שירה גרינברג (18) מהוד השרון, בתו של סא"ל (מיל') אמוץ גרינברג ז"ל, שנהרג ביולי 2014, ליד בארי.
שירה היתה כבת 8 כשאביה נהרג. ילדה יפה עם שיער ארוך, שאביה הלך למילואים בעזה במבצע צוק איתן ולא חזר. אבל משפט אחד שאמר לה רגע לפני שיצא, נשאר אצלה תמיד. "לפני שהוא יצא לדרום ניסינו לשכנע אותו להישאר בבית. אח שלי שאל אותו מה יקרה אם הוא ימות.
"כילדה, את תמיד מצפה שאבא יגיד שהוא חזק, שאין מצב שהוא ימות. שיגיד שהוא תמיד יחזור הביתה. אבל אבא שלי אמר שעדיף שחייל אחד ימות מאשר 1,000 אזרחים. עכשיו המשפט הזה איתי עד היום.
"במשך שנים כעסתי עליו. למה הוא צריך להיות החייל הזה? רק בשנים האחרונות הבנתי שמתחת למדים האלה יושב האזרח הכי חזק. וידעתי שבמידה מסוימת, הוא היה בוחר ללכת ככה, בשביל המדינה. הוא כל כך אהב את המדינה הזו".
אמוץ בחר להתנדב לשירות מילואים, ויצא להילחם. ביומיים הראשונים למבצע הוא נפצע ושוחרר הביתה, אבל מהר מאוד חזר ללחימה. "הוא פשוט לבש מדים והלך", נזכרת שירה. "בבוקר כבר חיפשו אותנו חיילים, להודיע לנו שהוא נהרג. בהתחלה הצליחו להודיע לסבא וסבתא שלי, ואז התחילו לחפש אותנו כי אנחנו לא היינו בבית. מבחינתי, הייתי מעדיפה להישאר בנקודת הזמן הזו, של הלא מודע. שעות בהן כל העולם יודע שאבא שלי נהרג, חוץ מאיתנו. היה טוב להישאר בבועה כזו".
אמוץ היה בן 46 במותו, נשוי לשגית ואב לשלושה. שירה היא בתו הצעירה. בתחילה כעסה על עצמה על שלא שכנעה אותו להישאר בבית. תמיד חשבה שהיתה יכולה לעשות יותר.
"הייתי רוצה עוד חיבוק", היא מתרפקת על החלום. "אולי אם הייתי מבקשת עוד חיבוק זה היה מעכב אותו והוא לא היה יוצא. ואז הוא היה כאן. אבל זו לא מחשבה הגיונית. אני זוכרת שהוא היה דואג לי. שהיה מרים אותי למעלה כשהייתי עצובה, וכל מה שהיה למטה פשוט לא היה רלוונטי, כי הרגשתי איתו בטוחה. ואחרי שהוא נהרג איבדתי את תחושת הביטחון הזה.
"הוא חסר לי. הייתי רוצה לספר לו כל מיני דברים נורמליים שאבא אמור לדעת על הבת שלו. שלמדתי לקרוא ולכתוב, שסיימתי יסודי, שהתחלתי להיות מדריכה בצופים. ואחרי כל דבר שאני עושה, או בראש שלי מספרת לו שאני עושה, אני שואלת "אבא ,אתה גאה בי?' הכרתי חברה חדשה, אבא, אתה גאה בי? קמתי בזמן הבוקר לבית הספר, אתה גאה בי?
"אני רוצה לספר לו כל דבר חדש. הוא לא ראה אותי גדלה, הוא לא יודע שהחלפתי צבע אהוב. הוא לא יודע שאני כבר פחות אוהבת לרקוד אבל אוהבת לקרוא. הבן אדם שאמור להכיר אותי הכי טוב פשוט לא יודע את זה. הוא כמו גיבור שקראתי עליו באגדה.
"היום הייתי רוצה להגיד לו 'אני אוהבת אותך. תודה על מי שהיית. תודה שזכיתי בך כאבא'. לא הרבה יכולים להגיד את זה. אבל אני גאה שאני יכולה להגיד שזכיתי באבא שהרים אותי עד לירח, רק שהוא לא חזר משם. ושאני גאה בו. אני כל כך גאה בו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו