"יד ביד בתופת": אופיר שירן ואלעד קליין - הזוג שניצל מהטבח ב"נובה" והתחתן

אופיר ואלעד הבינו את חומרת המצב רק כשרכב אדום ובו נהגת ירויה למוות חלף על פניהם בכביש 232 והידרדר לשדות. עד לאותו יום נורא היו אופיר שירן (30) ואלעד קליין (31) זוג מתוק ואופטימי. היא גננת, הוא מנהל שיווק, הם מאורסים והעתיד נראה ורוד. עד הנובה.

הם הגיעו למסיבה מוקדם, עם חבורה גדולה של חברים, הקימו אוהל והלכו לישון. הם קמו ב-04:30 לפנות בוקר כדי להספיק לשיא המסיבה בזריחה. הם הגיעו לרחבה ב-06:10 והלכו להחליף לבגדי יום.

"השוטרת אמרה לי 'תתחבאו ותתפללו' - זה שבר אותי. עד לאותו רגע סמכתי על המשטרה שתדע לספק לי הגנה וביטחון במצבי סכנה"

"בדרך הסתכלתי לשמיים וראיתי המון זיקוקים", נזכרת אופיר. "חשבתי כמה זה מטופש לירות זיקוקים באור יום. אבל אז הבנתי שזה לא זיקוקים. השמיים היו לבנים מרוב ירי, לבנים עם קצת כחול. אפילו תושבי העוטף לא הכירו כמות כזאת, וזה פשוט לא הפסיק".

"המסיבה הפסיקה והבנו שהיא לא תתחדש. כשהתחלנו לקפל את הציוד בנונשלנטיות – עדיין המשיכו הטילים והחלטנו לנסוע משם. בגלל שאלעד שתה קצת, הבנתי שאני הנהגת. החלטנו להשאיר את האוהל ולקחת רק מה שצריך. בדרך לאוטו שאלתי שוטרת איפה המיגונית הקרובה כי לא חסרים מקרים שאנשים נפגעו כשהיו ברכב, והיא אמרה 'תעזבי אותך ממיגונית, פשוט סעי צפונה'".

"תוך 20 דקות כבר עלינו לרכב והגענו לפקק המדובר בכביש 232. פתחתי חלון ושמעתי יריות חלשות מרחוק. עדיין לא הבנו מה קורה, עד שחתך אותנו רכב אדום שהגיע מדרום, מחורר כולו. הנהגת היתה הרוגה".

אלעד: "כששמענו את היריות התכופפנו. אופיר נהגה עם חצי ראש למטה. ואז ראינו שוטר שאמר לכולם לצאת מהרכבים ולרוץ מזרחה, לכיוון השמש".

אופיר: "התחלנו לרוץ ובמשך 20 דקות זה היה כמו ברווזים במטווח. רצנו ורצנו".

אלעד: "היה שם איזה ואדי. לא ראינו בעיניים. רצנו ועברנו את הוואדי. היה המון כיאוס, דיסאינפורמציה, מכל כיוון מגיעים אנשים שאומרים שהם באו ממקום שבו יש מחבלים. בינתיים חברים סיפרו שהם קיבלו הודעות בנייד שמחבלים כובשים קיבוצים ובסיסי צה"ל, ושהם נוסעים בטנדרים לבנים".

אחרי מנוסה ארוכה, סוף סוף אופיר הצליחה לתפוס את המשטרה בטלפון. היא נרגעה לרגע, ביקשה שישלחו חילוץ אבל למשמע תשובת השוטרת, כל התקווה והאופטימיות שהיו נזלו ממנה והיא נותרה מרוקנת.

"השוטרת בצד השני אמרה לי 'תתחבאו ותתפללו.' זה שבר אותי. עד לאותו רגע סמכתי על המשטרה שתדע לספק לי הגנה וביטחון במצבי סכנה. כשהיא אמרה את זה, הרגשתי שעוד שניה יפגע בנו כדור והכל יגמר".

אלעד: "אני תפסתי את החוויה אחרת. היה לי ברור שנחיה, אבל זה באמת היה רגע משבר. אתה מרגיש עירום וחשוף. אבל בשלב ההוא עדיין מאוד סמכתי על הצבא, חשבתי שחלק מהבומים שאנחנו שומעים זה צה"ל. חיפשנו מחבוא מתחת לעץ, לשנינו היתה תחושה שאסור לנו להישאר שם ולהיות סטאטיים. אז המשכנו לרוץ".

אופיר: "אחרי שלוש וחצי שעות ריצה בשדות תפוחי אדמה מלאי בורות בגובה שלי, ראינו משהו שנראה כמו חממות. רצנו לשם ושם פגשנו עוד חברה מהמסיבה".

עשרים דקות לאחר מכן, הציץ מחממה אחרת שוטר מבוהל עם נשק אבל ללא תחמושת, ואחריו 70 צעירים מהמסיבה. הם חברו לחממה בה התחבאו אופיר ואלעד, וכולם נכנסו למכולה ששימשה משרד של מנהל החממה. שם היו מי שתיה שהשורדים, אחרי שעות של ריקודים, אלכוהול וריצה בחום, היו צריכים נואשות.

זאת הפעם הראשונה במהלך המנוסה שבני הזוג התיישבו ודיברו עם אנשים נוספים, כשכל אחד העלה את הפחדים שלו. אחת נפרדה מחברה שלה בתחילת הבריחה והיא לא ידעה איפה היא ואם שרדה בכלל, השני תהה אם יראה שוב את ילדיו.

אופיר: "היינו יותר ממאה איש במשרד הזה. היה ברור לנו שעם כמות כזאת של אנשים בטוח יגיעו הנה עוד מעט לעזור לנו. אלעד ואני החלטנו להתחבא בשירותים, שם היה רגע שהבנו שאו שמישהו יבוא לחלץ אותנו או ש-RPG יעיף אותנו. החלטנו שאם אנחנו יוצאים מזה אנחנו מתחתנים למחרת. זאת היתה הפעם הראשונה שהבטנו אחד לשני בעיניים מאז שתחיל הסיוט הזה. זה היה מבט של או חתונה או פרידה לנצח. בסוף התחתנו במועד שקבענו מראש, אבל ההתייחדות הזאת היתה כמו בסרטים".

בדיוק אז הגיע לחממה הרבש"ץ של מושב פטיש, שביקש להעלות לטנדר שלו פצועים ונשים כדי לחלץ אותם ראשונים. לכל השאר הוא הראה ציר של שישה קילומטרים שמוביל למושב פטיש והורה להם להתחיל ללכת. הוא הסביר שהאזור מוקף במחבלים, אז כדאי שילכו בזהירות. באמצע הדרך הגיע אסף דוידיאן, תושב פטיש, וחילץ את אלעד, אופיר ושורדים נוספים. באותו היום דוידיאן ובני משפחתו עשו סיבובים כאלה וכך הצילו עשרות אנשים. "לא מזמן הלכנו לשחזר את המסלול ולהודות לו, ואז גילינו שהבת שלו נרצחה באותה שבת בבסיס אורים." הם מספרים בכאב.

בני הזוג חולצו מהאזור בלי לדעת מה קרה לחבריהם. בהמשך יסתבר שחמישה מהם לא שרדו את התופת. כמה ימים לאחר מכן אלעד גויס למילואים ואופיר, שהתקשתה להכיל את הטראומה, עוברת לגור אצל הוריה.

"מאז אותו יום אני חווה סיוטים והתקפי חרדה שלא עוזבים אותי", אומרת אופיר. "מספיק שאופנוע מתחיל לנסוע לידי ואני מתחילה לרעוד, לא מצליחה לשלוט בגוף שלי. גם מבחינת העבודה, בתור גננת לא היתה לי היכולת להיות חזקה בשביל הקטנטנים התמימים".

"הורדתי את המשרה לחצי כי אני מרגישה שאני צריכה לטפל בעצמי ולהתחזק. זה היה מאוד קשה וזה עדיין מאוד קשה. אין לי ביטחון, אני לא סומכת על שום גורם ביטחוני כרגע. חזרנו לאחרונה מירח דבש. היינו באיזו מסעדה בתאילנד והיו שם זיקוקים. איבדתי את זה לגמרי. לקח לי המון זמן להתאפס".

אופיר מספרת מה עשתה הטראומה לזוגיות. "הקשר שלנו תמיד היה מאוד חם ואוהב, עם 100 אחוז תקשורת. לקח לנו זמן לתקשר אחרי הנובה, כי בבסיס הרגשנו שאני לא מספיק חזקה בשביל לתמוך באלעד, וההפך. לקח לנו קצת זמן להבין שאני לא יכולה לצפות מעצמי להכיל את כל זה. בסוף יש רף מסוים שכשהוא מוצף – הוא מוצף. אבל אני חושבת שבסופו של דבר זה רק חיזק את הזוגיות שלנו. הכרנו המון צדדים אחד בשני, לטוב ולרע".

אלעד: "למרות שהיינו יד ביד בתופת, היינו צריכים להבין שני דברים, מה קרה לנו ומה קרה לבן הזוג שלנו. להכיר אותי ואת האדם שאיתי אחרי הנובה, כי זה אדם אחר. בנוסף, מי שמאוד מאמין בצה"ל כמוני, מתקשה להכיל את גודל המחדל".

אופיר: "מלבד החרדות, היו לי התקפי זעם ואלעד היה צריך להכיל הרבה. היו לי גם רגשות אשם מאוד גדולים על זה שניצלתי וחלק מהחברים שלי לא. ובשביל לקום בבוקר ולחייך – צריך לבחור בחיים ולהאמין שלא ניצלתי סתם. לעשות הכל כדי שאהיה חזקה יותר, שאוכל איכשהו להירפא מהתופת הזאת. אני עוד לא שם. אני בתהליך. לא בטוח שאי פעם אהיה שם, במקום של ההחלמה מוחלטת".

כחצי שנה אחרי הנובה, אלעד ואופיר נישאו. הם מעידים שהיה קשה לעשות אירוע כל כך חגיגי ושמח במצב כזה.

האם זוג שעבר את הזוועה הזאת ירצה להביא ילדים לעולם? אופיר עונה בחיוב מסוייג.

"אביא ילדים לעולם, אבל לא בטוח שלמדינה הזאת. אלעד ואני חלוקים בנקודה הזאת. הקרקע שלי לא יציבה כאן עדיין"

"אביא ילדים לעולם, אבל לא בטוח שלמדינה הזאת. אלעד ואני חלוקים בנקודה הזאת. הקרקע שלי לא יציבה כאן. אני מאחלת לי שמחר יהיה יותר טוב. אולי כשהחטופים יחזרו והמלחמה תסתיים ונוכל להתאבל ולעכל את השנה הבלתי נתפסת הזאת, ארגיש יותר בטוחה כאן".

אלעד: "אנחנו נחייה כאן, אבל אני מאוד מזדהה עם אופיר בפחד להביא ילדים כשמחר בבוקר אנחנו לא יודעים מה יקרה להם. התקופה הארוכה במילואים חיזקה לי מאוד את האהבה לארץ. וכן, אנחנו נרצה להקים כאן את המשפחה שלנו. זוגות מעטים מקבלים את הזכות לעמוד באתגר כזה. היינו מסתדרים גם בלעדיו, אבל אחרי שהוא היה, אנחנו מבינים שזה נתן לנו תקווה ורצון לחיות את החיים במלואם".