אנשים בסערת האש: גדוד אחד, שתי חזיתות

כשהולחן השיר המפורסם "פרחים בקנה" בשנת 1970, ובוצע על ידי להקת חיל תותחנים, זיכרון הניצחון ההרואי של מלחמת ששת הימים והאופוריה שבעקבותיו עוד המשיכו לפעפע. לכולם היה נדמה שלמרות מלחמת ההתשה, שקולותיה עוד נשמעו מתעלת סואץ הרחוקה, השלום בפתח וזוהי לבטח המלחמה האחרונה. חיל התותחנים על חייליו הסדירים תורם גם הוא באותה העת את חלקו בגיזרת התעלה, ובהם נמצאים גם מי שעתידים להיות החיילים והקצינים של גדוד המילואים 329 במלחמת יום הכיפורים.

הדרג המסייע בצה"ל תמיד ניצב קצת בשוליים. מאחורי זוהר התהילה של ניצחון חטיבות הצנחנים, גולני וחטיבות השריון בקרבות האדירים ברמה ובסיני, עמדו תמיד חילות ההנדסה והתותחנים עם עבודתם האפורה. בסיקור הלחימה, גם בזמן אמת וגם שנים לאחר מכן, שוכחים לעיתים גם את הגבורה האמיתית של אלו שעושים את עבודתם בשקט, כמעט "מאחורי הקלעים", אך בלעדיהם כל אותם מהלכים צבאיים היסטוריים לא היו יכולים בכלל לצאת אל הפועל.

זהו סיפורו של גדוד אחד מני רבים. גדוד התותחנים 329, שנלחם במלחמת יום הכיפורים ובתקופת ההתשה שלאחריה בשתי גזרות הפעולה המרכזיות בסיני וברמת הגולן, וביצע את תפקידו באופן מעורר יראה. כל זאת, למרות השחיקה העצומה ממאורעות המלחמה הקשים שעברו עליו, ואף שלא זכה באותה תהילה מדוברת. מתוך המסגרת הזאת שלושה מקציני הגדוד הסכימו לשתף בסיפוריהם האישיים. אנשים צנועים, שאינם ששים לשתף את שעבר עליהם, לא רק בשל כובד הטראומה, אלא גם מתוך חשש שלא ידייקו בעדותם על סיפורו המלא של הגדוד.

אין מדובר כאן באירוע פשוט, אלא באובדן שהיה מזעזע כל מסגרת צבאית בסדר גודל שכזה. כשבוע לתוך הלחימה במרכז גיזרת סיני מגיחים משום מקום שני מטוסים עיראקיים מדגם "האנטר", תוקפים את סוללה א', שהיתה סמוך לציר "עכביש", ופוגעים פגיעה ישירה בתותח מתנייע ובמשאית התחמושת שחנתה סמוך לו.

"נהרגו ארבעה והיו הרבה פצועים. אנשים ברחו לתוך החולות לכל הכיוונים. לפעמים כשיש תהליך לחימה מתמשך שעוד מישהו נפגע ועוד מישהו - זה נורא קשה, אבל אתה מתחשל. פה היה תהליך קצר, שבתוך רגע ירדו עליהם מטוסים ונפלו עליהם טילים וזה פירק את הסוללה לגמרי", מסביר אילן אדמון, מסו"ל ב', את מהלך הקרב שהביא להורדת סוללה א' מסדר הכוחות המבצעי.

"האנשים היו שבורים, ואמרו שהם לא יכולים לתפקד, ולאחר מכן נלקחו לטיפול פסיכולוגי", מדגיש מיכה קנטר, קצין ניהול אש. תקדימים לתרחיש שכזה בצה"ל, שבו נעלמת פלוגה שלמה על כליה ועל מפקדיה ברגע אחד, כמעט לא קיימים. ירי המטוסים והפיצוצים העזים הניסו את החיילים לכל עבר פצועים והלומים. מפקד הסוללה, סרן רון זלמנוב ז"ל, עוד הספיק לארגן ולעודד את חייליו לפני שנקבע מותו.

חיים שניידרמן, קצין החימוש של הגדוד במלחמה וכיום פרופ' באוניברסיטת בר-אילן, ממהר ומדייק: "זאת פרספקטיבה אישית וחלקית בלבד של מה שאנחנו זוכרים כאנשים צעירים בסיטואציה קשה. הרבה שנים לאחר מכן, זה לא בהכרח מדויק. אך אם נחזור לרגע להתחלה, זכור לי שהגיוס היה פתאומי ולאט-לאט התחילה להתגבר תחושת הכאוס. לא הצלחנו לקבל מידע מהמפקדים. אי הוודאות התגברה והיתה תחושה שמשהו גדול לא בסדר".

"אלתורים מדהימים"

בשל הקוטר המשמעותי של תותחיו (175 מ"מ עם אפשרות להחלפת קנה לקליבר של 203 מ"מ; א"י), שאיפשר טווח ארוך (של ה-175 מ"מ) - יותר מ-30 ק"מ, היה הגדוד כוח אש קריטי באותם ימים ונדרש לתת מענה גם בצפון וגם בדרום על פי קריאה. עניין זה דרש מיומנות גבוהה מאנשי הגדוד בן השנתיים בלבד.

הגדוד גויס והתמקם ברובו במתחם הצירים המרכזיים שנודעו בשמות הקוד "עכביש" ו"טרטור" במרכז גיזרת הפעולה בסיני בואכה התעלה. משם ביצע הכוח את רוב תוכנית האש הגדודית במהלך המלחמה, לרוב לא באמת כגדוד תותחנים סדור של שלוש סוללות: "בראייה שלי, הדבר הכי בולט הוא שאפילו המסגרת הגדודית פוצלה, ואני בפרט מוצא את עצמי כמפקד סוללה עצמאית במרחבים שלא יתוארו ושלא ברור איך נעים בהם באופן שכזה. זה היה דבר חריג ביותר", אומר אדמון, לימים סגן מפקד של אותו אגד ארטילרי.

וכדי להדגיש את המיומנות הגבוהה שלה נדרשו לוחמי הגדוד בתנאים הקשים, מוסיף קנטר: "אני זוכר ששתי הסוללות הגיעו ליד המיתלה לציר הפריסה, אבל בלי הציוד האופטי של הסוללה. אז ירינו בשיטה הכי פרימיטיבית - לפי מצפן. אחר כך התחלנו לירות ללא הפסקה. השיא היה כשיריתי לטובת מוצב המזח, נתנו לי את הפקודה הכי קשה הקיימת בספר: אש על כוחותינו!"

זאת למעשה היתה המערכה המשמעותית הראשונה שאיתה נאלץ הגדוד להתמודד בין 7 ל-8 באוקטובר, מייד עם תחילת המלחמה, ושכמעט נעלמה מספרי מורשת הקרב והתחקירים. "קיבלנו פקודה לירות לטובת המזח, כאשר קיבלנו פקודה מהמנ"א (מרכז ניהול אש ברמת הגדוד; א"י) לעבור לרשת המוצבים, כדי להיות בקשר עם המוצב עצמו. לא היה קשר איתם, אך שמענו אותם והיינו חשופים לצרחות האינסופיות של הלוחמים במוצבים.

"אז ירינו עליהם נפיץ ורסיק אוויר והיה צורך בקשר עם המוצב לאיכון, אבל רק שמענו את הצעקות: 'תיחלצו, תיחלצו אותנו, מתי אתם מגיעים-' אבל העובדה שבשל הצעקות הבנו את גודל המשימה הכניסה לנו אנרגיות מטורפות", נזכר אדמון. לדבריו, לא היה זה ירי סדור ומשמעותי, "היו אלתורים מדהימים. ירו מה שנקרא ירי מצפן, זה ירי לתוך החולות. זה הרשים. זה נתן אווירה וזה הבהיל את המצרים, אבל זאת לא ארטילריה".

