7 באוקטובר, תיק פתוח

ב־7 באוקטובר, כמו בכל שבת, קמתי מוקדם כדי לצאת לריצה. 6:30, הבית כולו ישן עדיין, כשפתאום - אזעקה. מייד התקשרתי אל חברה שלי, שותפתי הקבועה לריצה, ושמעתי ממנה שגם אצלה היו אזעקות. אמרתי לה "נו, מה עכשיו? את מי חיסלנו להם?", כי הייתי רגילה שהטילים מגיעים בדרך כלל כתגובה על פעולה שלנו. אבל אותו בוקר לא היה רגיל, ושום דבר לא היה כמו "בדרך כלל". בעצם, כמו כל מה שקרה לנו בשלוש השנים האחרונות.

רק כשפתחנו את הטלוויזיה נפל האסימון והבנו שמשהו רע מאוד קורה. אני רואה את הטנדרים הלבנים של חמאס נוסעים בשדרות ואומרת לעצמי "רגע, לא הבנתי... מאיפה מגיעות התמונות האלו? איפה הצבא? ואיפה מי שאמור לתת פקודות לצבא ולנהל את המדינה ברגעים כאלו?".

כאן התחיל לחלחל הפחד המשתק, ואיתו המחשבות שליוו כמעט כל ישראלי במשך אותו יום נורא ובמהלך השבועות שאחריו: דווקא ברגע הזה אין מי שיגן עלי, איפה אני מתחבא אם פתאום הם תוקפים את הבית שלי? איך אנחנו מגינים על עצמנו? ואיך אנחנו משיגים נשק? מי לוקח את הילדים? נכנסים לאוטו ובורחים?

התחושה היתה שהחוזה בין מי שיושב למעלה לבין האזרחים הופר ברגע אחד. אני חשוף ופגיע בתוך המדינה שלי, עכשיו זה כל אחד לעצמו. אתה מרגיש שאתה חייב ללמוד להילחם, להיות מקגייוור כדי לשרוד. ואם הם יבואו - איפה אני מתחבאת? איך אני מסתירה את הילדים? רגע, לא בארון. אולי בנישה הזאת? אולי נפתח פתח בקיר או נסתתר מתחת למיטה?

פה גם נכנס האינסטינקט האימהי לשמור על הגורים. כי כשאתה הופך להורה זה לא רק איך אתה מציל את עצמך, אלא איך אתה מגן על הילד שלך, איך אתה סותם לו את הפה וגורם לו לא לעשות רעש אם מישהו ייכנס. כן, כמו בסיפורים ששמענו על השואה.

ממרחק הזמן, אחרי שלוש שנים, אני מבינה שהרגשתי אז, ואני מרגישה גם עכשיו, בעיקר כעס על כל מי שלא מילא את תפקידו הבסיסי ביותר - לשמור על הביטחון של כולנו. זה נכון לגבי המפקדים בצבא וזה נכון לגבי ההנהגה - כל מי שבחר לעבוד בשירות המדינה צריך להסביר לציבור איך במשך שנים לא הבחין בסימנים המקדימים, או הבחין אבל לא עשה את מה שהיה צריך לעשות כדי למנוע את האסון. איך כבשו אותנו עם כפכפים? איך יכול להיות שהתקבלו כל כך הרבה התרעות, נדלקו כל כך הרבה נורות אדומות (וביפרים), ואף אחד לא עשה עם זה כלום? איך פינו כל כך הרבה כוחות מהעוטף בזמן הלא נכון?

מי שנכשל - לא נשאר

אני זוכרת שכמה חודשים לפני 7 באוקטובר נסעתי עם בעלי, גל, לעוטף עזה. הוא תמיד רואה את התרחיש הגרוע ביותר, ולכן כשאמר לי "אני לא מצליח להבין איך אנשים מסוגלים לגור על הגדר כשהם רואים את האויב מול העיניים", ביטלתי אותו ואמרתי: "תגיד, אתה רציני? אתה יודע כמה בטוח שם? יש לנו צבא ששומר ודואג ששום דבר לא יקרה". אבל זה קרה, והרגשתי שכל אותם אנשים שאני אמורה לסמוך עליהם רימו אותי.

נכון, טבע האדם הוא כנראה לשכוח. בגלל זה אנחנו מביאים עוד ילדים, בגלל זה אנחנו לא זוכרים את הכאבים של הלידה. אנחנו חוזרים לעיסוקים היומיומיים שלנו, מכוח השגרה, יש מעט רגיעה ואז אתה חוזר להרגיש בטוח. אבל לא באמת.

התחושה היתה שהחוזה בין מי שיושב למעלה לבין האזרחים הופר ברגע אחד. אין מי ששומר עלי בתוך המדינה שלי, כל אחד לעצמו. אתה חייב ללמוד להילחם

כי מפעם לפעם מתפרסמים תחקירים או עדויות חדשות של תצפיתניות על כך שחמאס שוב מתחזק. רק לאחרונה ראינו תהלוכת ראווה שלהם בעזה, שוב עם כל הטנדרים הלבנים שעל כל אחד 20 מחבלים עם סרטים ודגלים. אז לא, אני לא מרגישה בטוחה כי אף אחד פה לא הבין עדיין איך זה קרה, אבל העיקר שלמעלה עסוקים בוויכוחים על אופי ועדת החקירה.

מרבית הבכירים שכיהנו באותה שבת במערכת הביטחון קיבלו אחריות ולא נמצאים יותר בתפקידם, אבל הדרג המדיני כנראה לא מבין, גם אחרי שלוש שנים, את הדבר הפשוט ביותר: בדיוק כפי שמנהל גוף עסקי או חברה מפנה את מקומו במקרה של כישלון, כך גם לגבי מי שמנהל מדינה. הכי פשוט. בעיקר אם נגרם נזק לכל כך הרבה אנשים מסביב (ובמקרה הזה מדובר במחיר כבד בחיי אדם). אז איך אחרי אירוע כל כך גדול יש אצלנו מי שמנסה לברוח מאחריות?

בואו נודה - עדיין לא התאוששנו באמת מאז אותה שבת. יש עוד המון מעגלים שצריכים להיסגר - חברתית, כלכלית, נפשית ומנהיגותית. אבל כדי שנוכל לפחות להרגיש בטוחים קצת יותר, כדי שנדע שיש מי שדואג שדבר כזה לא יקרה, חייבים לחקור ולהבין מה היה שם. זה מגיע לנו, כציבור. לא כסיסמאות - "לעולם לא עוד" או "לא ניתן" - אלא אמיתי: איך אנחנו, כמדינה, דואגים שזה באמת לעולם לא יקרה יותר.