אין גיל לאהבה

אבי סולטני, בן ‭ ,73‬לא יכול שלא לחייך כשהוא נזכר בפגישה הראשונה שקבע עם נורית (‭.(75‬ יותר נכון - בפגישה שלא יצאה אל הפועל. הם נתקלו זו בזה במקרה ברחבת הריקודים באחד מחופי טבריה, ואחרי חצי שעה נפרדו כשהוא מחזיק במספר הטלפון שלה. הוא התגורר אז בקריית שמונה, היא בהרצליה, וחתונה של אחד מחבריו באזור המרכז הייתה תירוץ טוב לקבוע איתה לפגישה רשמית.

"קבענו בתחנה המרכזית, שהייתה אז מקום נחמד מאוד להסתובב בו", מספר אבי, "אני כמנהגי הגעתי לפני הזמן עם עוד חבר כדי לנסוע יחד לחתונה בפתח תקווה. חיכיתי וחיכיתי, והחבר מאיץ בי ואומר לי 'מה אתה מחכה לבחורה כל כך הרבה זמן?'. אמרתי שנמתין עוד קצת, וכשראינו שהיא לא באה נסענו משם. אחר כך, כשחזרתי הביתה, הצטערתי מאוד שלא פגשתי אותה. כתבתי לה מכתב כדי לברר מה קרה ואמרתי לה שצר לי שלא נפגשנו, אבל כל סיבה שהיא תיתן לי לכך שלא הגיעה - תהיה אמינה מבחינתי ומקובלת עלי. לומר לבחורה דבר כזה, אחרי היכרות של חצי שעה בלבד על רחבת הריקודים, זה דבר לא רגיל וזה מה שקנה אותה".

גם הפגישה השנייה בין בני הזוג לא הלכה חלק. "קבענו שאבוא אליו לקריית שמונה, אבל הוא הודיע שלא יוכל להיפגש כי אחותו נפצעה מפגיעת קטיושה והוא צריך לטפל בה", מספרת נורית, "חשבתי בהתחלה שהוא עובד  עלי, אבל לא התעצלתי ולא התביישתי, לקחתי אוטובוס לצפון והגעתי לקריית שמונה כדי לראות אם הוא באמת ליד אחותו. עכשיו אנחנו נזכרים בזה וצוחקים יחד... בסוף כמובן נפגשנו, ואחר כך נסענו אלי לשבוע. בהמשך נסעתי לשבוע אליו וכך הקשר התהדק והבנו שאנחנו רוצים להיות יחד לתמיד. אחרי תשעה חודשים התחתנו, ומאז אנחנו כבר ‭ 50‬ שנה יחד".

לבני הזוג סולטני אין ילדים משלהם, אבל לאורך השנים הם אימצו כ-‭25‬ ילדים ממשפחות שהתפרקו, וכולם בקשר איתם עד היום. "לאורך השנים התגוררנו בהרצליה, אני עבדתי כמסגר ורתך ונורית כגננת", מוסיף אבי, "לדיור המוגן בביתן אהרון עברנו לפני קצת יותר משש  שנים. תמיד אהבנו לטייל יחד, למלא תשבצים וחידונים, וכמובן ללכת להצגות מדי פעם. כאן בדיור המוגן יש צוות נהדר שדואג לנו יותר ממשפחה ומשתדל לא להחסיר מאיתנו דבר. אנחנו משתתפים בחוגים, נפגשים עם חברים, למדנו כאן ברידג' ואנחנו משחקים כמה פעמים בשבוע. בזמננו הפנוי אני ואשתי גם עוזרים לדיירים חדשים, מקבלים את פניהם בבית ומסייעים להם להיקלט".

קל יותר כשיש שניים

משה ושושנה ילוז, גם הם דיירי בית בכפר בביתן אהרון, נשואים כבר ‭ 55‬שנים, והמעבר שלהם לדיור המוגן הגיע בעקבות הילדים והנכדים. "אני מטבריה ורעייתי משדה יעקב", מספר משה, "במשך כל השנים יחד התגוררנו בטבריה, אבל במהלך הזמן הילדים שלנו עברו למרכז, לאזור נתניה, והבנו שאנחנו רוצים להיות יותר קרובים אליהם. עברנו לכאן לפני כשבע שנים".

הם הכירו כשהיא הייתה בת ‭ 25‬והוא בן‭ .28 ‬משה: "אחותי התחתנה עם בן כיתה של שושנה, והם הכירו בינינו. כן, פעם היו שידוכים כאלה... הלכנו יחד לסרט ארבעתנו ואחר כך אני ושושנה המשכנו יחד. בתפקידי עד הפנסיה הייתי מנהל חשבונות ושושנה מורה בחינוך המיוחד. שלושת הבנים שלנו שירתו בצבא  כמפקדים - אחד היה מג"ד ביחידה המובחרת מגלן, בן שני במודיעין ובן שלישי היה מפקד טנק".

שושנה אומרת כי המעבר לבית בכפר כזוג הקל עליהם להסתגל למקום החדש: "כשנכנסים שניים לדיור המוגן זה הרבה יותר קל. המעבר הוא מאוד לא פשוט, אבל ידענו שהגיע הזמן לעשות את הצעד הזה ולהיות קרובים לילדים ולנכדים. זו הייתה הסיבה העיקרית, ועכשיו אנחנו יודעים כמה טוב שאנחנו כאן גם מהרבה סיבות אחרות - בעיקר בתקופת הזו של הקורונה, שלא נשכח אותה... יש לנו פה חיי חברה ומבחר גדול של פעילויות. אנחנו מצטרפים לקבוצות טיול פה באזור, ובעיקר אין לנו דאגה יומיומית לעניינים השוטפים.

"זה מעבר לענייני רופא ואחות, אלא מגוון השירותים שנותנים לנו שקט וביטחון. הזוגיות פה היא פלוס גדול כי המעבר ממגורים בבית משלך לדיור מוגן עבור אנשים בודדים יכול להיות מאוד חד. מצד שני, מהר מאוד מבינים שאין מה לדאוג כי יש פה המון אנשים ותמיד אפשר למצוא מישהו מתאים להיות איתו. גם אנחנו מצאנו חברים חדשים".

פינה פרטית בתוך הזוגיות

דינה אדירי, מנהלת התפעול וסגנית המנהל בבית בכפר ביתן אהרון, מדגישה גם היא את היתרון שבזוגיות בדיור המוגן: "הרווח הגדול של זוגות שמגיעים לכאן הוא שהם לא לבד, כבר מהרגע הראשון. יש להם זה את זה ואנחנו דואגים לערוך היכרות בינם לבין זוגות אחרים ואנשים אחרים. הזוגות מבלים המון יחד - מזמינים אחד את השני לארוחות ערב משותפות, הולכים יחד לחוגים ולערבי תרבות. לזוגיות בדיור המוגן יש המון משמעות.

"אני מכירה בני זוג שהכירו פה בדיור המוגן וזה דבר מאוד יפה. אנחנו, הצוות, שמחנו מאוד לראות איך זה נבנה, כמו שכל אהבה צומחת. מה שמאוד מאפיין את הזוגות כאן הוא החברות ההדדית, הכבוד זה לזה, ה'ספייס' שנותנים, הפרגון. הדיור המוגן מאפשר לכל אחד למצוא את הפינה שלו. יש כאן הרבה זוגות שהגיעו בגיל צעיר יחסית והם אומרים שבזכות כל האפשרויות שיש להם פה ואורח החיים כאן, הם הגיעו בזוגיות למקומות שלא חשבו שאפשר להגיע בגילים כאלה.

"אצל הזוג סולטני למשל יש חלוקת תפקידים מסורתית - היא מבשלת, הוא אחראי לקניות ולכספים, הוא מאוד פעיל בבית - והם דוחפים אחד את השני לפעילויות שונות. זה הכוח של הזוגיות כאן ואנחנו רואים את זה הרבה, שאם מי מבני הזוג דומיננטי יותר, הוא דוחף את השני, ואחד תומך באחר. יש לשני בני הזוג המון מעגלים, והם עושים דברים גם יחד וגם לחוד, ויש המון מקום לשותפות".

דינה מספרת כי הצוות פועל רבות גם לסייע למי שמגיעים כבודדים, ואכן יש מי שמצאו זוגיות חדשה - בין שבזכות המפגשים החברתיים הרבים שיוזם הבית, ובין שבפגישות אקראיות באירועים השונים.

"העובדה שאנשים נמצאים פה יחד בתוך חברה מגוונת מאוד, ולא לבד בחוץ - בעיקר בתקופת הריחוק החברתי - מסייעת מאוד למי שרוצים למצוא זוגיות. כשאתה בא לדיור מוגן אתה מקבל מעין מעטפת הגנה מפני הבדידות, וגם הביטחון משחק פה תפקיד מאוד משמעותי. דואגים לדייר פה מכל הבחינות, והדיירים מאוד מסבירי פנים ומקבלים. אנחנו דואגים שאף אחד לא יהיה לבד".

ומכיוון שאין חכמים כבעלי ניסיון, מנדבים הזוגות את הטיפים שלהם לקשר בריא וארוך שנים. "למי שרוצים להחזיק מעמד כמונו ולהיות מאושרים גם אחרי ‭ 50‬ שנה", אומר אבי סולטני, "אנחנו מציעים להשתדל למעט בוויכוחים, לדעת לוותר ולהתפשר, לשבת יחד, להקשיב ולצחוק מהדברים הקטנים ולהעביר  כמה שיותר מהזמן בהומור".

"הסוד שלנו לחיי זוגיות ארוכים וטובים", מסכם משה ילוז, "הוא הכרה בכך שכל מה שבני הזוג חושבים, מרגישים או רוצים יש לכבד, ולא לריב על כל דבר. אני רוצה לקרוא לכל באי העולם להפסיק לפגוע האחד בנפשו של השני ולחיות בשלום זה עם זה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו