תמר צונץ (22) מפתח תקווה, בתו של רס"מ רענן צונץ שנפל בעת מילוי תפקידו בנובמבר 2002.
לתמר יש תמונה אחת עם אביה. תינוקת עם עיניים בוהקות ואב שמחייך למצלמה, כאילו באותו הרגע אין דבר אחר בעולם מלבד הילדים שלו. מעט אחרי שאותה תמונה צולמה, אביה נהרג. ועד היום תמר מודה על התמונה האחת שיש לה איתו.
"גדלתי לתוך החוסר", היא מסיטה את שיערה הארוך לאחור. "אבא מאוד חסר בחגים, בשבתות. לא חגגתי איתו אפילו יום הולדת שנה. חגגתי בת מצווה בלעדיו, התגייסתי בלעדיו, הכל. ביום הגיוס שלי חברים שלו הפתיעו אותי והגיעו על מדים וזה ריגשו אותי מאוד, אבל הוא מאוד חסר".
אביה רענן היה איש קבע, מפקד מנוע זיק בבסיס פלמחים. הוא נהרג בתאונת דרכים, בגיל 35. היה נשוי למרב ואב לשלושה. תמר ואחיה התאום יאיר היו אז רק בני ארבעה חודשים. אחיהם הגדול יואב היה בן 5.
"אבא היה איש חיל האוויר שאהב את חיל האוויר בכל נפשו", מתגאה תמר. לימים, כשהתגייסה, שירתה בפלמחים כמש"קית ת"ש. "היתה לי תמונה שלו במשרד, והקצינים שהכירו אותו היו רואים את התמונה ומתרגשים כשהבינו את הקשר בינינו.
"אבא שלי הוא האדם הכי ציוני שיש. אומרים שהקב"ה לוקח את הטובים ובאמת מתכוונים לזה. אבא שלי מאוד אהב ילדים, מאד אהב לצלם, ולכן גם יש לי תמונה ראשונה ואחרונה איתו".
היום תמר סטודנטית לריפוי בעיסוק בשנה ב' בקריה האקדמית אונו, ומתנדבת בארגון אלמנות ויתומי צה"ל כמדריכה. "אף פעם לא דיברתי עם אבא שלי. אני לא יודעת אפילו איך הקול שלו נשמע. אבל אני עדיין מאוד מחוברת אליו. הוא לא יודע עלי כלום, אבל הייתי רוצה שידע שיש לי את אותו צבע עיניים כמו שלו. שסיימתי לימודים. שאני גרה לבד. שחזרתי בתשובה, כמוהו. אני מדברת איתו כל הזמן והוא הולך איתי בכל צעד וצעד, ואני יודעת שהוא שומר עלי.
"לאחרונה נולד לי אחיין שקרוי על שמו. אז המחשבה ישר הולכת לידיעה שהוא לא יזכה להחזיק את הנכד שלו. ואני יודעת שיום אחד אני אתחתן ואבא שלי לא יהיה איתי בחופה, ויהיו לי ילדים שלא יהיה להם סבא. וזו מחשבה קשה. ומורכבת. כי אני יודעת מה סבא שלי עבורי, אבל לילדים שלי לא יהיה סבא.
"ועם כל החוסר, אני משתדלת להיות שמחה. אני יודעת להגיד תודה על כך שהיה לי אבא, גם אם הוא היה רק 4 חודשים בחיים שלי. תודה שיש לי אפילו תמונה איתו, כי יש לי חברות שאין להן בכלל תמונה עם אבא שלהן. היה לי אבא שרצה אותי, שחיכה לי, שאהב אותי. שהיה נותן לי הכל.
"יש ימים כואבים ולילות כואבים, רגעים של בכי, אבל אני מנתבת את זה למקום שהוא חיובי. אחד הדברים שעוזרים לי הוא להתנדב בארגון אלמנות ויתומי צה"ל. הייתי שם חניכה והיום אני מדריכה.
"להדריך ילדים שהם במצב דומה לשלי, זה לתת את כל הכוח שלך, ולקבל הרבה יותר. כי ילד קטן שאיבד את אבא שלו לאחרונה, רואה איך אני ממשיכה לחיות הרבה שנים אחרי שאיבדתי את אבא שלי, מקבל תקווה. אני יודעת את זה כי ככה אני הרגשתי עם המדריכים שלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו