המשפחות שגרות בכל קצוות המדינה

המשפחה הכי מזרחית: משפחת זביאגין, אלוני הבשן

גל וויקטוריה זביאגין מתגוררים עם שלושת ילדיהם, אביטל (14), מיכל (11) ונתנאל (9), באלוני הבשן - היישוב המזרחי ביותר במדינה. לפני כחצי שנה עברו מראש העין ובחרו דווקא באלוני הבשן "כי הקהילה מדהימה, ממש מלח הארץ", אומרת ויקטוריה, "המושב הוא דתי־לאומי, ויש בו קהילה מגוונת שמתאימה לנו מאוד. כמובן, יש מי שנולדו במושב ומי שהגיעו כמונו, וכחוזרים בתשובה מצאנו כאן בית חם".

גל הוא מתכנת מחשבים, שעלה מסיביר לפני 30 שנה במסגרת פרויקט "נעלה" של ילדים ובני נוער. "ויקטוריה עלתה מרוסיה אחרי שהכרתי אותה באחד הטיולים שלי לשם", הוא מספר, "אחרי שהתחתנו חיפשנו כל השנים מקום נעים וקריר שאפשר לבנות בו בית על אדמה.

בתקופת הקורונה שכרנו בית מחבר שנסע לארה"ב במושב נטור, שגם הוא נמצא ברמת הגולן, ואז גילינו את המקום הפסטורלי הזה, וזה התאים מאוד לאורח החיים שלנו.

"אשתי והילדים נהנו באותה תקופה, והם אלו שלחצו עלי לעבור לרמת הגולן. אחרי שחזרנו לראש העין התחלנו לחפש אפשרויות ומצאנו את הבית שאנו שוכרים כרגע באלוני הבשן. אנו מתכננים לבנות בית בקרוב ולהשתקע ביישוב. שלושת הילדים התרגלו מהר לאווירה ולאזור, וגם ויקטוריה מצאה עבודה במועצה האזורית גולן".
"מאז העלייה שלי לארץ לפני כ־15 שנה גרנו בגוש דן כל הזמן", מספרת ויקטוריה, "אבל תמיד חיפשנו את השקט, פחות צפיפות ופקקים. לפני המעבר עבדתי בביה"ח שיבא כנציגת תיירות מרפא, והיום אני עובדת במועצה אזורית גולן. אפשר להגיד שהמעבר שלנו לגולן קרה בזכות הקורונה".

המשפחה הכי צפונית: משפחת אנטלר, מטולה

ג'יזל ועמיר אנטלר מתגוררים במטולה כ־35 שנה - היא פסיכולוגית והוא יצא לאחרונה לפנסיה לאחר שעבד במשרד החקלאות. לישראל הגיעה ג'יזל מברזיל, מהעיר רסיפה בעלת החופים הכי יפים בצפון־מזרח המדינה, ואילו בעלה הוא דור שני, בן למשפחה חקלאית שורשית מהיישוב.

"כשהגעתי למטולה לפני כ־35 שנה היא היתה מושבה קטנה, שכמעט כל התושבים בה עבדו בחקלאות ובמטעים", מספרת ג'יזל, "גם עמיר עבד במטעים של המשפחה כל השנים. הילדים שלנו גדלו על טרקטורים, כולם חיכו לעונת הקטיף, הם גדלו עם ריח אדמה. במשך השנים כבר הוספנו גם פועלים תאילנדים. בקושי היו מסעדות ומקומות בילוי במטולה.

"המצב הביטחוני במטולה, כמו בכל היישובים בגבול הצפון אחרי יציאת צה"ל מדרום לבנון, גם הוא השתנה. התחלנו לראות פעילי חיזבאללה על הגבול, אבל תמיד יש נוכחות של צה"ל שמורגשת באזור. אפשר לסמוך על החיילים שלנו. אפילו אם יוצאים להליכה לילית, אתה רואה את החיילים והרכבים הצבאיים. ההרגשה היא שאתה תמיד מוגן. התרגלנו למציאות שבה אנשי חיזבאללה צועקים לעברנו ומרימים דגלים, ומנגד יש את הפסטורליות והשלווה של מטולה".

המשפחה הכי מערבית: משפחת ויצן, כרם שלום

כשנוסעים על כביש 232, ככל שמתקרבים לסוף הדרך כך רואים כמעט רק כלי רכב צבאיים, למעט אלו של תושבי קיבוץ כרם שלום, שנמצא ממש על משולש הגבולות עם רצועת עזה ומצרים. בתוך הקיבוץ פגשנו את משפחת ויצן, שגרה בנקודה המערבית ביותר.

"כבר ארבע שנים וחצי אנחנו פה. יש לנו חמישה ילדים, אני עוסקת בחינוך ובעלי עובד בישיבה תיכונית־חקלאית", מספרת האם, טליה. "תמיד ידענו שאנחנו גרים בנקודת הקצה, במשולש הגבולות. רואים את זה גם בכביש - נוסעים ומגיעים לסוף. המזכירה אמרה לנו שזה אנחנו, וזה באמת מרגש לחיות בנקודת קצה כזאת.

"גדלתי בירושלים, וכאן מתרגלים לכך שהרכב הוא הרגליים שלנו. התעסוקה מאתגרת במקום כזה, וגם כל מה שקשור בקניות או בטיפול רפואי. נסיעה לביה"ח ברזילי באשקלון או לסורוקה לוקחת שעה".

אבל היתרונות שבריחוק, לדבריה, עולים על החסרונות: "כרם שלום הוא אחד המקומות היפים במדינה. מגיעות לפה המון קבוצות של אנשים בטיולים. יש לנו פה איכות חיים, מרחבים".
האתגר המוכר לכולם כשמדברים על עוטף עזה הוא לפני הכל ביטחוני, אבל למשפחת ויצן אין כוונה לעשות סיבוב פרסה בחזרה אל העיר הגדולה. נטלי: "זה בכלל לא בכיוון, אנחנו מתמודדים עם המצב ולא מתעלמים ממנו. יש פה קהילה מדהימה וחוסן קהילתי מדהים, יש פה אנשים שעברו ועוברים דברים לא פשוטים. השאלה תמיד היא איך מתמודדים, ולא איך עוזבים. גם להיות בנתינה כאן, לחיילים, נותן לנו כוח. מובן שאנחנו בהקשבה לילדים שלנו, כדי שכל אחד יוכל להתמודד עם כל סיטואציה שיש פה".

המשפחה הכי דרומית: משפחה מורדי, אילת

אילת ועודד מורדי מתגוררים באילת מאז ומתמיד. היא בת 40, הוא בן 53 ולשניהם ארבעה ילדים - נועם, בן 12.5, ליעד, בת 9, ועידן ושירה התאומים, בני 4. המשפחה גרה בבית קרקע שצופה אל ואדי שחמון - מצד אחד נוף למפרץ ולהרי אדום ומצד שני נוף למדבר.

"לגור בעיר הכי דרומית בישראל זו חוויה מעצימה", אומרת אילת, "אני מתגוררת פה 40 שנה, הוריי קראו לי על שם העיר, ואני נהנית מכל רגע. לא חשבתי לעזוב מעולם, למרות החסרונות והקושי להיות הרחק ממרכז הארץ. יש פה יתרונות רבים, ובעיקר שקט ושלווה. איכות החיים גבוהה, הים זמין כל ימות השנה, וכך גם המדבר".

אילת עוסקת בחינוך כבר שני עשורים. היא מרכזת שכבה ח' בתיכון המקומי, ועודד, שבהכשרתו הוא הנדסאי חשמל, עוסק כיום בהתקנת גגות סולאריים ומנצל את השמש התמידית לעבודתו.

"לגור בנקודה הכי דרומית זה כמו לגור בחממה, תרתי משמע", אומר עודד, "זו עיר קטנה וחמה, וכך גם התושבים. בלי פקקים, בלי לחץ, רחוק מכל מה שקורה במדינה, כולנו גדלנו בבית ספר אחד. יש כאן רוגע שאין בשום עיר אחרת".