בעולם כבר הצליחו. מתי אצלנו

מדי שנה ב־29 באוגוסט, בסביבות השעה 07:30, תולים בני משפחת גראסי שלט פשוט ברחוב ויטוריו אלפיירי בפאלרמו, בירת האי סיציליה שבאיטליה. השלט כתוב ביד, בטוש שחור, על דף נייר. הם מדביקים אותו על גבי זה של השנה שעברה, שכבר דהה: "כאן נרצח ב־29 באוגוסט 1991 ליברו גראסי - איש עסקים, אדם אמיץ - בידי המאפיה, בידי קשר השתיקה של התאחדות התעשיינים, בידי האדישות של המפלגות ובגלל היעדר המדינה".

גראסי היה יצרן טקסטיל בן 67, בעל מפעל לייצור הלבשה תחתונה ופיג'מות. כשמונה חודשים לפני שנרצח פרסם בעיתון המקומי "ג׳ורנאלה די סיצ׳יליה" מכתב פתוח שכותרתו "סוחט יקר". הוא הודיע בו לאיש המאפיה שדרש ממנו את דמי הפרוטקשן כי אין בכוונתו לשלם וכי העמיד עצמו תחת חסות המשטרה.

למחרת הפרסום התייצבו מול שערי המפעל אנשי הקרביניירי (המשטרה האיטלקית), צלמי טלוויזיה ועיתונאים. גראסי מסר לידיהם ארבעה מפתחות של המפעל וביקש הגנה. הקופולה, הוועד העליון של ה"קוזה נוסטרה" - המאפיה המקומית המפורסמת - אישרה את חיסולו של עושה הצרות. הוא נורה כמה פעמים בגבו על ידי בנו של אחד מראשי המאפיה בעיר.

הרצח בוצע בעיצומה של מלחמה אמיתית שניהלה המדינה ב"קוזה נוסטרה" מ־1982. באפריל אותה שנה נורה למוות חבר הפרלמנט פיו לה טורה, שקידם הצעת חוק חסרת תקדים נגד המאפיה, ובספטמבר נרצח הגנרל קרלו אלברטו דלה קייזה, נציב מחוז פאלרמו. עשרה ימים אחר כך העביר הפרלמנט את החוק, שהפך את עצם החברות בארגון לעבירה.

ב־1984 שבר תומאזו בושטה, חבר בכיר במאפיה, את קשר השתיקה של הארגון. במשך 45 ימים רצופים חשף את סודותיו והוביל ל"משפט המקסי": באולם מבוצר בפאלרמו שנבנה במיוחד לשם כך הועמדו לדין 475 איש, 338 מהם הורשעו. בעקבות ההצלחה הוקם גוף חדש שירכז תחת גג אחד את המאבק במאפיה, והעיקרון ברור: להפסיק לרדוף אחרי עבריינים ולהתחיל לרדוף אחרי ארגון. הגוף החדש, ה־DIA - המנהלת לחקירות נגד המאפיה - איחד תחת פיקוד אחד את המשטרה, את הקרביניירי ואת המשמר הפיננסי, גוף האכיפה הכלכלי של משרד האוצר. מטרתם המרכזית הייתה למפות את הונה של המאפיה, ובהתאם לכך להילחם בה. החוק מ־1982 נתן לחוקרים כלי חסר תקדים, מסלול שאינו תלוי בהליך הפלילי, המאפשר למדינה לפנות לבית משפט מיוחד ולבקש להחרים נכס מאדם החשוד בקשר למאפיה, בלי הרשעה ולעיתים אף בלי כתב אישום.

איטליה הפכה למדינה בטוחה יותר: בין 1988 ל־1992 נרצחו במדינה 2,638 בני אדם במסגרת פעולות המאפיה, ובחמש השנים שאחריהן ירד המספר ל־1,067. המגמה נמשכה ומספר מקרי הרצח באיטליה ירד מ־475 ב־2015 ל־319 ב־2024. באותן שנים ממש צנח מספר מקרי הרצח הקשורים במאפיה מ־53 ל־15, ירידה של יותר משני שלישים.

נגד העבירות הקטנות

אבל בעולם יודעים שלצד הפשע המאורגן, היבט חשוב לא פחות של ביטחון הפנים הוא הביטחון האישי. בהקשר הזה, אחת התוכניות המפורסמות היתה תיאוריית "החלונות השבורים" ויישומה בניו יורק בהובלתו של ראש העיר רודי ג׳וליאני. המספרים ברורים: ב־1990 נרצחו בעיר יותר מ־2,200 בני אדם, ממוצע של יותר משישה ביום, ולצידם בוצעו יותר ממאה אלף מקרי שוד. שמונה שנים לאחר מכן ירד מספר הנרצחים ל־629, והפשיעה האלימה בעיר ירדה ב־57% בתוך עשור.

התיאוריה נוסחה ב־1982 בידי הקרימינולוג ג׳ורג׳ קלינג ומדען המדינה ג׳יימס ק. ווילסון, שכתבו במאמר שפרסמו במגזין "אטלנטיק": "חלון שבור אחד שאינו מתוקן הוא סימן לכך שלאיש לא אכפת, ולכן שבירת חלונות נוספים כבר לא עולה דבר". בעיר, טענו השניים, שיכורים ברחוב וקבצנות אגרסיבית משדרים בדיוק את אותו מסר.

מכאן נגזרה מסקנה שהפכה את סדר העדיפויות המשטרתי: במקום להשקיע את המאמץ בעבירות החמורות, צריך לאכוף את החוק דווקא כשמדובר בקטנות שבהן. וויליאם בראטון יישם אותה תחילה ברכבת התחתית, שם הורה בתחילת שנות התשעים לעצור את מי שדילגו מעל מחסומי הכרטוס, וב־1994, כשמונה למפקד משטרת העיר, אכף את האיסורים על שתייה ברחוב ועל קבצנות.

אלא שהמציאות מורכבת יותר. באותן שנים בדיוק ירדה הפשיעה בכמעט 40% בכל רחבי ארה"ב, גם בערים שלא שינו דבר בשיטות השיטור שלהן. פרנקלין א׳ צימרינג, קרימינולוג מאוניברסיטת ברקלי שחקר את התופעה, מצא שניו יורק אמנם נבדלה מכולן בכך שהירידה בה היתה גדולה פי שניים ונמשכה זמן כפול, אבל הוא אינו מייחס אותה ליישום התיאוריה.

"חלק ממסעות ההסברה הבולטים של הרשויות", כתב במאמר שפרסם ב"סיינטיפיק אמריקן", "לא היו יותר מסיסמאות, ובהן 'אפס סובלנות' ואסטרטגיית 'החלונות השבורים'". אילו העיר היתה מיישמת את התיאוריה עד הסוף, הוא מוסיף, "היא היתה מרכזת משאבים יקרים בשכונות שוליות ולא בשכונות בעלות הפשיעה הגבוהה ביותר. למעשה, המשטרה עשתה את ההפך".

מה שכן עבד, לדבריו, היה פשוט יותר. מ־1990 הוסיפה עיריית ניו יורק יותר מ־7,000 שוטרים חדשים. ב־1994 הוקמה מערכת שריכזה נתונים על כל פשע חמור, כולל מיקומו המדויק, כדי לזהות היכן מתרכזת האלימות, ואז נשלחו לשם סיורים בכוחות גדולים, למדרכה מסוימת או לבר מסוים, לפעמים במשך שבועות.

הקרימינולוגים הניחו שהפושעים פשוט יעברו לרחוב הסמוך. "אבל זה לא מה שקרה בניו יורק", כותב צימרינג, "פשעים שנמנעו ביום מסוים במקום מסוים אינם חייבים להתבצע במקום אחר למחרת. השוטרים הם אלו שחשובים".

שנייה לפני שמאוחר מדי

לצד פעולת הרשויות, ירדה רמת הפשיעה בערים גם בזכות יוזמות אזרחיות. אחת מהן קמה לאחר שבאמצע שנות התשעים הגיע פרופ' גארי סלוטקין, אפידמיולוג משיקגו שחקר מגפות במדינות מתפתחות, למסקנה כי אלימות ברחובות אינה יצר אנושי בלתי נשלט - היא פועלת בדיוק כמו מחלה מידבקת, עוברת מאדם לאדם, מתפשטת דרך דפוסי התנהגות ודורשת טיפול שורש נקודתי כדי לקטוע את שרשרת ההדבקה.

יחידה 433, בפיקודו של ניצב יואב סגלוביץ', הוקמה לפי המודל שהצליח מעבר לים במאבק בפשע המאורגן: חמש יחידות ארציות שפעלו עד אז כל אחת בתחומה, ולא פעם גם התחרו זו בזו, הוכנסו תחת פיקוד אחד

מתוך התפיסה הזו נולד בשנת 2000 הארגון Cure Violence (שנקרא בראשיתו CeaseFire). הדגם שלפיו פעל, שהפך עם הזמן למודל עולמי, הציע - במקום להסתמך רק על משטרה ומאסרים - לרתום למשימה דווקא עבריינים משוקמים, אסירים לשעבר וחברי כנופיות לשעבר ולהפוך אותם ל"מגשרים" ול"קוטעי אלימות".היתרון משמעותי: לאותם עבריינים לשעבר יש נגישות מלאה ל"קרביים" של הרחוב, הם מקבלים כבוד מצד הצעירים וניחנים ביכולת לזהות סכסוך מקומי רגע לפני שהוא מסלים לירי קטלני. ה"מגשרים" פועלים בשטח סביב השעון - הם מגיעים לזירות פשע, לבתי חולים ולסמטאות כדי לאתר את המעורבים, להרגיע את הרוחות, למנוע נקמת דם ולהציע לצעירים מסלול יציאה מעולם הפשע.

התוצאות בשטח הוכיחו שמדובר בסיפור הצלחה: במחקרים של אוניברסיטאות מובילות (כמו ג'ונס הופקינס ונורת'ווסטרן) נמצא כי בשכונות שבהן הופעל המודל בשיקגו, נרשמה ירידה של 40% עד 70% באירועי הירי והרצח. כיום המודל מיושם בהצלחה בעשרות ערים בארה"ב וברחבי העולם, ומוכיח שפעמים רבות, המפתח לפתרון בעיית האלימות בקהילה נמצא דווקא אצל אלו שאיבדו בה את דרכם ויודעים בדיוק איך היא עובדת מבפנים.

אמינה מתיוס, בתו של מנהיג כנופיה ידוע משיקגו (ג'ף פורט) שישבה בעצמה בכלא, הפכה לאחת הדמויות הבולטות בארגון. במסגרת הסרט הדוקומנטרי The Interrupters, סיפרה: "במקום שבו אני גדלתי, אם מישהו פגע בך - אתה מחזיר. זו היתה השפה. היום כשאני עומדת מול הילדים האלה ברחוב, אני לא מטיפה להם מוסר אלא אומרת להם: 'הייתי בדיוק במקום שלכם, אני מכירה את הזעם הזה. אבל אם תלחצו על ההדק עכשיו - החיים שלכם נגמרו'. אנחנו שם כדי לעצור את הטירוף שנייה אחת לפני שזה מאוחר מדי".

אמינה מתיוס, פעילה ב־Cure Violence: "כשאני עומדת מול הילדים האלה ברחוב, אני לא מטיפה להם מוסר. אני אומרת להם: 'הייתי במקום שלכם, אני מכירה את הזעם הזה. אבל אם תלחצו על ההדק עכשיו - החיים שלכם נגמרו'"

העצירה שלפני הזינוק

בחזרה לאיטליה - ולקשר הישראלי. בדצמבר 2000, תשע שנים אחרי שנרצח גראסי, נחתמה בפאלרמו אמנת האו"ם נגד פשע מאורגן חוצה גבולות. ישראל היתה בין יותר מ־120 המדינות שחתמו עליה, והתחייבה בכך לחוקק חוק משלה נגד ארגוני פשיעה. החוק עבר בכנסת פה אחד ביוני 2003 ועשה בדיוק את מה שעשה החוק האיטלקי 21 שנים קודם לכן: הפך את עצם החברות בארגון פשיעה לעבירה, הכפיל את העונש על כל עבירה שבוצעה במסגרתו, ואפשר להחרים רכוש בהיקף רחב.

בינואר 2008 הוקמה להב 433 ביוזמת השר אבי דיכטר, מפכ"ל המשטרה דודי כהן וראש אגף החקירות יוחנן דנינו. בבסיס עבודת היחידה, שעליה פיקד ניצב יואב סגלוביץ', עמד אותו רעיון שבוצע בהצלחה מעבר לים: חמש יחידות ארציות שפעלו עד אז כל אחת בתחומה, ולעיתים אף התחרו זו בזו, הוכנסו תחת פיקוד אחד: יאחב"ל, היחידה לחקירות הונאה, היחידה לאכיפה כלכלית, היחידה לגניבות רכב ויחידת הגדעונים.

סגלוביץ' עצמו המשיך את המאבק בפשיעה גם כסגן השר לביטחון הפנים בממשלה ה־36 והופקד על המאבק בפשיעה בחברה הערבית. בין היתר יזם והוביל את "מסלול בטוח" - התוכנית הלאומית למאבק בפשיעה ובאלימות במגזר - וריכז פעילות רוחבית מול זרועות האכיפה, משרדי הממשלה והרשויות המקומיות כדי להתמודד עם הפשיעה המאורגנת. 

התוצאות נראו בשטח כאשר בתקופת כהונתו ב־2022, לראשונה זה שנים, נבלם קצב העלייה במספר הנרצחים בחברה הערבית והסתמנה מגמת ירידה (116 באותה שנה לעומת 126 בשנה שקדמה לה), טרם הזינוק החד במספרים בשנים שבאו לאחר מכן.

גם ברשויות המקומיות נרתמו למאבק באלימות ובפשיעה, וב־2004 יזם המשרד לביטחון הפנים את תוכנית "עיר ללא אלימות". אילת נבחרה לשמש הפיילוט הראשון של הפרויקט, במטרה לבחון מודל מערכתי משולב למאבק באלימות ובוונדליזם ברמה המוניציפלית. התוכנית הפכה למודל ארצי, התרחבה לאורך השנים לעשרות רשויות מקומיות בישראל, וכיום היא פועלת תחת הרשות הלאומית לביטחון קהילתי.

כתבה זו הינה חלק ממגזין ״ישראל בוחרת״ אשר הופק על ידי המחלקה המסחרית במימון התנועה הישראלית למעורבות אזרחית