עשרים שנים חלפו מאז הלילה הארור ההוא בסיני. עוד לפני שהפך תאריך מקולל עבור כל המדינה, היה 7 באוקטובר זיכרון מר עבורי ועבור כל מי שהיה שם באותו לילה. ירדנו לסיני שלושה חברים בחול המועד סוכות 2004: דניאל ברמן, אז בן 26, וגיא הדר ואנוכי, בני 30. בשבילי זו היתה הפעם הראשונה ורציתי להבין על מה כולם מדברים. הגענו לחוף ראס א־שטן, 50 קילומטרים דרומה מהגבול הישראלי. החושה המרכזית, הצמודה למסעדה, היתה המרכז של החוף. בכל ערב כל הנופשים היו מגיעים אליה, שותים, אוכלים, מדברים, משחקים, מנגנים ונהנים מהחיים. התרעות היו כמו כל שנה, אבל לא העלינו על דעתנו שמשהו כזה יקרה במקום היפה והמבודד הזה. אני אפילו זוכר שאמרנו: "אין סיכוי שהבדואים יאפשרו פגיעה בישראלים, זה יהרוס להם את הפרנסה". כמה תמימים היינו.
התכנון המקורי היה לחזור הביתה לחג השני, אבל כל כך נהנינו מהאווירה, מהאנשים, מהטיולים באזור, מהחוף ומהקסם של החושה המרכזית בלילות שהחלטנו להישאר. ב־6 באוקטובר בבוקר החוף התמלא בישראלים. למחרת, שמחת תורה, באנו אל הבדואים במסעדה וביקשנו להזמין לנו מונית למחרת בבוקר למעבר הגבול. בסיני משלמים על החושות, על האוכל ועל כל השאר כאשר עוזבים. בצעד מפתיע הבדואים ביקשנו מאיתנו לסגור חשבון ולשלם. אמרתי: "מחר נאכל ארוחת בוקר ונסגור חשבון".
הם התעקשו. לא רצינו להתווכח אז שילמנו. בדיעבד הבנו שהם ידעו בדיוק מדוע למחרת לא נוכל לשלם ולא נצטרך מונית וכך הם עשו לכל הישראלים שביקשו לעזוב. כמה ימים לאחר מכן עצרו השלטונות המצריים את בנו של בעל החוף והתברר שהיה חלק מחוליית המחבלים שתכננה והוציאה לפועל את המתקפה.
השעה היתה 10 בלילה בערך. אני וגיא ישבנו על החוף ליד חושה מספר אחת עם שתי ישראליות. דניאל היה בחושה המרכזית וניגן בגיטרה עם החבר'ה. קמתי מהחוף והלכתי לדבר איתו. שוחחנו מעט ורגע לפני שחזרתי אל גיא והבנות אירע הפיצוץ המחריד. המסעדה והחושה המרכזית קרסו והכל היה חשוך. המחבלים מיקמו שם את מכונית התופת כדי לגרום לכמה שיותר ישראלים הרוגים, אלא שהם שמו אותה על מדרון והיא היתה מעט בגובה. ההדף והרסיסים עברו מעל כל הישראלים שרבצו במחצלות. אם מיקום המכונית היה נמוך יותר היו נרצחים עשרות. אני, שעמדתי, חטפתי רסיס בראש ונפצעתי באורח אנוש. הרסיס שנעצר ליד גזע המוח גרם לדימום מוחי ולחסימה בחדר הרביעי, שממנו מתנקז נוזל המוח אל עמוד השדרה. הדימום והחסימה גרמו ללחץ במוח, מה שמצריך ניתוח דחוף בבית החולים. דניאל חטף רסיס שחדר לריאה, והתקשה לנשום.
זו היתה מתקפת טרור משולבת. במקביל התפוצצה משאית תופת במלון הילטון טאבה ומכונית תופת - שמחבלים ניסו להכניס לחוף הסמוך אלינו - התפוצצה בכביש וגרמה למותם של המחבלים בלבד. במתקפה נרצחו 34 בני אדם, 12 מהם ישראלים, שלושה מהם בחוף שלנו. פרט לאמבולנס מצרי מאולתר אחד, שגם הוא הגיע באיחור ניכר, לא הגיעו לחוף אמבולנסים וכוחות הצלה.
דממת מוות - ואז צרחות
"כששמעתי את הבום מייד הבנתי שזה פיגוע", נזכר גיא, כשאנחנו נפגשים - שלושת החברים - לשחזר את מה שקרה אז. "לא היה לי ספק. מייד רצתי לכיוון החושה המרכזית, ידעתי שאתה ודניאל שם. תוך כמה שניות היה עוד בום, יותר חלש אבל יותר מלחיץ, כי אתה מבין שזה פיגוע מתמשך. אחר כך התברר שזו היתה מכונית תופת שהתפוצצה מחוץ לחוף השני. רצתי פנימה למסעדה, היו שם צעקות ולחץ וכולם ברחו לתוך הים, פחדו שיהיה עוד פיצוץ או ירי. ראיתי שם בחור שנהרג. הוא עמד בכניסה וספג פציעת הדף בחזה. ראיתי בחורה עם פציעת ראש קשה. היא נפגעה כנראה מעמוד שקרס. הורדתי את החולצה וכיסיתי לה את הראש, שלא יהיה זיהום. היא לא הגיבה, היא רק מצמצה בעיניים. היו כמה אנשים שניסו לעזור לה ובהמשך הגיע מעין אמבולנס והיא פונתה".
דניאל לא הבין שמדובר בפיגוע: "ישבתי בחושה המרכזית על המעקה וניגנתי בגיטרה. כולם היו עייפים ורבצו על המחצלות. הרגיש לי שקט מדי, יותר מהלילות הקודמים, תחושה מוזרה. ומתוך השקט הזה היה את הפיצוץ הנורא חזק. הפיצוץ היה מאחוריי ומייד הרגשתי כאב חד בגב והיה קשה לי לנשום. הרגשתי כמו דקירת סכין. והמחשבות רצות: התפוצץ בלון גז? המטבח? התנור? לרגע לא חשבתי על פיגוע. אמרתי לעצמי: 'מה הסיכוי שדווקא פה יהיה פיגוע'. היתה דממת מוות ואז צרחות מכל כיוון, צרחות נוראות, וחושך מצרים. אני זוכר שקמתי, לא זוכר אם בכוחות עצמי או שאלה שישבו לידי דחפו אותי לכיוון המים".
את הפיצוץ עצמו אני לא זוכר, איבדתי הכרה, וגם כשהיא שבה אלי היתה מעורפלת. לא יכולתי לראות כלום, רק שמעתי צפצוף מחריש באוזניים. כאשר הישראלים הבינו שאין במקום עוד מחבלים הם ריכזו את הפצועים ליד החוף והעבירו אותי לשם. היה לי מאוד קר, הקאתי וכל הזמן שלחתי יד לחור שנוצר לי מאחורי הראש, וכל הזמן הזיזו לי משם את היד. הבטיחו שתכף מגיע אמבולנס לפנות אותי, אבל למרות שלא היתה לי תחושת זמן הבנתי שאמבולנס לא מגיע. שכבתי שם על החוף, לא בדיוק מבין מה קורה איתי, אבל הבנתי שנפצעתי ושחיי בסכנה. להיות בשטח כשאתה מודע לכך שאתה פצוע קשה, בארץ זרה ואין פינוי – זה חוסר אונים נורא שלא ניתן להסביר במילים. בשיקום שלי פגשתי פצועים שהיתה להם "פריבילגיה" לאבד הכרה ולהתעורר רק בבית החולים. אני לצערי הבנתי שאני עלול לסיים שם את חיי.
