שרצות לכנסת תומכות בתוכנית "פינוי־בינוי", אם כי צריך לומר שיש גם מי שמתנגדים לה בתוקף וטוענים כי ערים נחשלות במגזר הערבי והחרדי - וגם ברשויות חלשות במגזר הכללי - ישלמו מחיר כבד יותר. כהן, שתומכת בתוכנית, אינה נבהלת: "בעבר חשבתי שבכוחו של המשרד לטפל במערכת החינוך היסודית. כיום, ביתר שאת, אני אומרת שצריך לשנות את המציאות הזאת. המבנה של המערכת חוסם אותה מלהתפתח ומלהתקדם. אנחנו בשלים להעביר את כל החינוך ביסודי ובחטיבות הביניים לרשויות, לפחות אלו שיכולות להחזיק חינוך.
"ברשויות שלא יכולות להחזיק חינוך מיטבי - רשתות החינוך יקחו פיקוד. הן יכולות במודל היישובי לקחת את ההובלה מגן הילדים ועד התיכון - הן אחראיות על הרצף, הן נותנות דין וחשבון להורים, למשרד החינוך ולרשות המקומית. צריך להפסיק לגמרי עם העסקת המורים על ידי המדינה. המדינה לא יודעת להיות מעסיק איכותי. היא מקבעת המון דברים, מטילה מגבלות על מורים ומייצרת חסמים".
מה עוד צריך כדי להבריא את המערכת?
"כולי תקווה שכלי הבינה המאכותית, על השלכותיה וסכנותיה, יאפשרו לתלמידים לטפח את הלומד העצמאי שבהם, אבל אסור לשכוח שתפקידו של בית הספר הוא ללמד אותם חשיבה ביקורתית, לא להישען על AI. הכיתה צריכה להפוך להיות הדבר שמתמחה באנושיות, בקשרים החברתיים, לראות את הילדים ולתת להם מענה רגשי. בנוסף, להשקיע בחינוך הבלתי פורמלי, שמטפח בקרב הילדים והנוער את המיומנויות הנוספות - חברתיות, מנהיגותיות, הסתגלותיות - ומעניק להם הזדמנות אמיתית לפרוץ את המעגל הבית־ספרי, שבוחן אותם רק על סמך הישגים אקדמיים".
קיבעון מערכתי
בספטמבר פורסמו ציוני מבחני פיז"ה הבינלאומיים, והנתונים הראו שפל היסטורי: מדובר בציונים הנמוכים ביותר של תלמידי ישראל מאז החלו להשתתף במחקר. בתחום הקריאה נרשמה הצניחה החמורה ביותר - נפילה של 38 נקודות, במתמטיקה ירידה של 25 נקודות ובמדעים של 23 נקודות. סיבות לכך לא חסרות, בין היתר המחסור במורים מבחינה כמותית ואיכותית, והמשך צמיחת הפער בהישגים ובשוויון הזדמנויות בין תלמידים מרקע סוציו־אקונומי שונה. הציונים, למרבה הצער, משקפים בעיקר את המצב הכלכלי של ההורים ולא את הפוטנציאל של הילד.
"מערכת החינוך בקריסה, ראינו את זה בנתונים המזעזעים של מבחני פיז"ה", אומרת אביטל בן שלמה, ראשת "עוף החול" לקידום מדיניות חינוך, ולשעבר המשנה למנכ"ל משרד החינוך. "המערכת בנויה למקסם שליטה ולחסום שינוי, ולכן אין שום תיקון אמיתי שאפשר לקדם, אלא אם משנים את מבנה המערכת.
"באתי לקדם שינוי עומק במשרד החינוך, אבל לדברים היותר משמעותיים שקידמתי וטיפלתי בהם לא היה גיבוי. מבנה המשרד והפיזור של הסמכויות בין האגפים במטה מייצרים מנגנון שמאוד קשה לקדם במסגרתו שינוי. אין מהלך שעבורו יש איזה גוף בתוך המשרד שיכול לקחת ולרוץ איתו לבד. תמיד צריך איזה 15 אנשים מיחידות שונות שיעשו כל אחד את החלק שלו בכל הכוח, וכל פעם יש את זה ששם רגל ולא משתף פעולה.
"הרוב בהנהלת המשרד נמצא כבר במקום של בשלות לשינוי, אבל חש תסכול מאוד עמוק מכך שהכל תקוע במצב הנוכחי. כל היום מתעסקים בכיבוי שריפות ואין באמת פניות לחשיבה אסטרטגית".
לשיטתה של בן שלמה, הפתרון דורש פירוק סמכויות בדומה למודל מערכת הבריאות: "משרד החינוך צריך להפסיק להיות האופרטור של המערכת, אין לו שום ערך מוסף בזה, הוא רק מהווה חסם. הוא צריך להיות הרגולטור".
את הפעילות השוטפת מציעה בן שלמה לחלק בין השלטון המקומי לבין בתי הספר עצמם: "אנחנו רוצים שתהיה אוטונומיה למנהל בית הספר בכל התחומים - ניהול תקציבים, כוח אדם ופדגוגיה. הניהול המקצועי צריך לעבור למוסדות עצמם, למנהלים, לצוותי החינוך".
איפה שורש הבעיה שלא מאפשר לממש את זה?
"כדי להוציא מהלך כזה לפועל נדרש גיבוי פוליטי וציבורי רחב - חלק מהארגונים שעסקו בנושא טענו שזה יגרור חודשים ארוכים של שביתה מצד הסתדרות המורים בראשות יפה בן דויד, ואף הציעו שהמדינה תממן שירותי שמרטפות להורים עובדים. אבל זה מהלך ברמה של ממשלה וראש ממשלה שצריכים לתת לזה את כל הגיבוי. דבר שני - דרוש גיבוי של הציבור עצמו, שצריך להגיד: אנחנו מוכנים לשלם את המחיר, לתת גב לממשלה שתעשה את השינוי הזה ותחלץ את מערכת החינוך מהבוץ שבו היא נמצאת".
הדרך לתיקון
> פירוק הניהול הריכוזי במשרד החינוך והעברת סמכויות לרשתות החינוך ולמנהלי בתי הספר בשטח.
> התרת הכבלים המערכתיים ואישור גיוס אנשי הוראה איכותיים לפרקי זמן קצובים.
> ביטול האפליה התקציבית הקיימת כיום בין ארבע מערכות החינוך השונות.
> שימוש בבינה מלאכותית לטיפוח לימוד עצמאי, הפיכת הכיתה למרחב של חשיבה ביקורתית ומענה רגשי.
> הגדרת משרד החינוך כמתווה מדיניות, הנחיה, בקרה, מדידה מקצועית עצמאית ושמירה על האיכות.
> הקמת מועצה עצמאית שתבטיח רציפות אסטרטגית והגנה על המערכת מפני השפעה של תמורות פוליטיות.
בלי למחוק זהויות
מערכת החינוך הישראלית מורכבת כיום מארבע מערכות חינוך, המייצגות כל אחת "שבט" אחר בחברה הישראלית: הממלכתי־עברי, ממלכתי־דתי, חרדי וערבי. אלא שבפועל קיימת בין ארבעתן אפליה מובנית בתקציבים, עם חלוקת כספים פוליטית המלמדת שתלמיד במגזר הממלכתי־דתי מקבל תקציב גבוה משמעותית מתלמיד במערכת החינוך הממלכתי־עברי, ולאחרונה החלו גופים שונים לפעול כדי להשיג שוויון. זאת לצד דרישה של רבות מהמפלגות שלא לאפשר מצב שבו עשרות אלפי תלמידים חרדים לומדים במוסדות שלא מפוקחים ולא מלמדים את מקצועות הליבה.
"כשראיתי את הדברים מבחוץ הבנתי שאין באמת מערכת חינוך אחת", מודה ד"ר מיכל טביביאן־מזרחי, ראש מרכז מנור מבית "יוזמת המאה" ולשעבר סמנכ"לית אסטרטגיה ותכנון במשרד החינוך. "חשבתי שאני עוסקת באסטרטגיה של מערכת לאומית, ורק כשיצאתי הבנתי שיש למעשה ארבע מערכות נפרדות בלי חזון משותף, בלי תוכנית יסוד אחת, בלי תקצוב שוויוני ובלי הנהגה מקצועית שמסתכלת עשור קדימה. מבפנים חשבתי שצריך לנהל את המערכת טוב יותר, מבחוץ הבנתי שקודם צריך לבנות אותה.
"קל לחשוב שהבעיה היא באנשים, במטה, במפקחים, במורים או במנהלים, אבל כמי שהיתה שם אני יכולה להעיד שהמערכת מלאה באנשי מקצוע מצוינים ומסורים. מצד שני היא גם מאוד ריכוזית, עמוסה בנהלים ובפיקוח ומתקשה לתת אמון בשטח. מנהלים נושאים באחריות עצומה בלי שיקבלו תמיד את הסמכות והגמישות שנדרשות להם. הבעיה היא פחות אנשי המקצוע ויותר המבנה שבו הם פועלים".
טביביאן־מזרחי מצביעה גם על העובדה שהתקציב האסטרונומי של משרד החינוך מיועד אמנם ברובו לשכר גננות, מורים ועוד, אבל יש מאות מיליוני שקלים שהולכים לאיבוד בין הסעיפים השונים: "הכשל המרכזי בעיניי הוא לא מחסור בכסף, אלא העובדה שאין התאמה בין אחריות, סמכות ומשאבים. המדינה מחזיקה כמעט בכל סמכויות הניהול, אבל דווקא בתחומים שבהם היא חייבת להיות חזקה - שוויון, איכות, מדידה ורציפות - היא אינה עקבית מספיק. לכן גם תוספות תקציב ורפורמות גדולות נשחקות בדרך ולא תמיד משנות את מה שקורה בכיתה.
"השר הבא יצטרך להבין שחינוך גדול יותר מקדנציה ולבנות מערכת שלא תלויה בו: מועצה לאומית לחינוך, חזון ויעדים לעשור קדימה, תוכנית יסוד משותפת, מדידה מקצועית ועצמאית, תקצוב שוויוני ויותר סמכויות ואמון לרשויות, למנהלים ולאנשי החינוך".
מה השר הבא צריך לדעת לפני שהוא נכנס למשרד?
"הכל מתחיל בעיקרון פשוט: ילד הוא ילד הוא ילד. לכל אחד מגיעים מורים טובים, בסיס משותף של ידע ומיומנויות ותקצוב הוגן. צריכים מערכת ממלכתית שבונה חברה משותפת בלי למחוק זהויות. אין שינוי אחד שיפתור את המשבר, ואסור לייצר אשליה כזו. מערכת החינוך זקוקה לכמה מהלכי עומק במקביל: מבנה חדש, תקצוב הוגן, חיזוק המורים, סמכויות לשטח ורציפות ארוכת טווח. אלה תהליכים שדורשים זמן, התמדה והסכמה רחבה".
בשיתוף ישראל 2050
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו