ב-7 באוקטובר, רס"ל שגיא אביטבול התחיל את המשמרת שלו מוקדם בבוקר ולא תיאר לעצמו שמאותו רגע ואילך הוא יילחם על חייו ו וימלט במשך כמה שעות ממחבלים חמושים שיורים עליו ללא הפסקה. שגיא, שוטר סיור המשרת בתחנת אופקים, הגיע למשמרת בוקר במסיבת הנובה, בחניון רעים והיה בין הראשונים שקיבלו את הדיווח על הירי.
"הגיע אלינו אזרח שסיפר כי אח שלו התקשר אליו וסיפר לו שהוא נמצא על כביש 234 ומישהו יורה עליו. לקחתי את הטלפון והתחלתי לתשאל אותו. הבנתי שהוא נמצא באזור צומת רעים ויש מחבלים שיורים לעברו. באותו רגע עוד לא הבנתי מול מה אנחנו מתמודדים, אף אחד לא הבין את כמות המחבלים. רצתי לחפ"ק של המשטרה, עליתי לרכב יחד עם השוטרת אליונה אסטפנקו, ושוטר נוסף, ונסענו לכביש 234, בין אורים לקיבוץ רעים." מספר שגיא.
שגיא, ויתר השוטרים, קיבלו כל העת עוד ועוד דיווחים על פצועי ירי ואז הם הבחינו ברכב סוואנה לבן באמצע השדה, סמוך לכביש. ליד הרכב שכב בחור שצעק מכאבים. "אני והשוטרת ירדנו לעבר הסוואנה, והשוטר השלישי לקח את הניידת ונסע למסיבה כדי להביא אמבולנס. הוא לא חזר אלינו, אבל אחר כך הבנתי שחייו ניצלו".
"בחצי שנה הראשונה לא הצלחתי להביא את עצמי לבקר בחניון רעים"
שגיא נשאר ליד רכב הסוואנה והחל לטפל בפצועים הקשה שהיו עדיין בחיים, כששני ג'יפים הגיעו לכיוונם ומכל אחד ירדו כשבעה מחבלים. "היינו בשדה אני, אליונה ושני פצועים נוספים. המחבלים הבינו שאנחנו היחידים באזור והחלו לטווח אותנו באש תופת,. משכתי אלי את אליונה והפצוע והתחלתי לנהל איתם קרב - רק אני ואליונה, האקדחים שלנו ושתי מחסניות".
באותו רגע שגיא הבין שיחסי הכוחות לא הגיוניים והוא והשוטרת שאיתו מתמודדים עם 14 מחבלים החמושים במקלעים.
"הם החלו להתקרב אלינו ברגל, ואמרתי לאליונה שחייבים לרוץ אחורה, הם מגיעים אלינו! היה שדה פתוח מאחורינו, בלי עצים ובלי כלום. זיהיתי צינור מים קטן באמצע השדה והחלטנו לרוץ אליו. רצנו וכל הדרך הכדורים שרקו מעלינו. ראינו את האדמה קופצת מהירי. כמטר לפני הצינור, אליונה צעקה לעברי 'נפגעתי!' היא נפלה ליד הצינור ואני נשכבתי לידה. היא כבר לא הגיבה. המשכתי לירות עליהם והם ירו עלי. ניהלנו קרב. הבנתי שהמחסניות שיש לי מתרוקנות ויתכן ואלו הרגעים האחרונים של שנינו".
שגיא ראה את המחבלים מגיעים לרכב הסוואנה שם שכבו הפצועים, הוא ראה אותם יורים על הפצועים ועושים וידוא הריגה לפני שהחלו לרוקן ולבזוז את הסוואנה. "חלק מהמחבלים הבחינו שאני חי וירו עלי. אחד מהם ירה עליי טיל RPG שהתפוצץ ממש מאחוריי. הם התחילו להתקדם לעברי ואז שמעתי רעש של מסוק".
שגיא הרים את הראש וראה שני מסוקים של צה"ל עוברים מעליו. המחבלים שיגרו לעברם טילי נ"ט, ולמרבה המזל לא הצליחו לפגוע. המסוקים התקדמו לעבר הג'יפים, מה שאילץ את המחבלים לעלות לתוך הסוואנה, להתניע אותו ולהמשיך לקו העצים.
שגיא הבחין ברכבים אזרחיים שנסעו מכיוון קיבוץ אורים לחניון רעים, לתוך התופת. מבלי לחשוב על הסכנה לחייו, הוא רץ לעברם במטרה להזהיר אותם.
"רצתי לכביש ועצרתי אותם. עליתי על הרכב הראשון, לקחתי את הטלפון וחייגתי למוקד המשטרה. הוריתי לכולם לחזור אחורה לתחנת הדלק בצומת אורים, שם פגשתי גשש וקצין. הסברתי להם מה קורה, החבאתי את כולם במיגונית ונשארתי לאבטח אותם. היינו שני שוטרים, גשש ואזרח חמוש. ככה אבטחנו אותם שעה עד שהבנו שהציר פנוי".
האזרחים שניצלו פונו לכיוון צאלים ובמקביל שגיא ושאר הצוות נשארו לטפל בפצועים שהגיעו מהמסיבה ובאזרחים נוספים. לאחר מכן, הצטרף שגיא לכוחות שנלחמו בתוך אופקים והמשיך בפעילות מבצעית באזור לאיתור מחבלים. רק כעבור כמה ימים, כשהושגה שליטה על האזור, הוריד שגיא את הרגל מהגז ועצר כדי לעכל מה שעבר עליו, את העובדה שהוא היחידי שניצל מהתופת.
"רק אחרי שהשטח נקי ממחבלים הגוף מתחיל להכיר את מה שקרה", הוא אומר. "בחצי השנה הראשונה לא הצלחתי להביא את עצמי לבקר בחניון רעים או באזור, אבל הבנתי שהתפקיד שלי הוא כפול. מעבר להיותי שוטר, אני גם צריך לספר לעולם, למי שרק ירצה לשמוע מה עבר עלינו, על התופת שחווינו".
שגיא החל לבקר בחניון רעים כמה פעמים בשבוע, נפגש עם משפחות של ניצולים, של נרצחים ומספר את סיפורו שלו - סיפור הניצחון על המוות, על התושייה ועל העובדה שהצליח לעצור רכבים לפני שהגיעו לגיהינום, ובכך הציל חיים.
"אני נמצא בחניון על בסיס שבועי בכדי לעשות הסברה למשפחות מהארץ ומחו"ל. זה בעצם סיפור הגבורה של השוטרים שהיו בקו האש הראשון. לכל אחד שניצל יש סיפור גבורה. אולי אני עושה את זה כדי לפצות על העובדה שלא הצלחתי להציל עוד אנשים, את הפצועים מרכב הסוואנה ואת אליונה, שהייתה איתי .אני מנציח אותם בסיפורים. אני כל הזמן חושב שההחלטות שלי בצורה מסוימת קבעו מי יחיה ומי ימות. בסוף אם מסתכלים על זה בנתונים היבשים הייתי אחד מול כ-16 מחבלים".
"השנה האחרונה היתה מאוד קשה לי ולחברי השוטרים. זו שנה מטלטלת ברמה אישית ושנה מטלטלת לארגון. למדתי המון דברים שלא ידעתי שקיימים בי. למדתי שיש לנו משטרה מאוד חזקה ואמיצה והוכחנו את זה ב-7 באוקטובר. אנחנו מוכיחים את זה בכל יום מאז".
"לכל אחד שניצל יש סיפור גבורה. אולי אני מנציח אותם כדי לפצות על העובדה שלא הצלחתי להציל עוד אנשים"
"למרות האבל, למרות הקושי והאובדן, לא הפסקנו לשנייה לעשות את המשימות שלנו ולהגן על האזרחים. אפשר להגיד שאפילו התעצמנו כארגון ואנחנו נמשיך לעשות את זה כי זה מה שצריך לתת לעם ישראל, את החוסן ואת הביטחון שאנחנו, גופי הביטחון, נמצאים כאן בשבילם".
שגיא מספר שמאז 7 באוקטובר הוא חי לצד המון מחשבות, המון עצב והמון בכי. "אני קיבלתי את החיים במתנה ואני מנסה לחיות לצד האבל. ברור לי שזה ייקח עוד המון זמן. אני כל הזמן דרוך, 24/7 עם הנשק עלי. כשאני ישן, הנשק מתחת לכרית או ממש צמוד אלי. אני יוצא לזרוק את הזבל והנשק עלי, אני יוצא עם הכלבה לטייל והנשק עלי. הוא לא יורד ממני".
שגיא המתגורר באופקים, עיר שמחבלים חדרו אליה. הוא מספר שהוא לא מתכוון לעזוב את האזור. "נלחמתי על הבית שלי ואני לא אתן למחבלים את הניצחון הזה. אני מאמין שהאזור של העוטף יתפתח, יגדל וישגשג".