גם דניאל הובא למקום ריכוז הפצועים. "אני קרוב למים, וכמה בנות שהכרנו היו איתי שם. אחת מהן, מורן, עזרה לי. היה לי קשה לנשום והייתי מאוד מבוהל. אני זוכר שמורן הסתכלה ואמרה לי 'הגב שלך מלא בדם'. זה היה ממש מלחיץ. הרגשתי חסר אונים. לא היה לי כל כך כוח לזוז ולא ידעתי מה לעשות".
גיא: "מהמסעדה הלכתי לחוף וראיתי אותך (פונה אלי - י.ד). היית מטושטש ומעורפל וכל הזמן שאלת מתי יפנו אותך. היתה לך פגיעה מאחורי הראש אבל לא חשבתי שנפצעת קשה, כי לא היה דימום חיצוני שיכולנו לראות. אנשים אמרו שדיברו עם הארץ ושיבואו לחלץ אותנו מהים. זה לא קרה. כל הזמן ראינו שעוברים אמבולנסים בכביש אבל לא נכנסים אלינו. לא הבנו. לא ידענו על הפיגוע במלון בטאבה".
גיא אמנם לא הבין שהפציעה שלי קשה, אבל למזלי היתה שם בחורה בשם תמר שומרון, שהכרנו במהלך החופשה. היא היתה חובשת בצבא והבינה את חומרת הפציעה. מהחוף הסמוך הגיע בחור בשם תומר רבינוביץ' כדי לעזור. תמר אמרה לו שחייבים לפנות אותי וביקשה ממנו להשיג רכב. תומר הלך לחוף הסמוך וחזר עם טנדר של אחת הישראליות. באמצעות שמיכה ששימשה מעין אלונקה העלו אותי לרכב והחלו לדהור אל עבר הגבול. תמר היתה איתי מאחור והשגיחה. כמה קילומטרים מהגבול הם נתקלו במחסום של הצבא המצרי. תומר ותמר התווכחו עם החיילים כדי שיאפשרו לרכב לעבור, אך אלו סירבו ואיימו עליהם בנשק. תומר הבין שאם הוא לא עובר את המחסום אני לא אשרוד. הוא הזיז את הקונוסים שחסמו ופרץ את המחסום, אלא שאחד החיילים הספיק למשוך חבל עם דוקרנים ופינצ'ר את שני הגלגלים הימניים. למרבה המזל החיילים לא ירו עלינו.
"סוף העולם הגיע"
תומר המשיך לנסוע עד שהחיכוך של הג'אנטים והכביש הבעיר אש. הרכב נעצר כמה קילומטרים בודדים מהגבול, שם המתינו עשרות אמבולנסים ישראליים. תומר מצא נקודה עם קליטה והתקשר למד"א. הוא הסביר להם שיש לו פצוע ראש והוא חייב אמבולנס, אך במד"א אמרו שהמצרים לא מאפשרים להם להיכנס. לפתע עברה בכביש מונית עם ישראלים. הועברתי מהטנדר למונית שלקחה אותי אל הגבול. גם שם המצרים הערימו קשיים ולא אפשרו להעביר אותי ללא דרכון למרות שהם ראו פצוע ראש. לאחר שתומר ותמר צרחו עליהם הועברתי אל הצד הישראלי ושניהם החליטו לחזור לחוף.
רק בשעה 1 בלילה, שלוש שעות ארוכות לאחר שנפצעתי, הועליתי על אמבולנס ישראלי. בישראל כשיש פיגוע תוך 20 דקות כל הפצועים כבר בבתי החולים. את כל מה שקרה לפני האמבולנס אני כמעט ולא זוכר. לא את ההעברה לחוף, לא את ההעלאה לטנדר, לא את הנסיעה, לא את מה שקרה במחסום ולא את המעבר בגבול. כנראה הייתי ללא הכרה או שהייתי מאוד מעורפל. אבל אני כן זוכר שהעלו אותי לאמבולנס הישראלי. גם אני הייתי חובש בצבא, וכששמעתי את המילה פרמדיק נרגעתי. הרגשתי שאני בידיים טובות.
דניאל, שפונה מהחוף מאוחר יותר, מספר: "הגיעו לחוף כמה ישראלים שאמרו שהם חובשים. אחד מהם הסתכל עלי ואמר: 'צריך לפנות אותו'. אני זוכר שבשלב הבא מעלים אותי ועוד פצועה לטרנזיט עם חיילים מצרים. החיילים משכו זמן עד שהם עלו על הטרנזיט וגם עצרו להפסקת סיגריה. החובש צרח עליהם שצריך לפנות את הפצועים. בנסיעה החובש ניסה לדבר איתי, אבל היה קשה לי לדבר ולנשום. כשהתקרבנו לגבול ראיתי את המלון ההרוס בטאבה. רק אז הבנתי שזה פיגוע. אמרתי לעצמי: 'סוף העולם הגיע'. הגענו למעבר הגבול ואנחנו יורדים ברגל והחובש מכניס את הפצועה לאמבולנס ישראלי. לא אשכח את הרגע הזה. אני עומד שם ליד הגבול, מצד אחד הטרנזיט שהסיע אותנו ומצד שני אמבולנס שאמור לקחת לבית חולים, וכאילו שכחו אותי. אני אומר לעצמי: 'הלו, חבר'ה, מה איתי?', ואז באה ישראלית שצרחה ועלתה לאמבולנס, היא היתה פצועה קל. החובש אמר לה: 'יש פה מישהו שצריך טיפול יותר דחוף', הוריד אותה והעלה אותי".
גיא נשאר בחוף כל הלילה ונאלץ לשמור על הגופות. "יכולתי לנסוע עם הרכב שפינה אותך, אבל אמרתי לעצמי שאין מצב שאני בורח ומשאיר שם אנשים. בהמשך הגיעו שוטרים מצרים וזה היה מפחיד. אתה רואה אותם ונזכר בפיגוע בראס בורקה ב־1985, שבו שוטר מצרי רצח ישראלים. כמה חבר'ה שלנו אמרו שצריך לשמור על הגופות מחשש שהמצרים יחטפו אותן. שמרתי במשך כמה שעות על גופה של בחורה שנהרגה בחושה.
"לקראת בוקר הגיעו אוטובוסים מישראל ולקחו אותנו לארץ. מייד כשהגעתי התקשרתי להורים להגיד שאני בסדר. הם לא ישנו כל הלילה, היו בלחץ מטורף. הם ידעו שאני בסיני. בן דוד שלי ידע שאני בחוף הזה. הוא המליץ לי על ראס א־שטן. לרוב הישראלים בחוף היה מזל באותו לילה - אם המחבלים היו ממקמים את המכונית בגובה אחר זה היה נגמר הרבה יותר גרוע".
ארבעה ימים של דאגה
גם אמא שלי ראתה בטלוויזיה שהיה פיגוע בסיני. היא מאוד חששה, אבל האחים שלי ניסו להרגיע אותה. כלי התקשורת ידעו בתחילה רק על הפיגוע במלון בטאבה, והאחים שלי אמרו לה שאני בחושות ולא במלון. זה לא הרגיע אותה. בהמשך דווח על פיגוע גם בראס א־שטן ומפלס הלחץ עלה. אמא אמרה שאם אני לא מתקשר אז קרה לי משהו. אחותי התקשרה למספר החירום שנמסר, אבל שם לא היה להם מידע. רק לאחר שהועליתי לאמבולנס הישראלי התקשרו לאחותי, אמרו לה שאני פצוע קל בלבד ומפונה לבית החולים יוספטל באילת. שלושת האחים שלי עלו על רכב ונסעו לאילת. ברדיו הם שמעו כי הפצועים קל מפונים ליוספטל והקשים לסורוקה בבאר שבע. זה הרגיע אותם. ביוספטל עשו לי צילום CT, ראו את הרסיס והדימום והחליטו להטיס אותי באופן מיידי לסורוקה לניתוח דחוף.
כמוני, גם דניאל פונה תחילה ליוספטל. "תקעו לי נקז לריאה וזה כאב מאוד", הוא מספר, "ביוספטל ראיתי אותך בפעם הראשונה. היית על מיטה עם קיבוע לצוואר. שאלתי אותך: 'ירון, מה קורה?' אבל לא ענית, ראו שאתה לא ממש איתנו. לאחר מכן הטיסו אותי לסורוקה. שם דחפו לי טלפון להתקשר להורים. זה היה 3 לפנות בוקר. הם ידעו שהיה פיגוע והיו מאוד לחוצים. הרגעתי אותם והם נכנסו לאוטו ומייד באו".
לאחר שהוחלט להטיס אותי לסורוקה שוב יצרו קשר עם אחותי. בני המשפחה הבינו שאני לא פצוע קל ואחים שלי שינו מסלול. מהדרך הם התקשרו לבית החולים כדי לקבל מידע, אך שם נאמר להם שעליהם להגיע לשוחח עם עובדת סוציאלית. זה נשמע להם רע מאוד והם התכוננו לגרוע מכל. בסורוקה הוכנסתי לניתוח במחלקה הנוירוכירורגית לניקוז הדימום והנוזלים שהצטברו במוח. את הרסיס לא הוציאו בגלל המיקום המסוכן שלו ליד גזע המוח, והוא איתי לכל החיים.
כשהאחים שלי הגיעו לבית החולים העובדת הסוציאלית משום מה אמרה להם שלא שרדתי את הפציעה. בעוד הם מנסים לעכל את הבשורה המרה וחושבים כיצד יספרו לאמי, ניגש אליהם רופא ואמר להם כי מדובר בטעות. הוא הסביר שאני נמצא בניתוח ושהמצב קשה, אך עדיין בחיים. בהמשך אמא שלי הובאה לבית החולים. היא ידעה שנפצעתי קשה בראש ולא האמינה ששרדתי. היא דרשה לראות אותי. הרופאים התנגדו, ולמקום הובא מנהל בית החולים. הוא הבין את המצוקה ואפשר לה לראות אותי במחלקת טיפול נמרץ. הרופאים הסבירו לבני המשפחה את מהות הפציעה ואמרו להם להתפלל שאעבור את הלילה. בבוקר הסבירו כי מכיוון שמדובר בפגיעה במוח לא ברור מתי אתעורר, ואם כן - לא ברור מה יהיה התפקוד שלי.
אחרי ארבעה ימים התעוררתי. הבנתי שאני בבית חולים והייתי משוכנע שמדובר בבוקר שלאחר הפיגוע. אינסטינקטיבית בדקתי אם אני מזיז רגליים ואם הראש עובד. התחלתי לבדוק אם אני זוכר מילים של שירים שאני אוהב. המבחן עבר בהצלחה. בקצה השני של החדר ראיתי אח ואחות מטפלים באחד החולים. הם לא הבחינו שהתעוררתי. קראתי לאחות ואז הבחנתי שאין לי כמעט קול. לא ידעתי שהייתי מונשם ארבעה ימים. האחות הצליחה לשמוע אותי. הם ניגשו אלי וראיתי שהם מתרגשים מההתעוררות שלי. ביקשתי מהאחות שתודיע לאמא שלי שאני בבית החולים, לא ידעתי שכולם כבר כמה ימים לידי, אכולי דאגה.
את המפגש הראשון עם אמא לא אשכח. התחבקנו ובכינו. בהמשך גם דניאל, שהיה מאושפז בעצמו בבית החולים, הגיע לבקר אותי. אז בפעם הראשונה נודע לי שהיתה מתקפת טרור משולבת ושבחוף שלנו נרצחו שלושה. בהמשך גם למדתי על העיכוב בפינוי ואטימות הלב של המצרים. הייתי הפצוע הכי קשה במתקפת הטרור, ולכן כשהתעוררתי הגיע לבקר בבית החולים ממלא מקום שגריר מצרים בישראל. ליד המיטה שלי הטיח בו אחי ביקורת על כך שהחיילים המצרים עיכבו את הפינוי ופינצ'רו את הגלגלים למרות שראו פצוע במצב אנוש. אחי החזיר לו בהפגנתיות את הפרחים שהביא ובערב כל המהדורות נפתחו ב'תקרית דיפלומטית'.
אחרי שהתעוררתי המצב היה לא קל. לא יכולתי אפילו לעמוד, היו לי כאבי ראש נוראים, סחרחורות וגם חום. הרופאים חששו שהרסיס שנותר גרם לזיהום, אבל בדיקות של נוזל המוח הראו שהגוף מתמודד עם הרסיס. ביום השלישי הצלחתי לעמוד קצת במקלחת. בשבילי זו היתה התקדמות אדירה וכל כך שמחתי. לאחר עוד כשבוע הועברתי לשיקום במחלקת נפגעי ראש בבית לוינשטיין ברעננה. שם נתקלתי במראות קשים והבנתי עד כמה היה לי מזל ועד כמה תוצאות של פציעת ראש יכולות להיות נוראות. התקדמתי מהר מאוד בשיקום בבית לוינשטיין ולאחר פחות מחודשיים שוחררתי, לעוד שלוש שנים של שיקום יומיומי.
למרות שהתנאים היו נגדי - הפציעה הקשה, מדינה עוינת, העיכוב המשמעותי בפינוי - שרדתי. נשארתי בחיים בזכות הישראלים בחוף. תומר ותמר סיכנו את חייהם כדי להביא אותי אל האמבולנסים הישראליים בגבול. הם אפילו הסתכנו בכך שחיילים מצרים במחסום יירו בהם. גם ישראלים אחרים בחוף עזרו ודאגו לשאר הפצועים. לולא הערבות ההדדית הזו לא הייתי שורד.
אני, דניאל וגיא שרדנו, אבל סופם של שלושה ישראלים אחרים בחוף היה טראגי. מיכל אלכסנדר, בת 28 מגני תקווה, הגיעה לסיני עם שתי חברות, אריאלה וליאת. את אריאלה הכרתי לפני כן וכך יצא שהתחברנו אליהן וזכיתי להכיר את מיכל. שלוש החברות החליטו באותו הערב לנמנם קצת בחושה ונרדמו. החושה שלהן היתה קרובה יחסית למכונית התופת וספגה מכה קשה. מיכל נהרגה במקום, ואריאלה וליאת נפצעו".
"אני יודעת שהן הגיעו לאחד החופים ועברו לראס א־שטן ושם היה הפיגוע", מספרת לילי, אמא של מיכל. "היא חטפה בראש, נהרגה במקום. החברות שלה סיפרו שבלילה לפני הפיגוע היא ישנה הפוך, ובאותו לילה היא שינתה את הכיוון של הראש והרגליים. בפיצוץ היא נפגעה בראש. אם היתה ישנה כמו לילה לפני אז היתה נפגעת ברגליים ורק נפצעת. 20 שנה - והכאב לא עובר. אין יום שאני לא חושבת עליה".
על אותו לילה מספרת לילי: "אני יודעת שהן נהנו שם. הבת שלי היתה חולה על סיני. באותו הלילה שמענו שהיה פיגוע. היא לא התקשרה ולא הבנו מה קרה לה, נורא דאגנו. למחרת בבוקר ראש המועצה הגיע אלינו. הביאו אמבולנס ליד הבית, כדי שאם יקרה לנו משהו... כשהוא התחיל לשאול אותנו שאלות הבנתי שמשהו לא בסדר. התקשרתי מייד לכל מיני אנשים. היתה לי חברה רופאה. היא צלצלה לאבו כביר לברר אם הגיעה לשם גופה של מישהי. אמרו לה שכן. נסענו לאבו כביר לזהות אותה. לא נתנו לנו לראות אותה בגלל הפגיעה בראש. נתנו לנו לראות רק את הרגליים שלה. אני ובעלי נישקנו לה את הרגליים וזהו. 7 באוקטובר זה תאריך מקולל, ובשביל המשפחה שלנו כבר 20 שנה זה אבל נורא, סבל נורא, כאב נורא".
רועי אביסף, בן 28 מכפר סבא, הגיע לסיני עם חברים. מלווינה, בת זוגו שאותה הכיר כאשר הדריך במחנה קיץ של הסוכנות היהודית באירופה, הגיעה אליו לחוף זמן לא רב לפני הפיגוע. רועי רצה לקחת חושה רק לשניהם ולכן הלך לבדואים במסעדה בחושה המרכזית ובדיוק אז אירע הפיצוץ. הוא נפגע בחזה ונהרג במקום. "ראינו בטלוויזיה שהיה פיגוע בטאבה, ידענו שהוא לא שם ולא דאגנו", מספר ראובן, אביו של רועי. "ואז הבת שלנו הגיעה ואמרה: 'עכשיו הודיעו שהיה גם פיגוע בראס א־שטן ורועי שם'. מאוד דאגנו. רועי לא התקשר ועוד יותר דאגנו. ביקשנו מבוגי יעלון, שהוא חבר שלנו מגרעין הנח"ל והיה אז רמטכ"ל, לבדוק מה קורה עם רועי. לא רצינו שהוא יירד לסיני, אמרנו לו לא לנסוע. רועי אמר לי: 'אל תדאג, זה מקום מבודד ואף אחד לא יגיע לשם. תבוא איתי, זה גן עדן עלי אדמות'. אחר כך אמרתי שלא סתם זה נקרא ראס א־שטן - השטן מכיר את המקום".
ראובן לא ישכח כיצד קיבל את הבשורה המרה. "בחצות היה צלצול מהטלפון הנייד של רועי. אמרתי לבני המשפחה: 'אמרתי לכם שרועי יעלה על ההר הכי גבוה בשביל להתקשר אלינו'. עניתי לטלפון ושאלתי: 'רועי, מה איתך?', ואז שמעתי: 'זה לא רועי, זו מלווינה'. והיא אמרה: 'היה פיצוץ של מכונית תופת ואני הלכתי לשם ומצאתי אותו, רועי לא חי'. ככה קיבלתי את ההודעה. זה איום ונורא. שאלתי אותה: 'את בטוחה שהוא לא חי?', היא אמרה 'כן, שמעתי את הפיצוץ ורצתי לחפש אותו. ראיתי אותו שוכב וניגשתי אליו וראיתי שהוא לא חי'. ואז הפעלנו את בוגי כדי להביא את הגופה לישראל.
המצרים לא אפשרו להוציא את הישראלים כי הם פחדו שייקחו להם גופות של תיירים. הוא סידר שעל הרכב הראשון שייצא משם תעלה מלווינה עם הגופה של רועי. אשתי רחל נסעה לאבו כביר לזהות אותו. גם השבת השחורה זה אותו תאריך - זה מחריד, זה בלתי נתפס, זה מצמרר. אותו תאריך וגם שמחת תורה".
המוות חזר בשמחת תורה
עינת נאור, בת 28 מקיבוץ זיקים, ישבה עם חברות בחושה המרכזית בעת פיצוץ המכונית. היא נפצעה באורח אנוש בראשה מקריסת החושה. רק לאחר כשעה ארוכה הגיע למקום אמבולנס מצרי מאולתר. עינת הועלתה עליו והאמבולנס עשה דרכו למצרים. עמיר פישר, ישראלי שהגיע מהחוף הסמוך וטיפל בה, התווכח עם המצרים ודרש מהם לנסוע לגבול הישראלי. בדרך האמבולנס התקלקל, עמיר עצר נהג טנדר בדואי ועינת הועברה אליו. גם הרכב הזה עוכב זמן רב במחסום המצרי לפני הגבול. לאחר שתומר פרץ את המחסום כדי להציל אותי עמיר החל לצרוח על מפקד המחסום עד שאפשרו גם להם לעבור. כאשר הגיעו לגבול עינת כבר לא היתה בחיים.
עוז, אחיה של עינת, מקיבוץ זיקים, נמצא כעת בקיבוץ עין השופט לאחר שהוא ומשפחתו פונו מהדרום. בשמחת תורה 2004 היה בטיול באוסטרליה עם חברתו, כיום אשתו. "עינת היתה בסיני עם חברה טובה שלה", הוא נזכר. "הן עברו מטאבה לראס א־שטן בגלל התנאים הסניטריים במלון שהן היו בו. כשהגענו למקום מיושב והיתה לי קליטה בטלפון ראיתי הרבה הודעות 'תתקשר הביתה'. גם קונסול ישראל בקנברה ניסה להשיג אותנו. הבנתי שמשהו לא טוב קרה, אבל לא דמיינתי בשורה כזו.
"עצרנו בתחנת דלק והרמתי טלפון הביתה. זה היה לפנות בוקר בישראל. אבא שלי ענה ופשוט אמר לי שהיה פיגוע בסיני ועינת נהרגה. התרסקתי על הטלפון. משם חזרנו לסידני, תפסנו טיסה לבנגקוק ומשם לישראל. חיכו לנו שלושה ימים עד שנגיע להלוויה. טסנו באל על וראינו את התמונות של הנרצחים בעיתון. זה עשה לי מאוד לא טוב בנפש לראות את התמונה של אחותי שם.
"כשאבא שלי שמע שהיה פיגוע הם התחילו להתקשר ולא קיבלו מענה ולא שמעו ממנה. הוא נסע לסורוקה עם דודה שלי לחפש אותה. חשבו שאם היא לא עונה אז היא כנראה פצועה. ברגע שהוא הבין שאין שם תשובות הוא נסע ישר לאבו כביר לחכות לה שם. כשהגעתי לארץ לא שאלתי יותר מדי. אני יודע שהיתה מכונית תופת ושהיה עיכוב בפינוי. אני לא יודע אם היה אפשר להציל את עינת, כי היא נפצעה קשה בראש. זו היתה פציעה שכנראה לא השאירה לה הרבה סיכויים. אני רוצה להאמין שהיא לא סבלה. אני ועינת היינו מאוד קרובים. אתה לא ממש מוכן להגדרה של אח שכול. ניסיתי כמה שיותר בהמשך שזה לא יגדיר אותי. הקושי הגדול היה לדחוף את ההורים קדימה ואיך ממשיכים הלאה".
ב־7 באוקטובר לפני שנה נחתה מכה נוספת על המשפחה כאשר מחבלי חמאס רצחו את תמי, אמא של עינת, יחד עם בעלה איתן זיו בביתם בקיבוץ כפר עזה. עוז, חבר כיתת הכוננות בזיקים, יצא באותו בוקר להילחם במחבלים. "הייתי עסוק בלחימה ולא היה לי קשר עם אמא ואח שלי אסיף, שניהם גרים בכפר עזה. בבוקר אסיף שלח לי הודעה אם שמעתי משהו מאמא, וזהו. אחרי כמה שעות ידענו שהם מנותקי קשר. בהמשך אחי התקשר לאשתי וסיפר לה שהבית שלו מוקף בחמאסניקים, שהבית לידו נשרף והוא לא יודע מה עם אמא ואיתן. הוא חולץ רק אחרי 22 שעות בממ"ד.
"אני נשארתי בזיקים עם כיתת הכוננות. אשתי התפנתה עם הילדים בסביבות 9 בערב. למחרת התקשרה אלי ואמרה שיש אינדיקציה שאמא שלי ובעלה כבר לא בחיים. עזבתי את זיקים והגעתי לעין השופט. מאז אנחנו פה, משקמים את עצמנו. זה קרה באותו תאריך, גם בתאריך העברי וגם בלועזי. אח של אמא, נמרוד, נפל במלחמת יום כיפור בשמחת תורה והיא נרצחה בשמחת תורה - כמו בתה. זה משהו נורא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו