כבר 30 שנה הולך גיל ססובר עם אקדח כמעט לכל מקום. שיהיה. כנראה הוא לא יצליח לנטרל בעזרתו מחבלים, מכיוון שמדובר באקדח צעצוע מפלסטיק, אבל לפחות יהיו צחוקים. "אני מחביא את האקדח מתחת לכיסא באוטו, כי חשבתי לעצמי שבתא הכפפות זה עלול לייצר בעיות. מישהו יפתח ויחשוב שהוא אמיתי", הוא מחייך.
"התחלתי עם האקדח כדאחקה בלהקת הנח"ל, ונהיה מזה קטע. אחר כך הצטלמתי איתו בפתיח של 'הקומדי סטור' ובמערכונים, והוא הפך לסמל מסחרי. זה הגיע למצב שבחתימה שלי הייתי מוסיף ציור של אקדח. תמיד יש עלי אקדח פלסטיק, למרות שלאור המצב היום עדיף אקדח אמיתי. למזלי, אני מחסל אנשים בידיים.
"פעם התארחתי בתוכנית 'המעגל' של דן שילון, וגם שמעון פרס היה שם, והצטלמנו יחד - אני ליד פרס עם אקדח ביד. המאבטחים שלו ידעו שזה פלסטיק. זה היה סמוך לרצח רבין. ב־1999 טסתי לראיין את וויל סמית בפריז והבאתי איתי אקדח. בראיון ביקשתי ממנו שילמד אותי להיות גבר ולעשות פעלולים של מערבונים. תחשוב, גם לשם חדרתי עם אקדח".
המשיכה לאקדחי צעצוע מקורה אולי במעמקי הגנים של ססובר. אביו, גיורא, שירת 30 שנה בשב"כ. "הוא לא דיבר על זה הרבה, אבל יום אחד הזמינו את כל המשפחה לטקס הענקת פרס הוקרה. ראש השירות נשא נאום, ביקש מאבא שלי לקום ואמר שבחו של אדם בפניו, וכמה הוא תרם למען המדינה. זה דור אחר.
"העיסוק אצלי באקדחים בא מתמימות. בתקופה ההיא זה לא סימל משהו אלים מדי. הכי בפציפיזם, לא בלוחמנות. גם אי אפשר עם יותר מדי פוליטיקלי קורקט. לפעמים צריך סבלנות לפני שעושים עליהום על מישהו שבסך הכל ניסה להתבדח".
ביום שלישי הקרוב יחגוג ססובר יום הולדת 50, אבל גם אם נוציא מהמשוואה אקדחי צעצוע, קל להבחין שהוא ממש לא נראה כמי שסוגר יובל.
"אתה ממצמץ, ופתאום הגעת לגיל 50. אולי בגלל זה הרבה נשים עושות ניתוח עפעפיים - כדי לחסוך מצמוצים. אני לא מרגיש את ה־50, וכשאני מסתכל אחורה אני מאוד מרוצה. זה מרגיש כאילו עשיתי הרבה. אבל האם עשיתי מספיק? הרי בן אדם בא לפה לעשות משהו, ואני לא עשיתי מספיק. יש לי עוד הרבה עבודה להספיק, ואין עוד הרבה חיים".
לאן נעלם גיל?
כשססובר החליט להיעלם מהעין הציבורית, הוא היה אחד הכוכבים הכי גדולים במדינה. הנטישה התרחשה בהדרגה בעשור הראשון של שנות האלפיים, אחרי שהגיש תוכניות אירוח בפריים טיים של ערוץ 2 ("ערב לא רגיל", למשל, גרפה כ־35 אחוזי רייטינג נאים ביותר), הוביל מחזות זמר ("פיטר פן"), פסטיגלים וקמפיינים פרסומיים, והחזיק ביד הצעה להיות הפנים של ערוץ נוער חדש ב־yes. פתאום הוא עצר הכל וחתך ללימודי פסיכולוגיה.
"אמרתי לעצמי: זה זמן מעולה להרחיב אופקים ולעשות דברים אחרים שמעניינים אותי. הרגשתי שובע. לא היו לי טענות למקצוע, נהניתי ממנו מאוד. אהבתי את היצירה, אבל רציתי משהו אחר. כשהתנתקתי לא היה לי אפילו סוכן. חתכתי לגמרי. אומרים שרצון הוא כלי, ואני מילאתי את הכלי של ההתעניינות בפרסום. אף פעם לא עניינה אותי הטרפת.
"תמיד המשיכו לזרום אלי הצעות. אין עונה של 'הישרדות', 'אח גדול' או כל ריאליטי אחר שלא מתקשרים אלי. המלהקים כבר יודעים את התשובה שלי. איתי שגב ניצח ב'הישרדות VIP', גם אסף אשתר היה שם, ואני מכבד את כל מי שהולך לזה, אבל לא אעזוב את הילדים שלי לטובת אי בודד".
מה השתנה שגרם לך לשוב לבסוף לביצה של תעשיית הבידור?
"כל הזמן באים אלי ואומרים לי 'גדלנו עליך'. פעם לא הבנתי עד כמה זה משמעותי. היום, בגיל 50, אני חושב, בוא'נה, זה כמו שאני אומר על 'זהו זה!', זה כמו שאני מרגיש על 'רגע עם דודלי'. פתאום הבנתי את זה, והתחילה בתוכי מחשבה: אולי העניין עם קהל הוא הייעוד שלי? אדם רוצה לעשות שליחות בחיים, ומצאתי את עצמי חושב, 'מה עזבת? למה אתה מזלזל בזה? אולי לא הערכת מספיק את מה שהיה לך'.
"באותן שנים נפתחו בפייסבוק קבוצות בשם 'לאן נעלם גיל ססובר?' קלטתי את גודל העניין רק כשראיתי שלקחו את התמונה המפורסמת של גלעד שליט, הדביקו עליה תמונה שלי וכתבו: 'גיל ססובר עדיין חי'. שנים לא היה בי רצון לחזור, עשיתי עסקים, הקמתי חברת הפקות שהתעסקה בתוכן ובשיווק, הוצאתי ספר ילדים. דברים אחרים ריגשו אותי, אבל פתאום הבנתי שאני מתגעגע לבמה".
ב־2018 בנה ססובר מופע סטנד־אפ ורץ איתו 15 פעמים - עד שהקורונה ערבבה לו את הקלפים מחדש. "עוד אחזור לשם", הוא מבטיח. מאז הספיק להשתתף באיחוד של "הקומדי סטור" וקיבל תוכנית בערוץ 14. הקאמבק הושלם כשנכנע להווה ופתח חשבונות בפייסבוק ובאינסטגרם. "ועדיין, הדבר שהכי קשה לאנשים להבין זה איך בן אדם מחליט יום אחד לא לבוא יותר ולהיעלם".
אולי קודם כדאי להזכיר עד כמה ענק היה ססובר בשיאו. בניינטיז, למשל, היה קשה שלא להיתקל בו בטלוויזיה. בשלב מסוים שידר במקביל בשלושה ערוצים - תוכנית מוזיקה בערוץ הראשון, "הקומדי סטור" בערוץ 2, ו"הוגו" ו"ששטוס" בערוץ הילדים. הוא הכתיב סגנון לבוש צבעוני וזרוּק, החדיר מילים לסלנג העברי, תפס את הרווקה הכי מבוקשת (יעל בר זוהר), וצבר גדודי מעריצים שהלכו אחריו בזכות היותו האדם הכי מגניב וקול במדינה.
"זאת היתה תקופה מאוד אינטנסיבית", הוא משחזר, "הסתובבתי עם שומרי ראש. היו לנו הופעות בעיר ערוץ הילדים והיתה ג'ננה. היו מחלצים משם את המנחים בטבעת אבטחה, הילדים היו קופצים וחובטים, והשומרים נותרו חסרי אונים. אז הייתי לוקח את הבובות הגדולות, נכנס לאיזו תחפושת דונלד דאק כזו, וככה יוצא החוצה בלי שאף אחד יודע שאני בפנים. הולך ככה עד האוטו, פושט את הבובה ונוסע משם.
"ההערצה היתה אובססיבית. מישהי עשתה קעקוע שלי. באה אלי בהופעה, הראתה לי לב עם ראשי התיבות GS. היום היא צריכה להיות בת 35 לפחות, בטח היתה צריכה למצוא בן זוג עם ראשי התיבות האלה. נגיד, גדעון סער, גבאי ששון.
"היה בחור ששינה את שמו בתעודת הזהות לשם שלי. יום אחד הוא הגיע לאולפני מימד עם מצלמה וביקש להצטלם איתי. הוא אמר לי, 'אני חולה עליך', והתחיל להחמיא לי על השיער ועל עור הפנים. ואז הוא הציע: 'בוא נחליף ראש'. היה בזמנו הסרט 'עימות חזיתי' של טרבולטה וניקולס קייג', והוא רצה שנעשה כמוהם. הוא אמר 'אבא שלי רופא, הוא אמר שזה אפשרי. אם זה אפשרי, אתה מוכן?'
"ואני קולט שמולי עומד מטורף עם תעודה. ומה כתוב בתעודה? גיל ססובר. בסוף המאבטחים הרחיקו אותו ממני. לימים, המשטרה התקשרה אלי אחרי שמצאו אותו מסתובב בחצר של ההורים של אשתי. הוא חיפש אותי.
"תשמע סיפור אחר: יום אחד אני יושב עם אחי במסעדה, והמלצר נורא מתרגש. ואז מישהו ניגש אלינו ומספר על המלצר: 'לא נעים לו להגיד לך, הוא מתבייש ומאוד נרגש כי ההורים שלו קראו לו על שמך. קוראים לו גיל'. ויש עוד ילד שאני יודע שנקרא על שמי. לאט־לאט אתה מבין שאשכרה השפעתי לאנשים על החיים. אם קראו למישהו על שמי, זה כנראה אומר שראו בי משהו חיובי. וואלה, ברוך השם שמישהו חשב ככה".
בקלות אפשר גם לאבד פרופורציות, לגמור כמו בריטני ספירס.
"בזמנו הגעתי לבקר בבית של משפחה שהבן שלה נהרג בתאונה. הילד הזה היה מתלבש כמוני, עם הכובע והבגדים, ופוסטרים שלי היו תלויים אצלו בחדר. בשבעה האמא סיפרה לי שלילד היה שעון שמחוגיו נעצרו ברגע התאונה. אחר כך היא התקשרה לספר שברגע שעזבתי את הבית השעון חזר לעבוד.
"מה?!? אני לא מאמין בניסים ונפלאות כאלה. וכשהם קורים, אז או שאתה מאבד פרופורציות וחוטף ג'ננה, או שאתה אומר מי אני בכלל. תראה אותי היום, אני יכול ללכת לאן שאני רוצה וילדים לא מכירים אותי בכלל.
"אותי חינכו לא להרים את האף. אנשים לא מבינים איך העזתי לעזוב את התחום, אבל כל הדברים האלה הצטברו בתוכי. אני לא עשיתי שום דבר שנכשל, לא ברחתי מכלום, פשוט היה לי שובע. ההערצה לא עניינה אותי, רציתי פרטיות. אנשים לא מבינים את הרצון לפרטיות כי היום כל אחד כוכב. אפילו לשיננית שלי יש 7,000 עוקבים באינסטוש.
"היום ילדים, וחלק מהמבוגרים, רק מחפשים להתפרסם, לא חשוב במה. הפרסום הוא העיקר. אני לא רציתי אותו, זה היה מנוגד לדנ"א המשפחתי, השכונתי, החיפאי. לכן, כשהוא בא פתאום, זה לא ערער אצלי את הבסיס".
בשנות ה־90 אתה ויעל בר זוהר הייתם המקבילה למרגי ונועה קירל. איך אתה משווה את התקופה ההיא לעומת מה שצורכים היום הילדים שלך?
"ב'הוגו' האמירה היתה 'הטוב מוכרח לנצח'. המסרים היו חיוביים. היה 'חכם בשמש', 'קסדה בראש טוב', היתה השקעה בתכנים. מערכת שלמה חשבה איך לנצל את הפרסום כדי לעשות טוב, גם אם ייצא קיטשי. היום זה דור הסלפי. כל אחד חושב על עצמו. נכון, יש כאלה שמביאים תכנים מעולים ואיכותיים. מצד שני, כל אחד יכול. אין מסננת.
"אפשר להתפרסם במהירות בזכות קטע טוב אחד או דרך פרובוקציה ברשת. פעם היינו צריכים לעבור כברת דרך בלהקה צבאית או בבית ספר למשחק, להופיע קצת. בתחילת דרכי דודו טופז ז"ל ראה אותי עושה סטנד־אפ והציע לי להופיע אצלו בתוכנית. הוא אמר: 'אחרי שתופיע אצלי כל המדינה תדע מי אתה, לא תוכל לצאת לרחוב'. עניתי לו: 'יש לי כרגע מופע של 20 דקות, אם אעלה עם חמש מהן אצלך, מה יבואו לראות? עוד רבע שעה? תן קודם לעבוד, להתפתח, לבנות מופע שלם ואז נראה'. הוא אמר לי שאני עושה טעות.
"בהמשך הקריירה עליתי עם התוכנית 'ססובר 007 וחצי', שהיתה 45 דקות של שידור חי בשבע וחצי בערב. דודו, שעוד לא שידר חי, פגש אותי ואמר לי: 'כל הכבוד, איך יש לך אומץ לשדר לייב ולא להקליט מראש?' מהר מאוד גם הוא עבר לשדר בלייב.
"המהירות היא העניין היום - כאן ועכשיו. כל השאר התהפך. אנשים באים היום לטלוויזיה כדי להשתמש בחומר משם ברשתות החברתיות, לעשות סטורי מהאולפן ולהגדיל עוקבים, והטלוויזיה עצמה צריכה את הכוכבים האלה אצלה כי יש להם יותר עוקבים מכמות הצופים של רוב התוכניות".
"נצלם מערכון כזה"
מאז שהוא זוכר את עצמו, תמיד היה המצחיקן של החבר'ה. "השם גיל מחייב", הוא מצהיר. בצבא התקבל ללהקת הנח"ל, אך התעקש לעשות במקביל גיבושון לסיירות, השלים טירונות קרבית, רובאי 7 וקורס מ"כים. הווה אומר: היה הכי קרבי בלהקה.
"גם בצבא רק חיפשתי להצחיק. לקחתי את תעודת החוגר והדבקתי במקום התמונה שלי את התמונה של הרבי מלובביץ', שאז לא ידעתי מיהו. ככה הסתובבתי, ובכל פעם שהיה צריך להראות חוגר, שלפתי אותו וקרעתי אנשים מצחוק. יום אחד ירדתי מטרמפ בבית ליד, ומחוץ לבסיס קלט אותי שוטר צבאי. הוא העיר לי על חולצה וביקש חוגר. הוא פותח, רואה תמונה של הרבי מלובביץ' ולא יודע אם לצחוק או לכעוס.
"אז הוא שואל, 'חייל, מה זה?' עניתי לו, 'זה אני כשהייתי צעיר'. זה היה הפאנץ' הקבוע שלי, והייתי בטוח שאחטוף על החוצפה שלי, אבל הוא שחרר אותי. ההומור תמיד הציל אותי בחיים. לימים סיפרתי את זה בכנס של חב"ד, והרב צחק. היום התפילין שלי הן של חב"ד. חב"ד פגשו אותי בהרבה מקומות בחיים. אני צחקתי אז על הרבי, ועכשיו הוא צוחק אלי בחזרה".
אחרי השחרור פרח במועדוני הסטנד־אפ. "הציעו לי להופיע ב'קומדי סטור', ולא הייתי סגור שאני רוצה טלוויזיה. בשכונה שבה גדלתי בחיפה אנשים הולכים ללמוד, עושים קריירה מכובדת. הצטלמתי לשני הפרקים הראשונים, ובהמשך העונה הראשונה אני ורובי דואניאס לא השתתפנו. חזרנו בפרק 10, ואז בפרק 12 נהיה עניין ציבורי ומצאתי את עצמי בדרך הזאת".
עם כל הכבוד להנחיה קצרה של "גלגל המזל" או להופעת אורח ב"שמש" בתפקיד עצמו, ססובר חב את תהילתו לשתיים וחצי עונות שהעביר ב"קומדי סטור" - תוכנית המערכונים שעלתה למעמד פולחן בעת ששודרה בערוץ 2 הצעיר בין 1994 ל־1997.
"פגשתי לאחרונה בכיר בעיריית רעננה שסיפר לי שעשה תואר בתקשורת במכללה למינהל, והתזה האקדמית שלו היתה על 'הקומדי סטור'. סוד ההצלחה של התוכנית היה הכיף והצחוקים שעשינו במהלך העבודה עליה. היינו מתבדחים המון, וככה ידענו מה עובד ומה לא. מה שהצחיק אותנו - נכנס.
