סתו הררי (29) מקדימה, בנו של סא"ל דב (ברי) הררי, שנפל באוגוסט 2010 בגבול לבנון.
"השנה אני מציין את המעבר בין הזמן שחייתי עם אבא, לזמן שחייתי בלעדיו", מספר סתו הררי והלב יוצא אליו. "חייתי איתו 15 שנה, ומהשנה אהיה בלי אבא יותר זמן מאשר עם אבא. וזה מלווה בתחושות מאוד לא פשוטות. כי אין גיל שבו אתה מבין יותר את המצב. הכאב הוא אותו כאב. זה לא יותר קל אם אתה בן 4, שנתיים, או בן 30. הכאב הוא חזק בכל גיל".
סתו היה בן 15 כשאביו נהרג בדרום לבנון. דב היה סא"ל במיל', נשוי לרונית ואב לארבעה. בן 45 במותו. סתו, הבן הצעיר במשפחה, היה זה שקיבל את המודיעים שחיפשו את אימו.
"הייתי בבית כשהיתה דפיקה בדלת וראיתי דרך העינית את החיילים. לא כל כך הבנתי מי הם אז הערתי את אחותי. היא היתה בת 18, לקראת גיוס, אז היא כבר יותר הבינה את התמונה. לא הצליחו למצוא את אמא שלי שהלכה לקניות, והתלבטו מאוד אם להודיע לנו. אבל הם כבר היו מולנו, ואמרו לנו. ואז אמא לי הגיעה הביתה, ושמטה את הקניות".
הוא מכיר היטב את סיפור הפגיעה של אביו, שנהרג מפגיעת כדור כשבא לטפל בחברו שנפצע. לאורך השנים שחלפו, שמע על גבורתו מכל עבר, ובעיקר מחבריו של דב שעדיין מקפידים לשמור על קשר עם המשפחה. גם עכשיו, כשהוא עובד כהנדסאי חשמל, הוא נוצר את הימים בהם הצטרף לאביו בעבודתו.
"הזמן לא מקל עלינו", הוא מחייך במבוכה. "לפעמים גם בחיים עצובים יש שמחות. נולדה לו נכדה ראשונה, והייתי רוצה שהוא יידע את זה. שהבית מתחיל לראות טיפה אור. הייתי רוצה שהוא יידע שאני מתקדם טיפה בחיים, בפן המקצועי והאישי וחבל לי שהוא לא חלק מזה.
"בתור בן יחיד היה לי תמיד חשוב להיות עם דמות שאני יכול להזדהות איתה. היינו שני גברים בבית. אבא שלי היה נגר אבל הוא היה עושה הכל. ובכל הזדמנות שהיתה לי הייתי רוצה להספיק לעזור לו בעבודה.
"החוסר שלו מורגש בכל יום. זה נשמע קלישאה, אבל הוא באמת איתי בכל צעד. ואני חושב מה הוא היה עושה במצבים מסויימים, ואיך הוא היה בונה, ומחבר, או איך הוא היה מתנהג. וכל הזמן אני חושב מה הייתי יכול לעשות יותר טוב. כמוהו".
בתקופה לאחרונה סתו משרת במילואים בגבול הצפון. "בהתחלה היה לי קשה להיות שם, איפה שאבא שלי היה, והייתי חייב להתרחק בשביל הנפש. אבל לצערי ולשמחתי זכינו להיות בעוד כמה סבבי מילואים, אז היתה לי הזדמנות לרפא את הפצע הזה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו