הכתבה החזירה אותי אחורה
הסיפור של נטלי נגע לליבי וריגש אותי. בהיותי בת 12 חוויתי התעללות מינית מצד חבר טוב של אבי. ההתעללות נמשכה תקופה ארוכה של שש שנים. היום אני בת 36, התחתנתי לפני כמה חודשים ואני לומדת לתואר ראשון. הזדהיתי מאוד עם כל מה שנאמר בכתבה לגבי הפחד לספר לאבא שלי, כדי שהוא לא יישב בכלא, ובכלל, לגבי תחושת הפחד, שאני מסתובבת איתה עד היום.
תזכורת: "אחרי 31 שנים, הצדק של נטלי סוויסה יוצא לאור"
אבי נהרג לפני עשר שנים. האיש שפגע בי נהרג לפני שבע שנים, ומאז חיי השתנו. הרגשתי הקלה שאי אפשר להסביר. עדיין נשארו לי הרבה תסמינים, שמשפיעים עלי עד היום. הכתבה ממש החזירה אותי אחורה. אם האיש שפגע בי היה היום בחיים, אין לי ספק שבעקבות הכתבה הייתי מוציאה את האמת לאור. אבל את העונש שלו הוא כבר קיבל. מקווה שיהיו עוד נשים שבעקבות הכתבה לא יפחדו לעשות את הצעד הקשה הזה וילכו להתלונן, כדי שהצדק ייעשה.
א'
להפוך את המערכת לנגישה ולבטוחה יותר
האומץ שנדרש כדי לספר על הפגיעה ולהתעמת עם הפוגע קשה שבעתיים כשהפוגע הוא בן משפחה. מרגש לקרוא על הדרך הארוכה שעברה נטלי ברבי־סויסה ועל אנשים קשובים ורגישים בתוך מערכות אכיפת החוק, שפועלים באופן מקצועי במקרים המורכבים והנפיצים כל כך של פגיעות מיניות. היחס הזה חייב להפוך לסטנדרט.
עם זאת, לצערי הרב, המציאות מלמדת שרוב הסיכויים של נפגעות ונפגעים להשיג צדק במסגרת מערכות אכיפת החוק לא גבוהים. רוב התיקים נסגרים עוד במשטרה מטעמים של חוסר ראיות או חוסר עניין לציבור. מתוך התיקים שמועברים לפרקליטות, רק רבע מהנפגעות זוכות להגיע לבתי המשפט, ובמקרים המעטים של הרשעה, הענישה מקילה ביחס לחומרת העבירה ואינה מייצרת הרתעה. גם העונש במקרה של ברבי־סויסה לא מגרד את הסף המתקבל על הדעת.
בשנה החולפת חשפו אלפי נשים וגם גברים את סיפורי הפגיעה שחוו ואת הסיבות שלא התלוננו אחרי אותן פגיעות והטרדות מיניות, ובהן הפחד מההליך הפלילי המתיש ומשחזור הפגיעה שוב ושוב, וגם החשש הרב מתגובות הסביבה והאנשים הקרובים להן - בדומה לחשש שהעלתה ברבי־סויסה בשנים שלאחר המקרה, כשהעדיפה שלא לספר לאביה על הפגיעה.
למרות הצונאמי שנוצר בעקבות MeToo, לא נעשה שינוי מערכתי משמעותי בטיפול בפגיעות מיניות. לא עברה שום חקיקה משמעותית בתחום, לא הוקמו בתי משפט ייעודים לעבירות מין, תקופת ההתיישנות על עבירות מין לא הוגדלה (למרות המודעות הגוברת לקושי להתמודד עם הפגיעה בתקופה הסמוכה למקרה), הגדרת עבירת האינוס לא שונתה, לא נקבעו פרוטוקולים עדכניים בנוגע למי מבצע חקירה של נפגעות במשטרה, לשכת עורכי הדין לא הכריזה שעורכות ועורכי דין שיבזו נפגעות יועמדו לדין משמעתי, ועדיין אין חובה לקבל את הסכמתן של הנפגעות להסדרי טיעון. בנוסף, פוליטיקאים בכירים עדיין מרשים לעצמם לא לתת דין וחשבון לציבור, גם כשהנגע נמצא בלשכתם, והם לא משלמים על זה מחיר ציבורי.
הקריאה של כולנו, אלה שנפגעו ואלה שתומכים בנפגעות ובנפגעים, אינה, חלילה, להפסיק לספר ולדווח ולהתלונן, אלא לאפשר לנו לעשות זאת בלי לחוות שוב ושוב את הפגיעה. הדרך היחידה להגדיל את מספר התלונות בסמוך לפגיעה עוברת בשינוי של המערכת ובהפיכתה לנגישה ולבטוחה יותר עבור נפגעות ונפגעים. הגיע הזמן לטיפול מערכתי משמעותי - בהקצאת משאבים, בחקיקה ובנהלים.
הכותבת: עו"ד מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל
אני בורחת כבר עשרות שנים
יותר מ־50 שנים חלפו מאז שקרה לי המקרה. במקום לשאת שקית ממתקים כמו ילדה, אני נושאת עלי שק כבד של תפוחי אדמה, שמקובע בגופי, בנפשי, בנשמתי. גדלתי במשפחה ברוכת ילדים, וכילדה נשלחתי לעזור לאחותי עם הקטנטנים. כולנו כיבדנו אותה, אישה איכותית, ערכית, חכמה ואצילת נפש, שטיפלה גם בי כשהייתי תינוקת. בעל כורחה היא נישאה לאיש שהרוע משתקף מעיניו השחורות, הקטנות והמפחידות, כמפלצת מאיימת.
זה התחיל כשהייתי בת 10, והוא פתח את הדלת, נעל אחריו וביצע את זממו כשאני ישנה. מלבד הצעדים הענקיים בכל לילה - הריח שיצא מגופו רודף אותי עד היום. הסיוט הסתיים בגיל 14, כשהילדים שלו ושל אחותי בגנים, ואני כנערה מבשלת להם, וראשו מציץ מחלון המטבח. פה הבנתי שהאונס קרב, נעלתי את הבית ואת החלונות, אך הוא פרץ בכוח, קפץ והגיע אלי. הצלחתי לחמוק ממנו, לקחתי בקבוק אלכוהול שהיה מונח על השידה וגפרורים, איימתי עליו בהצתה וברחתי לכיוון מרפסת הסלון. קפצתי מהקומה הראשונה והתחלתי לרוץ. מאותו הרגע הריצה לא עצרה לרגע. עד היום לא נחה נפשי עם הסוד הזה, שרק לפני שנתיים גיליתי למשפחה. עצוב לי שהחוק היבש לא מבין כמה אשמה וכמה בושה יש על קורבן כשהוא הופך לנאשם. ואסור לשכוח שבשנות ה־60 וה־70 לא היתה החשיפה של היום. למה לא נותנים לי את השקט ואת הצדק, שייצא לאור?
ר'
רק כשאבי נפטר, סיפרתי
נטלי יקרה, אני רוצָה לחבק אותך. אני מרגישה כאילו הכתבה נכתבה עלי. גם אני חוויתי במשך שנים אונס אכזרי מצד הדוד שלי, ורק כשאבא שלי נפטר פרקתי וסיפרתי לכל העולם. פחדתי תמיד שיהיה רצח במשפחה. התחתנתי עם אדם שלא אהבתי, כי תמיד חיפשתי את אבא שלי. עברתי אלימות פיזית ונפשית מצד בעלי, והתגרשתי. רציתי להילחם ולהשיג צדק, אבל כשהתלוננתי, מצאו את הדוד שלי מת במיטתו.
אני אמא לשני בנים מוצלחים, אבל סוחבת איתי את הטראומה מדי יום. הגעתי למצב של פוסט־טראומה, אושפזתי בגלל הפרעות אכילה במשקל 40 ק"ג. אחר כך השתקמתי, אבל אף אחד לא יודע שהכל חזר. שוב אני יורדת במשקל, לא מאמינה בגברים שמנסים לפתח איתי קשר, לא מסוגלת למגע.
החלום שלי הוא ללמוד משפטים, להיות משפטנית ולהגן על אנשים שלא יכולים להגן על עצמם. הלוואי שהיתה לי האפשרות הכספית ללכת וללמוד. אני גאה בך, נטלי, את מדהימה. אני כותבת את הדברים ולא מפסיקה לבכות. מתפללת לבורא עולם שיוציא אותי מהמחלה של הזיכרונות ומהפוסט־טראומה, אבל אף אחד לא יכול לעזור.
א'
אין התיישנות על הפצע
אחד מכל שבעה ילדים וילדות עובר פגיעה מינית במסגרת המשפחה. זה נתון מפלצתי, הופך קרביים. אבל הפגיעה לא נעלמת עם השנים. העובדה שמתוך רצף אירועי הפגיעה שמתארת נטלי ברבי־סויסה הורשע הדוד שלה "רק" באירוע פגיעה אחד, מבהירה היטב את השרירותיות במתיחת הקו של ההתיישנות. אין התיישנות על הפצע, אין "הזדכות" על פגיעה מינית בילדות. אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר של הפגיעה הוא השתיקה, וליתר דיוק: ההשתקה. הנפגעת - בטח בהיותה ילדה צעירה כל כך - נאלצת לשאת על כתפיה הצרות את משקל הסוד. ואיש לא רואה, ואף אחת לא שומעת. בחסות השתיקה, חוזר הבית שוב ושוב להיות זירת הפשע.
הצעד הראשון בהחלמה עובר בהכרה בפגיעה. חשוב מאוד להבין כי מה שעומד מאחורי זה אינו רצון בנקמה. ההכרה החברתית בעצם קיומה של הפגיעה, הסרת המסכה מפרצופו האמיתי של הפוגע, שלעיתים קרובות זוכה להערכה בסביבת הנפגעים, נושאות משקל אדיר ביכולת של הנפגעים להחלים. אנחנו, במרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, כאן כדי לשמוע. הפנייה אנונימית, והבחירה מה לעשות היא בידיים שלכן ושלכם. התרגשנו מאוד לקרוא על סגירת המעגל שנטלי זכתה לה, ואנו מאחלות לה שחשיפת הפרשה תסלול את הדרך להחלמתה ותאפשר לה חיים טובים ובריאים.
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו