כוכב ענק נולד

אריק איינשטיין לא רצה להיות מהזקנים האלה שאומרים שפעם היה טוב יותר. הוא לא אהב נוסטלגיה לשמה. המקסימום שהוא היה מוכן לומר על עצמו זה שהוא "סובל מבעיית חמורה של שפגט": רגל אחת בהווה, באקטואליה, בחדשות, ורגל שנייה אי שם בעבר, בזיכרונות, במה שהיה או לא היה.

ואכן, הוא נע כל חייו בין שני העולמות. אבל היתה תקופה אחת בחייו שאליה היה חוזר בסיפורים שוב ושוב. מהילדות ועד ימי הלהקה הצבאית, ששיאם ב-1959, כשהוא שר את הסולו הראשון שלו בלהקת הנח"ל (עם יהורם גאון כאורח במשפט אחד), "רוח סתיו" - שיר שנכתב במיוחד בשבילו, על ידי יחיאל מוהר ויוחנן זראי: "זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב / ואם אתה סתם ציניקן - בכל זאת זה צובט בלב".

מבחינתו, זו היתה שנת ההתחלה. בגיל 20 היה איינשטיין שֵם מוּכר בעל ותק של שנתיים בלהקת הנח"ל, בעיקר כמצחיקן וחקיין. הוא לא ידע מה יעשה כשישתחרר מהצבא - האם ימשיך בקריירה של זמר, או ילך לכיוון הבידור הקל? ואולי יבחר במשחק בתיאטרון או בקולנוע?

למרות שבא מבית של הבוהמה התל אביבית הקטנה, מלא שירה ומשחק ובמה, אריק לא חלם ללכת בכיוון הזה. כילד וכנער שירת בנאמנות בשומר הצעיר והתעניין בעיקר בספורט. הוא היה צעיר, גבוה וחזק, כינויו היה "אריות", והוא הצטיין בכדורסל, בהדיפת כדור ברזל ובעיקר בקפיצה לגובה. בגיל 17, כששבר את שיא הנוער בקפיצה לגובה, שאל אביו: "אם יש משהו כל כך טוב, למה לשבור אותו?".

"אריות" חלם להיות מד"ס בצבא, אבל בעיות ראייה שהיו לו כבר כנער (וליוו אותו כל חייו) הורידו לו את הפרופיל, והוא נאלץ לוותר על כוונתו לעסוק בספורט כדרך חיים. הוא המשיך להתעניין בנושא בדבקות רבה והפך לאחד מגדולי המומחים לטריוויה של כל מקצועות הספורט, אבל כשהגיע זמנו להתגייס, המשבר היה גדול. 

כמעט במקרה, בהמלצת אביו ומאחר שלא ידע שצריך לעבור בחינות, "הלך להירשם" ללהקת הנח"ל. הוא הגיע למבחן בפני הדור הקודם של חברי הלהקה - אורי זוהר, אברהם הפנר וחיים טופול, שר שיר בעברית ("שיבולת בשדה"), קצת באנגלית ("16 טון"), ובעיקר הרשים את הבוחנים ביכולת האלתור שלו, כשהתבקש לבצע סצנה של מפגש עם מלצר בבית קפה. 

ב-1957 התקבל איינשטיין ללהקה הכי חשובה במוסיקה הישראלית של שנות ה-50 - להקת הנח"ל, שהיתה חממה לגידול כוכבי הבידור, התיאטרון והמוסיקה בשנים הבאות. הוא ויתר על הכינוי "אריות" והפך לאריק איינשטיין. 

התוכנית של להקת הנח"ל עם הצטרפותו של אריק היתה "עד מאה ועשרים". היא כללה התייחסות למבצע סיני (כולל השיר "לא אגדה רעיי"), ואריק וחברו יוסי פרוסט השתלבו בה כחברים מהשורה (האחורית). התוכנית הבאה שבה השתתף היתה "צריך לחיות" (1958), ויחד עם פרוסט קיבל איינשטיין סולו חלקי בשיר "פגישה בניכר".

ואז, ב-1959, החל הדור הצעיר לבלוט. בתכנית "לא לצאת מין הכלים" שביים אורי זוהר ונעמי פולני ניהלה מוסיקלית, שר פרוסט את "חופשה באדום", איינשטיין היה הסולן ב"רוח סתיו" וב"לא לצאת מן הכלים", וכולם ביחד שרו את "דינה ברזילי".

בתקליט הראשון של הלהקה, שבו מופיעים על העטיפה המשתתפים, מצולם אריק לצידם של גברי בנאי, יהורם גאון, עליזה רוזן, עמירם ספקטור, פרוסט ואחרים. קם הדור החדש בבידור ובמוסיקה הישראלית.  

אריק בן ה-21 החל לחפש את דרכו. ללא תכנון לעתיד, הוא ניסה (והצליח) מגוון רחב של פעילויות בתיאטרון, בבידור, בקולנוע ובזמר העברי. אין אף אחד אחר שהיה שותף לכל כך הרבה הפקות באותם ימים ובשנים הבאות.

עוד ב-1959, אחרי שהשתחרר מהצבא, שיחק ושר בתיאטרון הסאטירי סמבטיון, אחר כך הוציא תקליטון סולו ראשון עם "השעות הקטנות של הלילה" ו"עיר לבנה", השתתף בתוכנית של להקת בצל ירוק (ושר סולו את "ליפא העגלון", שאותו ירש מידידו ברקו, שנהרג בתאונת אופנוע), הופיע תחת הכינוי ארי גורן ב"להקת הצעירים" עם נחמה הנדל, יוסי פרוסט ושייקה לוי, ושיחק בהצגות המוסיקליות "משלי ערב", "תל אביב הקטנה" ו"אירמה לה דוס".

ב-1962 גילם אריק תפקיד ראשי בסרטו של שלמה סוריאנו "ניני" (שבו השתתף גם אביו, יעקב, בתפקיד אביו), ב-1964 כיכב ב"סלאח שבתי" של אפרים קישון (עם חיים טופול וגאולה נוני, שאיתה גם שר בדואט את "לי ולך") ובסרט "דליה והמלחים" (שבו שר כחבר בשלישית גשר הירקון את "לילה בחוף אכזיב"), וגם בתפקיד קטן בסרט "אולי תרדו שם" של פוצ'ו. 

אבל מעל הכל, היתה המוסיקה, וכאן היתה הפריצה הגדולה שלו כחבר בשני הרכבי השלישייה הכי מצליחה בזמר העברי בשנים 1966-1964 - שלישיית גשר הירקון. ההרכב הראשון כלל, מלבד אריק, גם את בני אמדורסקי ויהורם גאון; בהרכב השני החליף ישראל גוריון את גאון. שני ההרכבים הוציאו תקליטים עמוסי להיטים. אריק, עם "גשר הירקון" ובלעדיה, זכה בהצלחות לא מעטות גם בפסטיבלי הזמר ("אותך", "איילת החן", "הגביע", "ליל סתיו" "לא פעם בקיץ").

ב-1966 הוא הוציא אלבום סולו ראשון - "שר בשבילך" (עם לחנים, מילים ותרגומים של דפנה אילת, בעיבוד מוסיקאי הג'אז סטו הכהן; כאן היו השירים "הלילה הזה", "אל תבכי ילדה" ו"הגשם מטפטף"). בהמשך השנה עבד עם המעבד המוסיקלי הצעיר דוד קריבושי על תקליטון עם יפה ירקוני (כולל גרסה ל"רק אתמול" של הביטלס) ותקליטון עם "האיינשטיינים" (כולל שיר של הביטלס שהפך בעברית ל"מזל"). הוא הופיע עם שייקה אופיר במופע משותף "ערב של שושנים", והפך לאחד הכוכבים הבולטים ביותר במוסיקה הישראלית. אבל זה לא הספיק לו, והוא מאד רצה להמציא את עצמו מחדש. בשנים הבאות זה יקרה לו. 

•  •  •

בסוף 1966 פגש איינשטיין את שמוליק קראוס וג'וזי כץ, והקים איתם את שלישיית "החלונות הגבוהים". האלבום שהוציאו שינה וריענן את המוסיקה הישראלית. שני מפגשים נוספים שלו עם אמנים אחרים יביאו לשינוי נוסף – מהפכה של ממש: ההיכרות בסוף 1967 עם מוסיקאי צעיר, עדיין חבר בלהקת הנח"ל, בשם שלום חנוך, וכעבור שנתיים המפגש עם להקת "הצ'רצ'ילים".

מפגשים אלו גם סימנו תכונה מאפיינת של אריק מאז ועד סוף ימיו: הוא כל הזמן, בכל שלב בקריירה, מוצא שותפים צעירים, מאמץ ומטפח אותם, ויוצר ביחד איתם את המוסיקה הכי יפה שנוצרה כאן. חנוך, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, רכטר, אבנר קנר, יצחק קלפטר, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, ברי סחרוף, פיטר רוט, גיא בוקאטי ועוד. עם חלקם הוא נפגש לרגע, עם אחרים יצר עשרות שירים.

הוא עשה הכל: רוק ישראלי, שירי ילדים, שירי משוררים ונוסטלגיה לארץ ישראל הישנה והטובה. 40 אלבומים. מאות שירים. אריק איינשטיין הוא הזמר הישראלי הגדול מכולם, והוא לא הפסיק להקליט ולהתחדש עד הרגע האחרון.

•  •  •

פגשתי את אריק לראשונה ב-1979, לראיון לרגל המופע המשותף שלו עם שלום חנוך. כבר אז הבנתי שהוא אחד שנותן לך מייד הרגשה שאתם מכירים כבר זמן רב, מדבר אליך בגובה העיניים ולא משחק אותה "כוכב".

מאז פגשתי אותו עשרות פעמים. לראיונות, לתוכניות בגלי צה"ל ולשיחות מול המצלמה בתכניות שונות, ובראשן "סוף עונת התפוזים" לפני עשרים שנה. שיחות אלה היו הבסיס לסדרה הדוקומנטרית "שיר אהבה סטנדרטי". אם אני מנסה למצוא מכנה משותף לכל עשרות השעות ששוחחתי איתו, כלומר שבעיקר הקשבתי לו, הרי זו התחושה שהוא באמת לא מבין מה פשר ההערצה אליו. הוא תפס את עצמו כמישהו שהתמזל מזלו להתעסק בתחום שגורם לו הנאה. להצחיק, לכתוב ובעיקר לשיר. והוא אוהב לספר על זה. בעיקר על העבר. 

בשנים האחרונות הקשר אף התהדק, ככל שאריק הסתגר בביתו, הוא נזקק יותר לחברים טלפוניים. בייחוד בסוף הדרך, כשראייתו הלכה ונחלשה, והוא התקשה לקרוא או לגלוש באינטרנט, או אפילו לראות טלוויזיה. למרות זאת, לא ויתר לרגע על הרצון להיות מעודכן – באקטואליה, במוסיקה, ובעיקר בספורט על ענפיו השונים. היה לו זיכרון מדהים לפרטי טריוויה, והוא לא רצה לשכוח שום דבר. אני הייתי בין אלה שקיבלו ממנו המון שיחות טלפון מדי יום ביומו. תוך כדי השיחות הללו נודע לי  לא מעט על מצבו וחייו. הוא מאוד חסר לי.

•  •  •

אריק איינשטיין הוא מהזמרים שהטביעו את החותם המשמעותי ביותר על התרבות הישראלית, ולדעת רבים – גדול זמרי ישראל. זוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים (2005).

נולד בתל אביב ב-1939 בשם אריה לייב איינשטיין, וחי בה כל חייו. בילדותו היה אלוף ישראל בקפיצה לגובה ושחקן בקבוצת הכדורסל של הפועל ת"א – שאותה אהב גם בבגרותו.

לאחר שירותו בלהקת הנח"ל הצטרף ללהקת בצל ירוק. ב-1964 חבר לשלישיית גשר הירקון,  וכן שיחק בסרט "סאלח שבתי" של אפרים קישון. אלבום הסולו הראשון שלו יצא ב-1966, ובמקביל הקים את להקת "החלונות הגבוהים" עם שמוליק קראוס וג'וזי כץ. ב-1969 הקליט את אלבום הרוק העברי הראשון, "פוזי" עם להקת הצ'רצ'ילים.

בתחילת שנות ה-70 שיחק בתוכניות הטלוויזיה "לול", בסרטים "שבלול" של בועז דוידזון ו"מציצים" ו"עיניים גדולות" של אורי זוהר. לאורך אותו עשור הקליט אלבומים פורצי דרך ברוק הישראלי, כמו "שבלול" ו"פלסטלינה" עם שלום חנוך, "בדשא אצל אביגדור" עם מיקי גבריאלוב ויענקל'ה רוטבליט, "יסמין" עם שם טוב לוי, ו"האהבה פנים רבות לה" עם יוני רכטר – זמרים שאיתם שיתף פעולה גם בהמשך הדרך.

הוא הקליט מאות רבות של שירים, שנכנסו לפנתיאון של המוסיקה הישראלית. שיחק גם במספר סרטים, ובראשם "סאלח שבתי", "שבלול", "מציצים" ו"כבלים". בחגיגות ה-60 למדינת ישראל נבחר לזמר של המדינה על ידי ערוץ 1 ורשת ג'. בין שיריו המוכרים – "סע לאט", "אני ואתה", "אמא אדמה", "עוף גוזל", "שבת בבוקר", "שיר של אחרי מלחמה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "שיר השיירה", "סן פרנסיסקו", "כשאת בוכה את לא יפה", "אדון שוקו", "גברת עם סלים", ורבים אחרים.