החניה הזו לא שווה את החיים שלכם

המושג "ביטחון" הוא עבורנו, הישראלים, כמו עץ יציב, גדול ועתיק, שצריך תמיד לשמור עליו כדי שימשיך לשמור עלינו. וכמו עץ, גם ממנו יוצאים ענפים: ביטחון צבאי ומדיני, ביטחון אישי וכלכלי, וביטחון פנים. אבל מבחינתי, כבן אדם וכאזרחית, תחושת הביטחון הראשונה והעמוקה ביותר מתחילה בבית - בתפקיד שלי כהורה ובדאגה התמידית לילדים שלי, שנדרשים לגדול בתוך מציאות מאתגרת ולא פשוטה.

כדי להעניק לילדים שלנו ביטחון אמיתי, ההורות של היום חייבת להשתנות. הילדים של היום חשופים להכל ואין בהם עוד את התמימות שהיתה לנו. הם יודעים המון, בגיל מוקדם מדי, והרי אי אפשר באמת לנתק אותם מהמסכים - אלא אם כן נגור על כוכב אחר. כשמנסים למנוע מהם טכנולוגיה, גורמים להם להישאר מאחור בעולם מתקדם. מנגד, כשהם חשופים למסכים ולרשתות, הם גם חשופים לפגיעה ולסכנות. לכן, הדרך היחידה להבטיח את הביטחון שלהם אינה בהסתגרות, אלא ביצירת שיח פתוח בבית, כזה שיוציא אותם החוצה כשהם מצוידים בכלים הנכונים.

אי אפשר להכניס את הילדים לתוך בועה. הכלים והערכים שאנחנו נותנים להם בבית הם המצפן הביטחוני שלהם (והשקט שלנו) כשהם יוצאים אל העולם. אני תמיד אומרת לילדים שלי: "כשאתם נתקלים בסיטואציה בחוץ, אתם יודעים מה הדבר הנכון לעשות. אתם יודעים מה אני הייתי אומרת לכם. אם יש הרגשה שמשהו לא תקין, לא נכון או מסוכן - תתרחקו".

ועדיין, הדאגה לביטחונם לא נעלמת גם כשאני יודעת שנתתי להם את ההדרכה הנכונה. כשיש בנים, אנחנו דואגים שהם יעשו שטויות; כשיש בנות, אנחנו דואגים שיקרה להן משהו. לבת הצעירה שלי אנחנו לא מרשים להסתובב לבד בחוץ בלילה, גם אם היא חלק מחבורה. אנחנו מעדיפים לשלם מחיר כבד של ניהול חיים כנהגי מוניות ומשמשים "אובר" לכל דבר, רק שלא להשאיר אותה חשופה למשוגעים שמסתובבים בחוץ או לאתגרים המסוכנים שיוצאים מהרשתות החברתיות אל המציאות (תזכרו כמה פעמים שמעתם על "אתגר" טיקטוק שהסתיים בבית החולים).

הציפייה שלי מהממשלה הבאה - ללא קשר למחנה פוליטי כזה או אחר שיקים אותה - היא לשים מחדש את האזרח במרכז. על כל השרים ונבחרי הציבור בכנסת לזכור שהם עובדים עבור האזרחים, הם משרתים אותנו, ובהתאם לכך צריכים לדאוג לשלומנו

תחושת החשש הזו לילדים היא חלק ממעגל הביטחון האישי הרחב יותר - זה שממתין להם ולנו ברגע שיוצאים מדלת הבית. כשהבן הבוגר שלי יוצא מהצבא לסופשבוע בבית, הוא נכנס מייד לשדה הקרב האזרחי של הרחוב. הפחד הגדול ביותר שלי כאם הוא שהוא ייכנס לעימות מיותר עם נער עצבני, רק בגלל ויכוח אקראי או חוסר הסכמה. הרחוב הישראלי הפך למקום קצר רוח, מתוח ועצבני. היד קלה על ההדק (מילולית, במקרים רבים), מתפתים להילחם על כל שטות, ונדמה שיש תחושה קשה של זלזול בחוק - הרגשה שאפשר לפגוע באחר, ולאחר מכן לצאת מזה בקלות בעסקת טיעון.

כדי לשמור על הביטחון הפיזי והאישי בתוך המציאות המטורפת הזו - שלפעמים נדמה שהתרגלנו אליה - אני חוזרת ואומרת גם לבעלי וגם לבן שלי: "אל תריבו על חניה. אם מישהו רוצה לקחת - שייקח". לפעמים אנחנו כל כך רוצים להיות צודקים, כי הסיטואציה מקוממת ולא הוגנת, אבל החיים לא תמיד הוגנים. לא במקרה הפך הסלוגן "אל תהיה צודק, תהיה חכם", לכזה שכל ישראלי מכיר. המציאו אותו במילניום הקודם כחלק מקמפיין לנהיגה נכונה, אבל היום הוא נכון לכל מקום במרחב הציבורי. אתה לא יודע מה עובר בראש של האדם שעומד מולך ברחוב, ושום שנייה של פגיעה בכבוד או ויכוח לא שווים את הסיכון לסיים את החיים.

אבל ההורים לבדם אינם מספיקים, וגם למדינה יש תפקיד בהגברת תחושת הביטחון שלנו, על ידי הגברת ההרתעה והאכיפה. הציפייה שלי מהממשלה הבאה - ללא קשר למחנה פוליטי כזה או אחר שיקים אותה - היא לשים מחדש את האזרח במרכז. על כל השרים ונבחרי הציבור בכנסת לזכור שהם עובדים עבורנו, הם משרתים אותנו, ובהתאם לכך צריכים לדאוג לשלומנו.

עבורי, כמי שמוכרת לציבור, יש עוד זווית לחוסר הביטחון במרחב הציבורי, וזהו החשש להביע דעה או קול אותנטי אמיתי שלא מתיישר עם הקונצנזוס. מותר לחשוב אחרת, מותר לנהל ויכוח מכובד ולנסות לשכנע, אך השיח האזרחי בישראל הפך לאלים, רדוד ודורסני. בעבר כבר ספגתי קללות וקראו להחרים את העסקים שלי רק מפני שהבעתי עמדה שאינה מיישרת קו עם הכלל.

האלימות הזו בשיח גורמת להמון מפורסמים ואנשים מוכרים לבחור בשתיקה. רבים מהם מקבלים הנחיה מפורשת מהסוכנים שלהם שלא להביע דעה פוליטית כדי לא לפגוע בקמפיינים, והאלגוריתם ברשתות מעניש את מי שנכנס למחלוקות. אבל לשתוק מתוך פחד מחסימת פיות או מחרם - זה מחיר שאינני מוכנה לשלם.

כתבה זו הינה חלק ממגזין ״ישראל בוחרת״ אשר הופק על ידי המחלקה המסחרית במימון התנועה הישראלית למעורבות אזרחית