ומה לגבי ההיערכות מראש; תוכנית הכנה מוקדמת להגנה על התעלה, כשהאפשרות הזאת היתה ידועה מראש-

אדמון: "ההיערכות למלחמה התבטאה בזה שהיה ציר חיל תותחנים, ועל הציר היו עמדות מדודות שבהן הוכנו בזנטים עם כיתוב עליהם. זה בטווח של שמונה ק"מ מאחורי קו המעוזים. עכשיו, בשטחים כאלה, אם אתה לא מכין מראש מצבורי תחמושת מפלצתיים, אז אין שום אפשרות לארגן אספקה ראויה, וזה לא היה קיים אצלנו".

קנטר (בנחרצות): "לא היתה שום תוכנית ארטילרית מקדימה ומקיפה למיטב ידיעתי".

איך עבד שיתוף הפעולה עם הכוחות בדרג המתמרן (חי"ר ושריון) - היו אימונים כאלו לפני המלחמה-

אדמון: "בראייה שלי, לא היה שום שת"פ. ואני מזכיר עוד דבר אחד שהשפיע כנראה, והוא שמפת הקוד אבדה ביומיים הראשונים והיתה בידי המצרים, ומייד הבינו כולם שהרבה יותר טוב לדבר ב'יענו' קוד. והעניין המצחיק היה שאתה עוד צריך לצפות שבמשמרת הבאה בפיקוד מעליך גם יבינו במה מדובר ולהפך".

קנטר: "קיבלת למשל פקודת ירי או נ.צ או מילת קוד של הפעלה למקום מסוים, והרבה פעמים הבעיה היתה התקשורת עם המג"דים ועם המח"טים של החי"ר ושל השריון. הם קיבלו הקצאה לירי ארטילרי, ואמרו להם שיש להם 50 פגזים, והם לא ידעו איך לדבר איתי. ניתנו פקודות מאוד משונות של מפקדים שבכלל לא הכירו את השפה המקצועית של החיל".

בכך לא נגמרו האתגרים המקצועיים שאיתם נאלצו להתמודד לוחמי הגדוד, כפי שמספר אילן: "הייעוד של הכלים שלנו היה בכלל לדפוק סוללות נ"מ של המצרים על ידי ירי ארוך טווח שלנו. במלחמה מצאנו את עצמנו מתנהלים מול חטיבות שריון מצריות בטווחים שלא היינו מיועדים לעבוד מולם. פעם אחת אפילו קיבלתי פקודה להוריד בתים בעיר סואץ".

על סף שבירה

לאחר כמה ימים, ב-13 באוקטובר, מתרחש אותו יעף קטלני של שני מטוסי ה"האנטר" העיראקיים, שגובים את המחיר הכבד מהגדוד. למרות המכה הקשה של אובדן סוללה, ממשיך הגדוד לתפקד וסוללה ב', כאמור בפיקודו של אדמון, מוכפפת לאוגדה שנמצאת בפיקודו של אריק שרון, ונערכת לצליחת התעלה ב-14 באוקטובר, שבוצעה כעבור כמה ימים בהצלחה.

לאחר סיוע באש לכיתור הארמיה השנייה והארמיה השלישית מצטרפת גם סוללה ג' ומתחילה תקופת שהייה ארוכה ושוחקת מעבר לתעלת סואץ. "באותה התקופה עברנו בין כל המערכים של הארמיה השלישית כשהמצרים עזבו", מספר שניידרמן, "ופעם נכנסנו לתוך בונקר אחד והיה שם מצרי ששכב על הבטן ונאנח. התלבטנו מה עושים ולבסוף קראנו לרופא הגדודי, שהסיע אותו לבית החולים של המצרים. לי יש הרגשה שהצלנו את האדם הזה והוא בטח מסתובב היום ויש לו ילדים ונכדים - אני אוהב את העובדה הזאת".

לבסוף, חודשים מייגעים של שיגרה מבצעית, ובהם התרעות על פשיטות קומנדו על הסוללות, ירי למטרות שונות על פי דרישה ועוד משימות, הגיעו לסיומם. השחרור המיוחל הביתה חיכה לגדוד בצריפין. "שירתנו יותר מחצי שנה, וזה אומר עסקים סגורים וסטודנטים שאיבדו שנת לימודים. אתה מגיע הביתה בשלום, אבל אז מגייסים אותך מחדש לרמת הגולן, לצפון המובלעת הסורית. שמע, אנשים מבוגרים התרסקו", מסביר אדמון.

גם קנטר נזכר ברגע הקשה, ובייחוד במקרה ספציפי ששבר את אחד הפקודים: "אצלי בצוות היה חייל שאחיו נהרג והוא אמר: 'אני חייב לצאת למשפחה'. אני לא יכולתי לאשר לו, אז הוא ניגש ישירות למג"ד שאמר לו: 'אתה יוצא לשלוש שעות ואז חוזר לרמה'".

אותה פקודה אכזרית ניתנה בשל החשיבות האסטרטגית שהעניק הטווח המשמעותי של תותחי הגדוד באיום על פאתי דמשק. עובדה זו לא עניינה את חיילי הגדוד, שהשחיקה הקשה נתנה בהם את אותותיה וגרמה להם לזעוק את זעקתם בדמות אי שיתוף פעולה סמלי עם מפקדי הגדוד.

"המג"ד ביקש מאיתנו 'גשו לצוותים ושכנעו אותם שיחזרו לעבוד', וזה נגמר רק כאשר הביאו במיוחד את מוטה גור - שרק התמנה לאלוף פיקוד הצפון. הוא כינס את כל החיילים ואמר להם: 'אני מבטיח לכם בהן צדק - בתוך שבוע אתם משתחררים'. זאת היתה המילה שלו, והאמינו לו, וחזרו לעבוד", מספר קנטר בצער.

אדמון ממהר ומחדד את הדברים: "אני זוכר את התחושה. היתה אווירה קשה של מרמור והיה קשה להחזיק את החיילים, אבל אני לא זוכר שום קטע של סירוב פקודה ממש. אם היתה מגיעה פקודת ירי, אני בטוח שהכל היה מתנהל כמו שצריך".

רוח גדולה

אך פרשה קטנה זו אין בה כדי להאפיל על קורותיו המרשימים של הגדוד המיוחד הזה. חייליו עמדו בגבורה בכוחות חסרים באופן משמעותי - מסגרת אורגנית שלמה שיצאה מתפקוד במהלך המלחמה - שירתו לאורך תקופה חסרת תקדים בשתי גזרות פעולה רחוקות ושונות זו מזו ועשו זאת על הצד הטוב ביותר.

לחימת הגדוד העניקה סיוע משמעותי ללחימה בסיני ואיום על דמשק שבסוריה, ולא אחת עזרה להטות את כף המאזניים בקרב, עד לניצחון המיוחל של כוחותינו. ראוי שגם סיפורם של הלוחמים שנותרו בצל הקרבות, שהפכו לימים למורשת הקרב של צה"ל, ותרמו למערכה ללא לאות, יירשם ויילמד גם בעת הזאת, בייחוד כאשר עברו כבר 39 שנים מאז אותה מלחמה, ויכולות האש שברשות החיל הן מעבר לכל דמיון ומאפשרות מתן מענה לכל איום בשדה הקרב.

ולכן, גם היום, כאשר חיל התותחנים נמצא בקידמת הטכנולוגיה ותורת הלחימה שלו מאורגנת ואיכותית הרבה יותר מאותם ימי לחימה בסיני, חשוב להצמיח מקרבנו אנשים כמו אותם לוחמים בגדוד 329 - אנשים צעירים ופשוטים, שלחמו בסדר כוחות חסר ובכלים פגועים, אך עם רוח גדולה שהובילה לבסוף לניצחון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו