"הכלב עוזר בהפגת הבדידות"

בתי הדיור המוגן הצליחו - ועדיין מצליחים - להפיג את הבדידות בתקופת הקורונה בזכות הקהילה התומכת, הפעילויות הרבות, הצוות המחבק והשמירה על בריאות הדיירים. אבל יש כאלו שעבורם יש עוד מישהו, חבר שתמיד יהיה שם, בשמחה ובעצב, עם נאמנות אין־קץ: חיית המחמד שהייתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה ונשארה כזו גם לאחר המעבר לדיור המוגן. דיירים רבים שהתרגלו לחיות כל חייהם עם חיית מחמד כלשהי, לא ויתרו עליה גם כשעזבו את בתיהם הפרטיים, והמדיניות של בתי דיור מוגן רבים היא להכיל את הבקשה הזו, מתוך ידיעה עד כמה משמעותי הדבר עבורם. 

"אני ירושלמית, וכשחיפשתי בית מתאים לעבור אליו בדיור מוגן ידעתי שאני רוצה לעבור עם שני הכלבים שלי - אמא ניקי ובנה, טוי", מספרת סימה בן־נתנאל מבית בכפר הדרים בכפר סבא, "מאחר שלא מצאתי בירושלים מקום מתאים שיסכים לקבל אותי עם שניהם, המשכתי למרכז. הייתי מוכנה לעזוב את העיר ובלבד שאוכל להישאר איתם. מאז שנכנסתי לבית בכפר עבר לא מעט זמן - ניקי נפטרה וטוי, שכבר נולד כאן בבית המוגן, היום כבר בן עשר. 

"אני מטפלת בו לבד לגמרי, אין לי שום בעיה לטייל איתו, לשחק איתו, הוא מקבל כאן כל מה שהוא צריך והוא חלק בלתי נפרד מסדר היום שלי. אני מתעוררת בבוקר ודבר ראשון יוצאת איתו לטיול, אחר כך חוזרים כדי שיקבל את ארוחת הבוקר שלו ואת הזריקה היומית, ורק אחר כך אני יושבת לאכול את ארוחת הבוקר שלי. כמו בן משפחה לכל דבר. רוב האנשים פה מקבלים את הכלב מאוד יפה, מוצאים בו חבר אמיתי ומאוד שמחים לראות אותו בכל פעם שאנחנו יוצאים". 

סימה מספרת כי הצוות בבית עוזר בכל מה שצריך ומאוד ידידותי לכל בעלי החיים של הדיירים. "לא מגבילים כאן את הדיירים מבחינת גודל הכלבים שהם מחזיקים, רק מבקשים לוודא שיהיו מחוסנים ובריאים ולא תוקפניים כמובן". 

גידול בעלי חיים - וכלבים בפרט - תורם לבריאותם של אנשים בגיל השלישי גם בהיבט הפיזי וגם בהיבט הנפשי והחברתי (ראו מסגרת נפרדת). גם סימה מעידה כי העובדה שיש לה שותף צמוד, משפרת את איכות חייה. "הכלב הזה הוא החיים שלי, הנשמה שלי, ובמיוחד בתקופה כזו, של הקורונה, אני חושבת כמה בת מזל אני שיש לי אותו. אנשים מדברים על בידוד, על סגר, וכאן הדיירים אמרו לי שהם מקנאים בי שיש לי את טוי. קודם כל הוא מעסיק אותי מאוד, שנית - עצם נוכחותו משמחת אותי: אני בבית איתו, מדברת איתו, משחקת איתו. הוא כלב מאוד נבון ומארח לי חברה ושומר אותי במצב רוח טוב. בלעדיו אני לא יודעת מה הייתי עושה. המשפחה שלי רחוקה, בירושלים, וכרגע לא קל להיפגש, והוא כאן בשבילי. 

"אני מאוד קשורה אליו. אחרי שאמו נפטרה עברתי משבר לא פשוט ואני בהחלט מודה שיש לי דילמה, מה לעשות ביום אחרי שהוא ימות. האם לקחת שוב כלב, כי אנחנו לא נעשים צעירים מיום ליום ומדובר בהתחייבות של מאה אחוז, אין כאן פשרות. אם יהיה לי עוד כלב אצטרך לדאוג שיקבל כל מה שהוא צריך, וגם ככה יש לי ייסורי מצפון כשאני משאירה היום את טוי לבדו". 

החברים עושים "דוג־סיטר"

לא כל בית דיור מוגן יכול לקבל אליו דיירים עם כלבים, בדרך כלל בשל המבנה עצמו (גידול כלבים בבית דירות באמצע העיר, ללא גינה, יכול להוות בעיה עבור הדיירים והצוות). אבל במקום כמו אחוזת פולג, שבו חצר פרטית לכל דירה ומרחבים ירוקים, הוחלט כבר מיום הפתיחה של המקום - לפני 15 שנה - שבעלי חיים הם בני בית. "הייחוד שלנו הוא העובדה שרוב יחידות הדיור הן בתים צמודי קרקע", מסבירה אורלי שטיין, מנהלת המכירות באחוזת פולג, "למעשה אנחנו מעין כפר, ובגלל אופי המקום והאווירה הכפרית והמרחבים, אנחנו יכולים לקבל דיירים שמחזיקים בבעלי חיים. אנחנו מבינים שמדובר בבן משפחה עבור מי שמגדל בעל חיים, ושהמעבר לכאן לא צריך להיות כרוך בפרידה ממנו. 

"הפתיחות אצלנו לבעלי חיים באה לידי ביטוי גם בחיי הקהילה. יש פה דיירים שהגיעו עם בעל חיים שבמהלך השנים נפטר ולאחר מכן הביאו כלב חדש. רוב הדיירים פה צעירים יחסית, ואין שום סיבה בגילי 70 פלוס־מינוס שלא לפתוח פרק עם בעל חיים חדש במשפחה. זה מעיד גם על האופי של המקום.

"מבחינת השמירה על בריאות בעלי החיים - כל הדיירים מטפלים אצל וטרינרים לפי בחירתם מחוץ לבית. יש גם נותני שירות אחרים שמגיעים לכאן לקחת את בעל החיים לתספורת, לרחצה וכדומה. הדיירים כאן יכולים גם להיות רגועים שתמיד יהיה מי שיראה אם הכל בסדר עם בעל החיים שלהם - אם זו המנקה שנכנסת לנקות את הדירה או אנשי הצוות והאבטחה או השירות הרפואי. אם מישהו יבחין בבעיה שיש לדייר ושהוא זקוק לעזרה עם בעל החיים, תמיד נדאג שכולם ירגישו טוב ויזכו לטיפול הראוי והמתאים. כך היה גם בתקופת הקורונה, שהיתה יוצאת דופן בכל מובן, ובתוך זה עזרנו לדיירים לטפל בבעלי החיים בכל מה שהיה צריך".

אורה וסמי ונטורה, שעברו לאחוזת פולג כשהמקום נפתח, הם בין אלו שהביאו עימם את הכלב מהבית, ומגדלים כבר דור שני. "הגענו מרמת השרון כשיש ברשותנו כלב יורקשייר בשם לורי", מספר סמי, "היינו פה איתו 15 שנה, עד שלפני שלושה חודשים הוא נפטר. לאחר מכן קנינו גור מלטזי - פפי שמו - שאני מאלף אותו בעצמי בעזרת תדרוך של מאלפים מקצועיים מרחוק. הוא בן חמישה חודשים, ומבחינתנו הוא כמו עוד בן־אדם בבית. אנחנו נשואים יותר מ־60 שנה ותמיד החזקנו כלבים בבית. התנאי שלנו היה שאנחנו נכנסים לפה עם כלב, והמנכ"ל הראשון של הבית הסכים כי הבין שאחרת לא ניכנס.

"בשביל הכלב המקום הזה הוא גן עדן, יש לו פה גינה רחבה ואני יוצא ומשתולל איתו, ויש לנו פה דשא שהוא רץ ומשחק בו. הכל בנוי פה יפה, עם מתקנים לשקיות עבור הכלבים. יש פה לא מעט אנשים עם כלבים - בערך עשרה אחוזים - ונהדר לראות את כולם יוצאים איתם ומטיילים, זה כמו קהילה בפני עצמה. גם הצוות מאוד מפרגן ומסייע. לפעמים בחורף, כשקר מאוד - וכאנשים מבוגרים לא תמיד בריא לצאת החוצה - יש נשות צוות שמסייעות למי שקשה לו להוציא את הכלבים לטיולים.

"יש גם פרגון הדדי בין הדיירים עצמם בכל מה שקשור לדאגה לכלבים. לדוגמה, השבוע הגיעו הנה להדביר ליד הדירה שלנו. לא רציתי שהכלב שלי יסתובב וחלילה יאכל מחומר ההדברה, אז חבר שלי מהבית פה אמר שאין שום בעיה שאשאיר אותו אצלו למשך יום שלם. 

"אני מודה שאחרי שלורי נפטר שקלתי אם לקחת עוד כלב. אני בעצמי עוד עובד ולא מוגבל, אבל חשבתי שאולי ארצה שיהיה לי שקט, בלי לצאת בבוקר לטייל ובלי שאצטרך שוב לדאוג לעוד מישהו בבית. אשתי אמרה שאין סיכוי שנישאר בלי כלב, ואנחנו נהנים ממנו בכל רגע. אנחנו לא יכולים לדמיין את החיים שלנו כאן בלי הכלב לצידנו". 

דודי מועלם, מנהל המכירות של רשת מגדלי הים התיכון, היה בין אלו שסייעו לדיירים בימי הסגר הראשון ומספר כי נהנה מכל רגע: "מאחר שהמשק היה סגור, הפעילות המכירתית שלנו הושבתה. התחלקנו - אנשי הצוות וההנהלה - בין בתי הרשת על מנת לתת תמיכה בכל נושא שצריך. אני הוצבתי בבת ים ולקחתי חלק בתפעול של הבית, בחלוקה של מצרכים, בתמיכה נפשית ועוד. 

"בין היתר עזרנו לדיירים שמחזיקים כלבים. הוצאנו את הכלבים שלוש פעמים ביום, דאגנו להם למזון אם היה חסר והתגובות של הדיירים היו מאוד חמות. הכלבים גם התרגלו אלינו וכולם הרוויחו מזה. מבחינה אישית זו היתה נתינה שהיא מעבר לפעילות היומיומית. נתינה ועזרה זה בכלל דבר מאוד חשוב בעיניי, ואם עזרנו בכך גם לבעלים וגם לכלבים, אז התחושה מאוד טובה".

ליטוף, רכות, חמלה

פלורה וילכפורט מבית בלב פתח תקווה מספרת שהכלב שלה כבר הפך לחלק בלתי נפרד ממפגש הקפה עם החברות בקפטריה. "לכלב שלי קוראים 'צוק איתן', או בקיצור 'צוקי'. אימצתי אותו במהלך המבצע, מצאתי אותו בגן מאיר בתל אביב, שם היו הרבה כלבים שאנשים נטשו וקשרו אותם כדי שמישהו יבוא ויאסוף. ראיתי אותו, מייד התאהבתי בו ולקחתי אותו אלי כדי שיהיה לו בית. 

"צוקי בן שבע, והוא אהוב על המון דיירים פה. נותן להם אהבה ומקבל אהבה בחזרה. כשהגעתי לכאן הכנסתי בחוזה סעיף שבו מותר לי להביא איתי כלב, כי לא חשבתי לרגע לעזוב אותו. אני אוהבת לצאת איתו לטיולים פה ברחבי הבית, לשבת איתו כשאני נפגשת עם חברות לשתות קפה בלובי, הוא מבחינתי בן משפחה לכל דבר, חלק ממני. זה נהדר שכאשר פוקחים בבוקר עיניים יש עוד מישהו בבית".

גם דיירים שאוהבים חיות אבל אינם מגדלים אחת משלהם, זוכים למענה הולם, כשבחלק מבתי הדיור המוגן מתקיימים מפגשים עם בעלי חיים מגוונים אחרים. יפעת רווה, מנהלת תרבות בית בלב בירושלים, מספרת: "הנחת העבודה שלנו היא שה'יחד', תחושת הקהילה, העשייה התרבותית - כל אלו הם החוסן שלנו, הנפשי והפיזי, בימי הקורונה ובכלל, וחלק מזה בא לידי ביטוי בפעילות שאנחנו מקיימים פעם בשבועיים עם בעלי חיים.

"בתקופת הסגר עשינו הפסקה קלה, וכיום המפגש נערך במסגרת ההנחיות, עם הקפדה על ריחוק של שני מטרים וכפפות אצל כל המשתתפים. בעלי החיים מגיעים ממוזיאון הטבע בירושלים עם המדריכה אורלי פרלברג. היא נותנת רקע על צמחי מרפא ובכלל על טבע ארצישראלי. יש משהו בליטוף של החיות, ברכות הזו, במפגש עם בעלי חיים עדינים כל כך וחסרי ישע, שמעורר אצל הדיירים רכות פנימית ומוציא מהם המון עדינות וחמלה. כל אחד מהדיירים שמעוניין יכול לבוא חופשי ולקחת חלק בפעילות הזו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו