משיר חופה לשיר לוויה: קובי אפללו על הרגע שהלב שלו נשבר

כנראה לא אשכח לעולם את הרגע שבו אשתי אמילי ואני התעוררנו בהפתעה בשבת בבוקר 7 באוקטובר למשמע האזעקות. אמילי, באינסטינקט ראשוני, שאלה אותי אם זה תרגיל, ומובן שלא ידעתי לענות. קפצנו לסלון לבדוק שהכל בסדר עם אריאל, הבת שלנו, שנרדמה על הספה ערב קודם. בינתיים היא המשיכה לישון, גם בשעה שאמילי ואני ישבנו פעורי פה מול הטלוויזיה וצפינו בדני קושמרו מתעדכן בהלם ובחרדה מניר דבורי, שמנסה איכשהו להסביר מה קרה פה, ואז תמיר סטיינמן שופך אור - שהוא בעצם דליים של חושך - על הטרגדיה שהתרחשה כמו תוכנית ריאליטי שכל־כולה אימה.

הלכנו לסגור את חלון הפלדה של הממ"ד, בדקתי שהכל סגור ונעול, ועד כמה שזה מזעזע, וידאתי שיש לי בהישג יד משהו שיכול לשמש כנשק שבאמצעותו אוכל להגן על המשפחה הקטנה שלי. השעות עברו והפחדים גברו. אני זוכר את ההשפלה שחשתי כשראיתי את תתי־האדם, שליחי המוות, מסתובבים ביישובי העוטף. השאלות של איפה ולמה ואיך זה יכול להיות עלו כמו חבטות מתוך הערפל שהתחולל במוחו של כל ישראלי.

לצערי, אני מכיר את ההרגשה הזאת - פחד מהול בכעס שמתערבבים יחד בתוך אפלה קודרת. זה קרה לי לראשונה בערך בגיל 6, עם הבום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, ופקד אותי מאז כמעט בכל מלחמה. רק שמאז הפכתי לזמר מוכר בישראל, הטלפון מצלצל להתגייסות אחרת. זה הולך יחד - כאב האובדן הכל כך צורב ושורף, ושירים שינסו לחבק את האבל, יעודדו את הפצועים וירימו את המורל של החיילים לפני ואחרי שהם מסכנים את כל היקר להם למען העם והארץ שמגדירים בסוף את המילה בית.

מגיע להם להינצל

הפנייה הראשונה שקיבלתי אחרי 7 באוקטובר היתה לשיר בהלוויה, כשחבר של דור שפיר ז"ל, שנרצח יחד עם זוגתו סביון ז"ל במסיבה בפסטיבל נובה, ביקש שאבוא לשיר את "מה שהלב בחר". הייתי מופתע כמובן, אמרתי לו "אחי, זה שיר חופות". הוא נאנח לרגע ואמר לי "זה יהיה אחרי ההספד של אמא שלו, ואז תבין".

היתה כמובן עצובה מאוד, ותחושה נוראית של חיים שנגדעו באכזריות לפני שהגיעו לשיאם דקרה את האוויר. ההספדים סיפרו על איש מיוחד עם לב ענק שהיה שם תמיד בשביל כולם, ושסוף־סוף מצא את סביון, האהבה שחיכה לה כל חייו, ושאם הכל היה קורה כמתוכנן היא היתה מבשילה לחתונה בתוך זמן קצר. האחרונה שספדה היתה אמו של דור. בדמעות חונקות היא סיפרה כי ז'קט הברונזה שהיא לובשת נשמר עוד מברית המילה של דור, כדי ללבוש אותו בחתונה של בנה ושל סביון.

ואז הגיע ההקשר, כשהיא אומרת למשתתפים הרבים שבאו להלוויה כי כעת היא בטוחה שמתקיימת חופה בגן עדן עם סבא וסבתא וכל הקרובים של דור וסביון שכבר עברו עולם, ולכן היא הגיעה להלוויה באותו ז'קט ברונזה ששמרה. "וזו הסיבה", אמרה, "שהבאנו לכם את קובי אפללו, כדי שישיר בחופה שמתקיימת עכשיו בגן עדן, ולכן השיר שנבחר הוא 'מה שהלב בחר'".

הרגשתי קפוא. בשני העשורים שבהם אני נמצא בתחום המוזיקה בצורה מקצועית יצא לי לשיר במקומות ובמצבים לא פשוטים. זה היה הקשה מכולם. לשיר שיר חופה שמסמן פרק חדש בחיים, בסיטואציה שבה כולם בוכים על אותם חיים שנגדעו, זה משהו שלא תיארתי לעצמי אף פעם שאחווה. שרתי בקול רועד, הגיטרה עלי וחיבור ההגברה שלה מנותק, מתבלבל באקורדים, ואיכשהו זה עבר והצלחתי להוציא מזה משהו שדומה לשיר. עד היום אני מקווה שלא אכזבתי, וכיבדתי את המעמד הטרגי והקשה כל כך.

אחר כך הגיעו ההופעות לחיילים, לפצועים, פגישות עם יופיו של עם ישראל, עם הנתינה האינסופית שלו, עם האחדות שלו כשהחרב מונחת על צווארו.

גדל פה דור של אריות, אמרתי לכל מי ששאל אותי איך היה אחרי ההופעות לחיילים. גדל פה דור שנמאס לו מפילוג, שלא סובל את השנאה, ובטח לא את אלה שהיא משרתת אותם.ליבי פועם

שלא נגמרת לחזרתם של אחינו ואחיותינו החטופים, ולשלום החיילים. כל אחד הוא עולם ומלואו, לכל איש ואישה יש שם.

מי ייתן והמשאלות הקדושות להצלת החיים של כל אותם עולמות יתגשמו בשנה שתבוא עלינו לטובה.

אלוהים יקר - לעניות דעתי הצנועה, וסליחה על החוצפה המתגנבת, אני הקטן לבטח לא מבין את החישובים שלך, אבל חושב שכל כך מגיע להם להינצל. כי החיים הם מתנה, ויש להם ערך מעצם העובדה שאנחנו בצד שלנו מבינים ואוהבים, בשונה מהצד השני, שמאיזושהי סיבה ניתנה לו אותה מתנה והוא בוחר לשרוף אותה ולזרוק אותה אל תוך החושך.