"הייתי רוצה להכיר אותו"

עומר רוזנטל (23) משוהם, בנו של של רס"ר ד"ר אריה (אריק) רוזנטל, שצלל בקישון ונפטר ממחלת הסרטן ביולי 2002.

כשעומר מדבר על אבא אריק, אפשר לראות את הגאווה על פניו. לאורך ילדותו, ובעיקר עכשיו כגבר צעיר, הדמיון ביניהם זועק. העיניים החודרות, החיוך הניבט מהאלבום המשפחתי, תנועות הגוף שרק בני המשפחה מכירים. אביו, ד"ר אריק רוזנטל, היה צוללן בשייטת 13 ונפטר בגיל 31 לאחר מאבק במחלת הסרטן. הוא היה נשוי לרנית, ואבא של עומר, אז תינוק בן 9 חודשים.

"אני נמצא בהרבה קבוצות של יתומי צה"ל, ותמיד שואלים מה עדיף, להכיר את אבא או לא", הוא מישיר מבט. "להישאר עם הזיכרונות, או להרגיש שפספסת משהו. ומעבר לעובדה שזה לא ממש תלוי בהחלטתנו, אני יכול להעיד על עצמי שיש בי תחושה של פספוס.

"כל הזמן אומרים לנו שאנחנו דומים, נלהבים מאותם דברים, והייתי רוצה להכיר אותו. אף פעם לא אדע מי הוא היה באמת כאדם, אבל שמעתי שהוא היה אדם מדהים עם פילוסופיית חיים עמוקה".

ד"ר אריק רוזנטל היה צוללן בשייטת 13, חלק מיחידה שצללה באימונים בנחל הקישון. לימים, היה לסמל המאבק של היחידה שוועדה מיוחדת קבעה שחלו במחלות כרוניות בעקבות הצלילה בקישון המזוהם. עומר, שלומד היום בתוכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית, משרת גם במילואים בדובר צה"ל.

"אבא שלי אובחן כחולה בסרטן באותו יום שבו הודיעו לאמא שלי שהיא בהריון איתי", עומר מזדקף. "הוא נלחם במחלה בצרה קשה, עבר את הטיפולים הכי אינטנסיבים שיש, ונפטר כשהייתי בן 9 חודשים. הוא אמר שהוא מאריך את החיים שלו כמה שיותר, כי היה לו חשוב לראות אותי.

"מבחינתנו, ההכרה בו על ידי ועדת שמגר היתה מאוד משמעותית עבורנו כמשפחה. השייטת הקימה אתר ההנצחה לחיילי היחידה שנפטרו בעקבות הצלילה, ובוועדה הודו למובילי המאבק. יש בהכרה הזו משהו מאוד מנחם, למרות שזה לא משנה את התוצאה הסופית".

אריק סיים לימודי רפואה, ורגע אחרי המבחן האחרון קרס. את התואר הוא קיבל בטקס אישי שערכו לו ראשי הטכניון כשהיה כבר בהוספיס, שבועיים לפני שנפטר מהמחלה.

"סיפרו לי שזה היה מאוד מרגש. ושזה הגיע לו. סיפרו לי שכשהוא היה ממש ברגעיו האחרונים בהוספיס, הוא דרש מהמשפחה שלי להמשיך בחיים הכי טובים שהם יכולים וזו בקשה שכולנו לקחנו על עצמנו. סבא וסבתא שלי הם אנשים מאושרים, אמא שלי התחתנה מחדש והקמנו משפחה.

"אם הייתי יכול להגיד לו משהו, הייתי רוצה שהוא יידע שאנחנו זוכרים אותו תמיד. אנחנו חיים את החיים הכי טובים שאנחנו יכולים, והרבה מזה בזכותו. ושיידע שאנחנו דואגים להורים שלו, והם חלק אינטגרלי מהחיים שלי וחינכו אותי בדיוק כמו שהם חינכו אותו. אנחנו תמיד מסתכלים קדימה".