"מעולם לא שאפתי לכוח, ביקשתי לקדם דיאלוג מאוזן בין הרשויות"

כשמוניתי לשופט בית המשפט העליון, ב־1978, היה לי רצון כפול: לעשות צדק בין הצדדים, ולפתח משפט ישראלי עצמאי. משמוניתי כעבור 17 שנים לנשיא בית המשפט העליון, היו לי שאיפות נוספות, הקשורות לתפקידי כנשיא: הבטחת עצמאותה של הרשות השופטת, קידום רפורמה במבנה הרשות השופטת, הבטחת סביבת עבודה נאותה לשופטים, שמירה על מעמדה הרם של הרשות השופטת בחברה הישראלית, המשך פיתוח המשפט הישראלי והעמקת היסודות של הדמוקרטיה החוקתית של מדינת ישראל.

הייתי החוליה השמינית בשרשרת הנשיאים של בית המשפט העליון. קדמו לי משה זמורה, יצחק אולשן, שמעון אגרנט, יואל זוסמן, משה לנדוי, יצחק כהן ומאיר שמגר. שרשרת זו עיצבה את המסורת של תפקיד נשיא בית המשפט העליון, ואני ראיתי עצמי כממשיך המסורת. ביקשתי לחזק את יסודותיה.

מעולם לא שאפתי לכוח. תמיד ראיתי ברשות השופטת את האחות הצעירה לצד הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, וביקשתי לקדם דיאלוג מאוזן בין הרשות השופטת לרשויות האחרות. משמעותו העיקרית של דיאלוג זה היא, כי לאחר שנקבע שפעולה של רשות שלטונית פוגעת באופן לא מידתי בזכויות אדם, יש להתחשב - לעניין הסעד החוקתי - במדיניותה של אותה רשות.

נשיא בית המשפט העליון הוא גם שופט. ראשון בין שווים. כאחד משופטי בית המשפט העליון ראיתי את תפקידי בפיתוח ובקידום המשפט הישראלי.

•  •  •

רבות הן בעיותיה של מדינת ישראל. עד כמה שיש לבעיות אלה פתרון משפטי והן מובאות להכרעה שיפוטית, ראיתי זאת כי מתפקידו של בית המשפט העליון להעניק להן את הפתרון הטוב ביותר. פתרון זה מתבסס על איזון מידתי בין טובת הכלל לבין זכויות הפרט; בין ה"אנחנו" לבין ה"אני", כלומר, בין היחיד לבין החברה.

דמוקרטיה חוקתית אינה יכולה להתקיים ללא ה"אנחנו". היא גם אינה יכולה להתקיים רק עם ה"אנחנו". בדומה, דמוקרטיה חוקתית אינה יכולה להתקיים ללא ה"אני". היא גם אינה יכולה להתקיים רק עם ה"אני". ה"אנחנו" הם האינטרסים החברתיים והביטחוניים של המדינה והחברה. ה"אני" הוא זכותו החוקתית של כל אדם בחברה לכתוב את סיפור חייו.

באיזון המידתי בין ה"אנחנו" לבין ה"אני" יש להבטיח כי יתקיימו ביטחון וסדר ציבורי מצד אחד, ושמירת זכויותיו של כל אדם מצד שני. חוקה אינה מרשם להתאבדות לאומית, וביטחון המדינה אינו עילה לפגיעה בכל מקרה בזכויות האדם. נדרש איזון בין ביטחון המדינה לבין זכויות הפרט.

האיזון העדין בין זכויות האדם לבין האינטרסים החברתיים אינו דבר של מה בכך, ובו גלום יופייה של הדמוקרטיה. זו איננה בעייתה של הדמוקרטיה, אלא מקור עוצמתה.

יש לשמור על שלטון החוק. יש להבטיח שהכנסת (כרשות מכוננת וכרשות מחוקקת) לא תחרוג מסמכויותיה, ושהרשות השופטת אף היא לא תחרוג מסמכויותיה. שלטון החוק הוא גם שלטון החוק בשופט.

האיזון המידתי בין הכלל לבין הפרט צריך להבטיח את אמון הציבור ברשויות השלטון, בכלל זה גם ברשות השופטת. אמון זה אין פירושו הסכמה לתוכן הפסיקה בכל מקרה ומקרה. אמון זה פירושו אמונה כי פסק הדין ניתן מתוך שיקולים משפטיים בלבד, המופעלים באופן אובייקטיבי על ידי שופט המבקש אך לעשות צדק במסגרת המשפט.

בעיניי, תפקידו של בית המשפט הוא להבטיח את מימוש "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". על השופט להשקיף על ערכים אלה מנקודת המבט המשפטית. השקפה זו מובילה לגישה כי יש לשאוף לסינתזה בין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לבין ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. השופט כפרשן אינו צריך לחפש את הניגודים הערכיים. עליו למצוא את ההרמוניה ביניהם.

בחיפוש זה אין לשאוף להפרדה בין דת למדינה. הפרדה זו אינה אפשרית, על פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. הפרדה זו אינה הכרחית, על פי ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. רבות הן הדמוקרטיות שבהן הפרדה זו אינה קיימת. השאיפה צריכה להיות כי במתן שירותי דת לפרט, המדינה תפעל באופן שוויוני.

•  •  •

החברה הישראלית מחולקת, בלשונו של נשיא המדינה, לכמה שבטים. לא המשפט הוא שיצר חלוקה זו. תפקידו של השופט הוא להבטיח שוויון, ברוח ההתחייבות שהמדינה נטלה על עצמה בהכרזת העצמאות לקיים "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". כן הובטח "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות".

הכרזת העצמאות הוסיפה וקבעה כי על בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל "ליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". שוויון לבני העם הערבי מתבקש מערכי המדינה כיהודית וכדמוקרטית. אופייה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אינו היתר לאפליה של בני העם הערבי אזרחי המדינה.

הסכסוך הישראלי־פלשתיני טרם זכה לפתרון. אף אחד אינו מצפה מבית המשפט לפתור אותו. כל שנדרש מהשופטים הוא להבטיח כי לצד האפשרות להגן על עצמה ועל תושביה, הנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק תקיים גם את המשפט הבינלאומי ההומניטרי. זוהי חובתה של מדינת ישראל על פי המשפט הבינלאומי. הביקורת השיפוטית על פעולות ישראל בשטחי יהודה ושומרון נועדה להבטיח את שלטון החוק במיפקד הצבאי. כל פגיעה בהיקפה של ביקורת זו יפגע במעמדה הבינלאומי של ישראל כמדינה שומרת חוק.

יום הולדתה ה־70 של מדינת ישראל הוא סיבה לשמחה. המשפט הישראלי עבר כברת דרך מאז הוקמה המדינה. היתה זו דרך אבולוציונית ולא רבולוציונית. הרשות השופטת הצליחה לפתח משפט ישראלי עצמאי, שחרף בעיות הביטחון המלוות את חיינו יום־יום, מבטיח הכרה והגנה מידתית על הפרט, בלא לפגוע בביטחון הכלל.

אינני חף מטעויות, ובוודאי טעיתי בפסיקותיי. אני מצר על כך. תמיד האמנתי ואף אמרתי לא פעם כי כשאני יושב לדין, אני גם עומד לדין. הסמכות השיפוטית אינה מעניקה שררה, נהפוך הוא. היא ביטוי לעבדות. "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".

•  •  •

משימות כבדות מוטלות על שכמה של המדינה עם הגיעה לגיל 70. עליה לסיים את מפעל החוקה. זו התחייבות שהמדינה נטלה על עצמה עם לידתה. ביום הולדתה ה־70 אפשר לדרוש את מימוש החובה הזאת. על החוקה להבטיח הפרדת רשויות, תוך הכרה בעצמאותה המוסדית של הרשות השופטת.

כן יש להבטיח את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לשם כך יש לקבוע שריוּן להוראות החוקה, שלפיו רק רוב מיוחס ומשמעותי יוכל לשנות את החוקה. חוקה היא הדרך הראויה ביותר לבטא את הרצון העמוק של האומה ולהבטיח שעקרונות היסוד של המדינה לא יושחתו על ידי רוב מזדמן. יש להמשיך לקיים ביקורת שיפוטית על החוקתיות של חוקים, ולמנוע מרוב קואליציוני את האפשרות להתגבר על ביקורת זו.

12 שנים חלפו מיום פרישתי מבית המשפט העליון. מרבית השופטים שישבו עימי לדין פרשו אף הם. טבעו של עולם שדור הולך ודור בא. אני מביט בהערכה רבה על המוסד ועל שופטיו, על האופן שבו הם מתמודדים עם הבעיות החדשות הניצבות בפניהם.

על עתידו של המוסד אני משקיף בדאגה. הרשות המחוקקת מרבה לאחרונה להשתמש בכוחה באופן הפוגע בדמוקרטיה שלנו. הביקורת הלא הוגנת כלפי בית המשפט העליון עלולה לפגוע באמון העם בשופטיו; הרשויות המופקדות על ההגנה על מערכת המשפט אינן מגינות על מערכת בתי המשפט כשהגנה זו נחוצה וחיונית. השופטים חשים שהם חשופים בצריח. אם לא נגן על בית המשפט העליון, הוא לא יוכל להגן עלינו.

עם זאת, אני אופטימי. הדמוקרטיה היא בנפשה של החברה הישראלית. חברה אשר נשמה את אוויר החירות וכבוד האדם, שנצרב בה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא תסכים לשוב על עקבותיה.

•  •  •

פרופ' אהרן ברק (81) כיהן כנשיא ביהמ"ש העליון בשנים 1995-2006. נולד בליטא בשם אריק בריק, ובמלחמת העולם השנייה נשלח לגטו קובנה וניצל ממוות עם אמו, בזכות איכר ליטאי שהסתירם מהנאצים. 
עלה לארץ ישראל ב־1947 עם הוריו. בגיל 27 קיבל תואר דוקטור למשפטים באונ' העברית, וכעבור עשר שנים מונה לדיקן הפקולטה למשפטים. בגיל 38 זכה בפרס ישראל למדעי המשפט. בשנים 1975-1978 כיהן כיועמ"ש ושימש היועץ המשפטי לצוות המו"מ הישראלי בעת גיבוש הסכמי קמפ דיוויד. כיהן 17 שנה כשופט בעליון, עד שמונה לנשיאו עם פרישתו של מאיר שמגר.