הקמת המדינה לפני 67 שנים התנהלה על רקע עלייתה המטאורית של ארה"ב. אמריקה של הנשיא הארי טרומן החזיקה באותם ימים במונופול הגרעיני; היא הזינה את אירופה השסועה לאחר מלחמת העולם השנייה ויישמה את "תוכנית מרשל" לשיקומה; ולמרות שלא קיבלה את עצת בעל בריתה ווינסטון צ'רצ'יל להמשיך במלחמה נגד הדיקטטורה ולהפיל את המשטר הסובייטי במוסקבה ובגרורותיה - "מסך ברזל ירד על אירופה", אמר - אימצה לעצמה את "מדיניות הבלימה" (Containment). כשישראל היתה בחיתוליה הדפה המעצמה ניסיון רוסי להשליט משטר קומוניסטי ביוון ובטורקיה, ונחלצה לעשות כן כאשר צפון קוריאה האדומה פרצה דרומה. ספר שעסק בבעל הטור החשוב ב"ניו יורק טיימס" ואולי בעולם כולו - וולטר ליפמן, נקרא בכוונת מכוון "המאה האמריקנית". כזאת היא היתה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ישראל קשרה את גורלה בארה"ב למרות שלכאורה היתה לה אפשרות לנהל מדיניות ניטרלית נוכח המלחמה הקרה בעולם הדו־קוטבי האמריקני־רוסי. זה לא היה מובן מאליו, אבל טבעי. מאז 1942 זיהה דוד בן־גוריון כי עיקר המאמץ הציוני להקים מדינה צריך להתמקד בוושינגטון, שכן בריטניה השלטת עדיין בארץ ישראל מצויה בהליך של היחלשות ולא בלונדון תיפול ההכרעה.
רק שארה"ב של שנות ה־50, שתמכה בהקמת המדינה, לא חשה מחויבות עמוקה לקיומה. בספרו שעסק במעמדה של ישראל במלחמה הקרה כתב הפרופסור יוסף הלר כי היא "נדחקה לפינה של אותן מדינות שהפכו נטל על פטרוניהן למרות הזדהותה עם המערב ועם משטרו הדמוקרטי". הדברים הגיעו כדי התעלמות אמריקנית מעיסקת נשק של צ'כיה הקומוניסטית עם מצרים (1955), שאיימה על קיום המדינה הצעירה.
אמנם גם בשנות ה־50 התקיימו מעין יחסים מיוחדים בין ארה"ב לבין ישראל. התמיכה הנוצרית של עשרות מיליוני אמריקנים בישראל על בסיס תפיסתם הדתית מצאה את ביטוייה כבר בהתעניינות של אבותיהם מהמאה ה־19 בנעשה בציון. התעניינות זו לא דעכה (פיטר גרוס שהיה בשנות ה־70 כתב ה"ניו יורק טיימס" בישראל פירסם על כך ספר פרטני בשובו לארצו).
מול האינטרסים של חברות הנפט הגדולות ניצבה הקהילה היהודית באמריקה, שגילתה אוזלת יד בשנות השואה ועתה חשה צורך עמוק לסייע לבני עמה מעבר לים התיכון. אך התפנית הממשית אירעה רק במלחמת ששת הימים ב־1967. הניצחון המזהיר על צבאות ערב הבהיר לאמריקנים כי ישראל היא מה שמכנה משה (בוגי) יעלון "נושאת מטוסים יבשתית של המערב", וממלאה תפקיד חשוב בהגנה על האינטרסים שלו באזור הרגיש. האונייה הזאת שווה סיוע של 3 מיליארד דולרים בשנה.
הקשר הייחודי שנרקם מאז נותר על כנו חרף עליות וירידות ביחסים בין הממשלות. הוא עמד למבחן בסיוע הדחוף שקיבלה ישראל ברגעי המשבר במלחמת יום הכיפורים, ובמידה מסוימת גם במחלוקת שהעמיקה במלחמת לבנון הראשונה ב־1982. אך האם היא עומדת עתה בפני שינוי אסטרטגי נוסף, שיעסיק את הנהגתה בשנת העצמאות ה־68 של מדינת היהודים? האם בתפיסת העולם של ברק אובאמה יש לארצו צורך בנושאת מטוסים יבשתית? כנגד מי? איראן?
יש שוני במשטרים?
הסיבה העיקרית לשינוי אינה מצויה בממשל בישראל אלא דווקא בארה"ב. אי אפשר להתעלם מכך שהנשיא ברק אובאמה מבטא הלך רוח חדש ושונה - ובמידה רבה מדאיג - בתפיסת אמריקה את עצמה. כפי שהיא משתקפת בעיניו שוב אינה ששה להנהיג את העולם. היא מעדיפה להתכנס פנימה.
יש לה סיבות מהותיות לחתור לכך. ביניהן גם ירידת חשיבותו של המזרח התיכון כמאגר הנפט הגדול בעולם, ויש סיבות נוספות הנובעות משינויים דמוגרפיים בחברה האמריקנית. יותר אמריקנים אינם רואים עוד את עצמם - ובפועל אינם - דור ההמשך של מי שייצגו את המיתוס של הפלישה לנורמנדי או מי שהניפו את דגלם באיוו ג'ימה.
האם אמריקה של 2017 תרצה לחזור מאסכולת אובאמה אל מה שהיתה? האם יהיה בכוחה לשוב ולהבין את העולם בלי הפריזמה התמימה של נשיאה הנוכחי? מי שראיית העולם שלו אופטימית יאמר כי אובאמה הוא טעות היסטורית, תקר, תאונה זמנית, ניווט משובש אשר אינו מבין את העולם שמסביב. הרי אין נשיא אמריקני עם קבלות והוכחות כה מוצקות לטעויותיו כאובאמה. הן פזורות תחת כיפת השמיים - לוב. מצרים. טורקיה. סוריה. עיראק, והפנינה שבכתר המשגים הלוא היא איראן.
אובאמה מתהלך בתחושה כי בכוחו לשנות את מפת העולם, להביא לתפנית היסטורית מהדהדת. מה שעשה ריצ'רד ניקסון במהלך אשר החזיר את סין האדומה לזירה הבינלאומית כידידת ארה"ב לכמה וכמה שנים - הוא מתכוון לממש עם איראן. יש שוני במשטרים? בייג'ין היתה ונשארה אדומה, טהרן תהיה מוסלמית־שיעית, אבל שתיהן אינן רואות עוד בארה"ב את "השטן הגדול". כך בחזונו לגבי האייתוללות.
חלופות גרועות
אם ברק אובאמה הוא אכן אירוע חריג בבית הלבן, הכל יחזור על מקומו בשלום לאחר שייצא מהחדר הסגלגל. אבל אם הוא מבטא מגמה, ואפילו כזאת אשר תחוויר ותיחלש ותירגע אבל לא תיעלם כליל מההתנהלות הבינלאומית של ארה"ב, כי אז מתקיים בעולם רעש אדמה מדיני, וסדקיו ניכרים גם בישראל.
במילים אחרות, ייבחרו להם הילארי קלינטון או ג'ב בוש לכהן כנשיאה/נשיא אחרי אובאמה - ארה"ב לא תחזור להיות מה שהיתה בשנות כהונתם של שני בני בוש הקודמים, או קלינטון אחד. חלק מציבור אמריקני חדש המואס בעולם הישן - כפי שחש ג'ורג' וושינגטון כבר עם כינונה של ארה"ב בנסותו להפנות עורף לאירופה - סבור (בטעות) כי ארצו תוכל להתקיים בשלווה ובביטחון ותוך עליונות כלכלית גם אם ימשוך ידיו ממפת העולם, ויסתגר מאחורי האוקיינוסים ובתוכם.
ישראל מקווה באורח טבעי כי ארה"ב תחזור לאיתנה; שהיא מעוניינת להמשיך ולהנהיג את העולם; שיש לה תחושת ייעוד ואינטרסים מוחשיים. אבל אם אסכולת אובאמה תישאר על המפה, היא תקבע את אי השקט במזרח התיכון החדש, ולאו דווקא לטוב. עד מהרה, ובעוד אובאמה בבית הלבן ב־20 החודשים הבאים, יבצבצו בשנה הקרובה תופעות חדשות ויתעצמו כאלה שכבר הוחל בהן. חלק ממדינות האזור יקבלו את התכתיב האיראני, או לפחות ינסו לחבור אל טורקיה בהנחה כי תנסה לבלום את הסחף לעבר טהרן, וחלק יחפשו משענת אחרת.
זה סוד השלום - בפועל - שהוא מצב טוב מכל שידעה ישראל בעבר אבל לא יציב ויצוק - שמתקיים בין ישראל לבין מדינות כירדן, סעודיה ורוב המפרציות (וכמובן השלום המלא עם מצרים). אך מה בכוחה להציע להן לטווח רחוק? להעניק להן מטרייה גרעינית? הן לא ירצו לקבלה מידה. לנסות ולהקים עימן ברית צבאית מן הסוג שיזמו האמריקנים בשנות ה־50 ולא עמדה למבחן, או מכל מקום לא התקיימה? לכך נחוץ הסכם רשמי וחתום עם הפלשתינים. מצב כזה, סביר ככל שיהיה, יישאר לוט בערפל, ומכאן שהבהירות לגבי ערכו אינה נתפסת במונחים מוחלטים.
רק שארה"ב אינה הופכת לתעתיק של אובאמה בן־יום או בן־לילה או במשך שמונה שנים. מגמת השינוי לרע בעמדת אמריקה איטית, ובמהלכה יש לישראל אינטרס מובהק לשוב ולהתחבר גם אל הממשל הנוכחי, או לפחות לצמצם את החיכוך למחלוקת עניינית נטולת איבה.
ישראל כגורם חיובי
יעדה של מדינת ישראל הוא למלא תפקיד משני אך חשוב בליכוד המדינות הסוניות המתונות מאחורי ארה"ב שטרם החליטה לאן פניה. החלופות הן שהממשלים הסוניים המתונים ייחלשו או יוחלפו או ייטשו את המחנה ויקבלו את מרות האייתוללות מטהרן, וכל אלה גרועות מהאפשרויות המתקיימות.
בשנת עצמאותה ה־68 יש לישראל אינטרס מובהק להחזיר את ארה"ב למעמדה הקודם, או לפחות להאט את שחיקתה מרצון בעיני עמי האזור. לכך היא צריכה לחזור לשיתוף הפעולה עם הבית הלבן, גם אם אין אהבה אבודה בין רה"מ בנימין נתניהו לבין הנשיא ברק אובאמה.
במסגרת זו ובשיתוף פעולה, ייתכן שיהיה אפשר להשיג בעבור ישראל הסכמה אמריקנית לראות בה על פי המיוחס לה חלק לגיטימי מן המדינות החברות במועדון הגרעיני - אולי מעין פיצוי מסוים על ההתנהלות השגויה של אובאמה בבולמוס המוביל אותו להסכם גרעיני עם איראן. בתחום רגיש זה מהלכים רבים שנראו בלתי אפשריים התממשו בעבר.
ההבנות הישראליות־אמריקניות בנדון גובשו בין ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר לבין רה"מ גולדה מאיר ב־1969. מאז ההבנות הללו אושררו פעם אחר פעם על ידי נשיאי ארה"ב, ובהם גם ג'ימי קרטר ואובאמה. נחוצים דמיון מדיני ותעוזה ונכונות לנצל באורח פשרני את המשבר סביב הסכם הגרעין עם איראן כדי להפיק בעבור ישראל יתרונות חדשים דווקא בתחום עלום זה. אך לא רק בשבילה אלא גם לנסות לבנות היערכות חדשה מול איראן. ארה"ב תוצב כמובן בראש הפירמידה הזו, אבל נוכח רוחה הפסיבית יהיה תפקידה של מדינת ישראל חדשני וגדול למדי בשימור שיווי המשקל במזרח התיכון.
צעד כזה יחזק את הלכידות של סעודיה ומצרים וירדן והמפרציות המצטופפות תחת דגל הכוכבים והפסים האמריקני, ורואות בישראל גורם חיובי מבחינתן. רק שכדי שיוכלו לצאת לאור השמש הן נזקקות לתואנה. נתניהו טוען נכון כי המשא ומתן הישראלי־פלשתיני הפך לנושא שולי נוכח התגברות הטרור האיסלאמי בעולם. העניין בו פחת אפילו במזרח התיכון. אבל יש בו צורך מסיבות שונות, ואחת המרכזיות שבהן היא למימוש המטרות האסטרטגיות של הקמת הסכר לבלימת איראן של האייתוללות.
מאמץ מדיני סיזיפי
עצמאות 68 יכולה להיות שנה ככל השנים. מין "מה שהיה הוא שיהיה". אך במהלכה נרקמת מציאות חדשה במזרח התיכון, שניזונה מתמורות מגוונות ברחבי העולם. הכל קשור בכל. כאשר ארה"ב קרובה להשלים נייר הבנות עם איראן - ישראל משלמת את מחיר הפיוס הזה כשהיא מוצאת ממזרח לה טילים רוסיים, שעד כה עלה בידה לשכנע את ולדימיר פוטין לא למכור לאייתוללות, ולא עוד.
בשבתם על בימות הטקסים המשעממים יכולים ראש הממשלה ושריו המכהנים והמיועדים לתת דעתם במה הם רוצים לעסוק בשנה הקרובה. ניתן להתמוגג מנחת ולומר לעצמם כי אינם רוצים שינוי, ולמדינת ישראל טוב במה שיש לה.
אך הדעת נותנת כי יש גם אישי ציבור ראויים הסבורים כי מים עומדים מערערים את מעמדה הבינלאומי של ישראל. נחוצה יוזמה. נחוצה הידברות. שנת העצמאות ה־68 עשויה להתאפיין במאמץ אינטלקטואלי ומדיני חדש לשדרג את מעמדה של ישראל במערב שטרם החליט לאן פניו, אבל מעוניין לבלום את התוקפנות הקיצונית העולה מן האיסלאם ומאיימת על מדינות שמשטריהן מאמינים בייעודו.
זה עלול להיות מאמץ מדיני סיזיפי. אפשר שיאלץ את ישראל לתעתע באקסיומות מדיניות שרווחו בזירה המדינית מאז נחתמו הסכמי אוסלו לפני 22 שנים. ישראל עוברת הלילה מן הזיכרון הצורב אל שמחת החג הגדולה בעודה מודעת לסיכונים הנראים לעין ולהזדמנויות המצריכות דמיון וחשיבה כדי לעמוד על טיבן מקרוב. ההנחה שאם לא תיזום דבר הכל יישאר על כנו - אינה מחזיקה מים.
בעולם של 2015, כל אי־עשייה עלולה להתגלות כנסיגה גדולה. בוודאי בתחום המדיני. ישראל חייבת ליזום, ודווקא במצוקתה נקרית בפניה הזדמנות לשדרג את מעמדה הבינלאומי במונחים אסטרטגיים. אסור להחמיץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו