"זאת הייתה הזדמנות לחלחל פנימה שיח של זכויות יסוד חברתיות"

"מחאת האוהלים", שפרצה בקיץ 2011, החלה בשדרות רוטשילד בתל אביב כמחאה נגד מחירי הדיור - והתפתחה עד מהרה למחאה כללית על יוקר המחייה המאמיר בישראל.

את המחאה השיקה דפני ליף, צעירה שהקימה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, ומיד הצטרפו אליה צעירים נוספים שפרסו עיר אוהלים בשדרות היוקרה של העיר העברית הראשונה. ליף הפכה עד מהרה לאחת המובילות הבולטות של המחאה בסיקור התקשורתי.

המחאה התרחבה במהירות גם אל מחוץ לתל אביב, עסקה גם בסוגיות שמעבר למחירי הדירות, ותפסה נופך חברתי - תוך דרישה מהממשלה לשנות את סדרי העדיפות הכלכלית-חברתית שלה.

אחרי שבועות של מחאות המוניות, שכללו הפגנות בכיכרות מרכזיות, נדרשה הממשלה באותם ימים, בראשות בנימין נתניהו, להקים את "ועדת טרכטנברג", בראשות הכלכלן פרופ' מנואל טרכטנברג, שהמליצה על שורה של צעדים להורדת מחירי הדירות ויוקר המחיה ולצמצום הפערים החברתיים והכלכליים בישראל. הממשלה אימצה חלק מההמלצות.

ראשי המחאה, סתיו שפיר ואיציק שמולי, מינפו את המאבק לכניסה לזירה הפוליטית, ונבחרו כחברי כנסת מטעם מפלגת העבודה.

עו"ד ברק כהן, שנמנה גם הוא עם מובילי המחאה, נזכר: "בשנת 2011 הייתי על סף השלמת תואר שני שלי באוניברסיטת רייכמן. התמקדתי אז בלימוד דיני חוקה. כשהחלה מחאת האוהלים, ראיתי בה הזדמנות להדהד ולחלחל את תפיסתי החוקתית, ובפרט השאיפה לכינון חוקה למשטר דמוקרטי.

"מכיוון שמיקוד המחאה היה ביוקר המחיה, ובמיוחד בסוגיית הדיור, ניסיתי לחלחל שיח של זכויות יסוד חברתיות. המאמץ במישור הזה לא צלח. במקום הרעיונות העדיפו את שירותיי כעורך דינם של עצורי ההפגנות. את תפיסתי הפוליטית ניסיתי להביא בהמשך, במסגרת מאבקים שבאו לאחר מכן".

קרדיט וידאו: עקירה נצר חזני -סרט משחק ביתי- קרדיט אבי אבלו, באדיבות ארכיון מרכז גוש קטיף, שמואל בוכריס, מתוך עמוד היוטיוב של "קרן רמון", גדעון מרקוביץ, דודי ועקנין, הרצי שפירא, ליאור מזרחי, לירון אלמוג, שרון מחט, צילום מסך מתוך "הראשון בבידור", AP, משה מילנר לעמ, צביקה ישראלי לעמ, ישראל סאן, ליאור מזרחי