חלון הזדמנויות נדיר לשינוי

בשיתוף ישראל 2050

אני זוכר שיעור ספרות אחד בכיתה י"א. המורה דיברה על "אנטיגונה", ואני ישבתי מולה וניסיתי להבין מה היא רוצה ממני - תלמיד מתוסכל במערכת שלא יודעת לפענח מה הוא באמת צריך. אבל רבקה, המחנכת שלי, הצליחה במקום שבו המערכת התקשתה - היא הכירה אותי מספיק כדי לדעת איך אני לומד, מה עוצר אותי ומה יעזור לי. בזכותה החלטתי להיות מורה; רציתי להיות עבור תלמידים אחרים המבוגר שרואה אותם.

כשעמדתי בעצמי מול כיתה גיליתי את גבולות הרצון הזה. מורה יכול להכיר את תלמידיו, לזהות מה הם צריכים ולהגיע לכיתה עם רעיונות מצוינים, אבל מרחב הפעולה שלו עדיין נקבע במידה רבה במקום אחר. כשאור ואני הובלנו יחד יוזמה לקידום מערכת החינוך, גילינו שאנחנו חוזרים שוב ושוב לאותה שאלה: מה נדרש כדי שהאנשים שמכירים את התלמיד יוכלו גם לקבל את ההחלטות שנוגעות אליו?

תוצאות פיז"ה 2025 נותנות לשאלה הזאת דחיפות חדשה. אפשר לקרוא אותן כעוד דוח ולצקצק, אבל נכון יותר לקרוא אותן כספוילר מדאיג לישראל של עוד 25 שנה. התלמידים שנבחנו כעת יהיו בעוד שני עשורים בלב שוק העבודה כמהנדסים, רופאות, מורים, חוקרות, יזמים ומשרתי הציבור. הם ייכנסו לעולם תעסוקתי שבו בינה מלאכותית תשנה מקצועות בקצב שקשה לחזות, ויידרשו לחשיבה ביקורתית, הסתגלות, פתרון בעיות ויכולת ללמוד מחדש ומהר.

מכאן, נקודת הפתיחה שלהם מטרידה אפילו יותר. 40% מבני ה־15 בישראל מתקשים במדעים, 46% במתמטיקה ו־41% בקריאה. על פי מדד חדש של ה־OECD, "מדעני העתיד", ישראל איבדה כשליש משכבת התלמידים המצטיינים במדעים בתוך שלוש שנים - וכמעט נמחקת ממפת המדע וההייטק העתידית.

ההון האנושי הוא חומר הגלם המרכזי של ישראל וחינוך הוא המניה של העתיד, לא רק בבניית כוח עבודה איכותי אלא גם בהקניית ערכים ובעיצוב החברה. משכך, התשואה עליו מתפזרת על פני המשק והחברה כולה: בפריון, בשכר, במוביליות חברתית, ביכולת לקיים שירותים ציבוריים איכותיים וגם ביכולת של אזרחים להבין את המציאות ולקחת בה חלק. החלטות שנקבל היום בכיתות יפגשו אותנו בעוד 20 שנה כמעט בכל צומת.

תקציב משרד החינוך שילש את עצמו בעשורים האחרונים, והוא השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון. במקביל, המערכת עברה רפורמה אחר רפורמה אך המבנה הבסיסי נשאר נוקשה, ריכוזי ומסורבל. לצורך המחשה - דמיינו את מסי, ימאל ואמבפה משחקים במגרש בוצי ומוזנח. הם עדיין יהיו השחקנים הטובים בעולם, אבל כל צעד יהיה קשה יותר, כל מהלך איטי יותר, וחלק מיכולותיהם ילך לאיבוד. תמיד אפשר להשקיע בעוד אימונים, להביא מאמן מצוין ולהגדיל את התקציב - אבל כל עוד המגרש נשאר כפי שהוא, גם השחקנים הטובים ביותר יתקשו. במערכת החינוך התלמידים הם השחקנים, המורים והמנהלים הם המאמנים - והמבנה המיושן הוא המגרש. 

לפי מדד חדש של ה־OECD, "מדעני העתיד", ישראל איבדה כשליש משכבת התלמידים המצטיינים במדעים בתוך שלוש שנים - וכמעט נמחקת ממפת המדע וההייטק העתידית

כדי לצאת מהבוץ צריך לשנות את מבנה המערכת ולקרב את קבלת ההחלטות למקום שבו החינוך מתרחש בפועל. בית ספר באופקים, בחיפה, ברהט או בתל אביב מתמודד עם מציאות אחרת. מי שמכיר אותם באמת אלו המנהלים, המורים והרשות המקומית. לכן הממשלה הבאה צריכה להעביר אליהם יותר סמכויות, משאבים ואחריות, ולהרחיב את העצמאות הפדגוגית והניהולית שלהם.

העיתוי הנוכחי הוא חלון הזדמנויות נדיר לשינוי המערכת. תוצאות פיז"ה מונחות על השולחן, הסכמי השכר צפויים להיפתח, וממשלה חדשה תיכנס בקרוב לתפקידה. איש לא מצפה לרפורמת עומק במערכת של מיליוני תלמידים ועובדי הוראה מייד, אבל 100 הימים הראשונים יכולים לסמן כיוון: להציג תוכנית רב־שנתית לביזור סמכויות, לקבוע אבני דרך ולהתחיל מהלך שיימדד לאורך שנים.

כשההורים שלנו שואלים על נכדים, שנינו עונים בחצי חיוך "נעשה זאת כשמערכת החינוך תהיה שוויונית, רלוונטית ומותאמת". עם הזמן הבנו שהבדיחה הזאת אומרת משהו עמוק יותר על הדור שלנו. אנחנו אמנם מגיעים אל מערכת החינוך ממקומות שונים: יקיר מתוך הכיתה ואור - מעולם המדיניות, אבל שנינו עסוקים בשאלה איזו מדינה אנחנו רוצים להשאיר לילדים שלנו. מערכת החינוך היא חלק משמעותי וקריטי מהתשובה, ובבחירות הקרובות החינוך יהיה שאלת חובה שאין לנו עליה יותר תוספת זמן.

אור בן דורי היא מנכ"לית עמותת "ישראל 2050". יקיר אבוטבול הוא איש חינוך וחדשנות, ממובילי היוזמה לקידום מערכת החינוך ב"ישראל 2050"

בשיתוף ישראל 2050