"עד היום מצטטים לי 'סע, סע, יש לך עוד', ובכלל ניסינו לצלם ברחוב מערכון אחר. הגיע בן אדם שרצה לצאת עם האוטו שלו מחניה. בשביל הצחוק התחלתי לכוון אותו, 'קדימה, אחורה, סע, יש לך עוד'. הוא יצא מהחניה, נסע, ואני ממשיך לצעוק לו 'סע, סע, יש לך עוד', ורץ אחריו ועוזב את הסט. כולם נקרעו מצחוק. כשאני חוזר, הבמאי יואב צפיר אומר: 'אחר כך נצלם מערכון כזה'. ככה נוצרו הרבה קטעים.
"חם ויפת התחילו במערכון על אודישן לפסטיגל. דאחקה של משחק מילים על 'שם? חם ויפת'. לפני הצילומים, כשהדביקו לי פאות לחיים, דחפתי שערות לאף וכל החבר'ה נקרעו מצחוק. צילמנו שני טייקים, עם ובלי שערות באף, ורק בעריכה הוחלט שהוא יישאר שעיר. 'שיר חם ויפת' נבחר איפשהו לשיר העשור. קיבלנו עליו תקליט פלטינה, וזאת היתה סתם דאחקה.
"את המילה 'טרטע' המצאתי מאחורי הקלעים, כדי להצחיק מישהו ולא להשתעמם. יצא מזה שיר עם אתניקס, שמנגנים עד היום בכל חתונה".
בשטף האיחודים הנוסטלגיים שהתרחשו בימי הסגרים של מגיפת הקורונה, גם חבורת "הקומדי סטור" סימנה וי על קאמבק, שהתפתח לסדרת פרקים ששודרו בפרטנר ב־2020: "האיחוד היה כיף וקיבלנו תגובות טובות. אנחנו נפגשים באירועים. עם רובי נפגשתי לא מזמן לבירה, ואפילו פיתחנו משהו מגניב ביחד. עם איתי עשיתי לאחרונה איחוד של 'ששטוס'. צביקה הדר גר לא רחוק ממני. גם עם אסף ישבתי לא מזמן".
ססוברית בממשלה
את ססובר אפשר למצוא בכל שישי בצהריים מגיש בערוץ 14 את "קבלת שבת", תוכנית אירוח בתקציב של שקל וחצי, שבה הוא מקבל את השבת בכל שבוע ממקום אחר בארץ, מארח דמויות מההווי המקומי, שר ורוקד, מדבר על קדושה ומבליט נתינה: "אני מארח אנשים שבדרך כלל לא מגיעים לטלוויזיה. אין כמעט סלבס, יש זמרים שעושים חתונות ואולי יפרצו בעתיד. הרבה אנשי חסד".
מעט קודם לכן, כשהערוץ עוד היה באפיק 20, ססובר השתלט על רצועת הלייט נייט והגיש 70 תוכניות בשידור חי של "לילה טוב מאוד". "סיכמנו על שלושה חודשים, והמשכנו כמעט חצי שנה עד שהיו בחירות ושינו את הקונספט של הערוץ. מבחינתי זה היה one man show. בלי תאורה, בלי כותבים. הייתי נוסע לירושלים חמש פעמים בשבוע ועושה כמעט לבד תוכנית מכלום. עשיתי חיים, אבל זו היתה תקופה אינטנסיבית".
חטפת על התוכנית הזו קטילות ברשתות החברתיות. אתה לא רגיל שלא מחבקים אותך.
"אני מסכים שזאת התמודדות, וידעתי לקבל את הביקורות כי ירדו בעיקר על הקשיים הטכניים. מצד שני, אנשים היום משדרים מהבית ליוטיוב דברים מדהימים, אז הכל אפשרי. גם ב'קומדי סטור' חטפנו כאפות. גזרו אותנו, עד שהתחילו לאהוב. אני מבין שמצפים ממני אולי לשחזר משהו מפעם, זה בסדר, כי גם לי יש ציפיות מעצמי. אני צריך להיות טוב, ומאוד משתדל. היום יש לי ילדים ואני מנסה להביא ערך".
ומה הלאה?
"אני מאמין שבקרוב אחזור לבמה, וגם למוזיקה. כבר הוצאתי שיר אחד. מאוד מעניין אותי לעשות דרמה, אולי לשחק בסרט קולנוע. אני רוצה לעשות משהו עמוק. אני מחפש אתגר".
18 שנה הוא נשוי באושר לרוני. הם הכירו בנסיבות בכלל לא משמחות.
"אחותה הקטנה, שרון, היתה חולה, והגעתי לבקר בבית החולים אחרי שסיפרו לי על ילדה מאושפזת שמעריצה אותי. לפעמים המפגשים האלה משמרים אחר כך קשר. נתתי לשרון את הטלפון שלי, והיא היתה מתקשרת מדי פעם. היא היתה בת 8 וחלמה להופיע בטלוויזיה עם הלהקה שלה. היתה לי אז תוכנית מערכונים בערוץ הילדים ('מוטרף', 1999, נ"ו), ובסוף העונה, כשביצענו שיר מרגש שנקרא 'שיר סיום שכזה לסיכום הרגעים היפים', הזמנו אותה לצילומים - והיא שרה איתנו.
"נגמרה העונה, טסתי לחו"ל. כשחזרתי ארצה, הקשבתי להודעות שהצטברו אצלי במזכירה האלקטרונית. היו כמה הודעות משרון, 'גיל, תתקשר אלי, אני בבית חולים', ואחרי עוד כמה כאלה הגיעה הודעה שבה בישרו לי שהיא נפטרה. לילדה הזאת היתה אחות יפה ומתוקה, רוני. שמרנו על קשר. אחרי כמה זמן אמרו לי, 'קראנו ברכילות שנפרדת מחברה שלך ואתה פנוי. אולי תצאו קצת לבלות ביחד?' ונהיה עניין, התאהבנו - ומאז אנחנו ביחד.
"רוני היא אשת חיל. בתוך התא המשפחתי שלנו אני קטן לעומתה. היא מדהימה עם הילדים, חכמה מאוד, צנועה ועומדת על שלה. כל מה שהיא אומרת - אמת. היא אומרת את דעתה ללא משוא פנים או אינטרס, ויש לה לב זהב".
היא פרסמה השבוע פוסט מעורר מחלוקת בטוויטר, שבו יצאה נגד כוונה לחלק בגני ילדים ספר חינוכי שעוסק בקבלת טרנסג'נדרים.
"אני בעד קבלת הזולת ואהבת ישראל. היה טוב אם כל אחד היה מברר עם עצמו אם מעשיו נעשים על מנת לקבל לעצמו איזו טובת הנאה תחילה, או שבבסיס מעשיו מצויה כוונה להשפיע טוב ואור. ואהבת לרעך כמוך. בתוך כך אני בעד בחירה חופשית כל עוד אינה פוגעת באחר, או באה על חשבונו.
"פורום הורים למען המסורת, שרוני עומדת בראשו, מבקש מההורה להיות מעורב במה שהילד לומד בכיתה ובחומרים שחודרים - מסיבות שונות ופעמים רבות במימון זר שאיננו מודעים לו - למערכת החינוך, ומאידך, בחומרים שמוציאים ממנה כמו שיעורי תנ״ך שזלגו החוצה מהמערכת.
"אני עומד מאחורי אשתי בכל דבר ומכיר היטב את כוונותיה הטהורות ואת האמת שעומדת בבסיסן, גם אצלה אהבת ישראל עומדת בראש.
"זה לא עניין ספציפי של ספר זה או אחר. צריך לשאול מהי טובת ילדי הגן, בני ה־5-3. זאת השאלה כאן. להבנתי משרד החינוך סתם את הגולל על הוויכוח כשהבהיר שכלל לא אישר את תוכן הספר וחלוקתו, ועצר את ההפצה".
בין סבבי הבחירות האחרונים רוני ססובר כמעט התגלגלה לכנסת. אם הכוכבים היו מסתדרים אחרת, או אם היא לא היתה מתנגדת פומבית לממשלה של בנט ופורשת ברעש תקשורתי ממפלגת ימינה, לא מופרך לדמיין סיטואציה שבה הססוברית היתה היום שרה בממשלה והוא היה הליאור שליין שלה.
"אין לי בעיה שרוני תגיע לשם. רוני היא חלק ממני, ואני מאחוריה במאה אחוז. אני מאמין בדרכה. אני גם שותף לדעותיה. אין בינינו ויכוחים. אנחנו בעד ארץ ישראל, ואנחנו בעד עם ישראל ותורת ישראל. אנחנו מחנכים את הילדים יחד. היא בטוח היתה מביאה משהו רענן לכנסת. היא חדה. היא באה מתוך רצון לאהבת הארץ ושיהיה טוב. היא לא מפסיקה בעשייה, ממנכ"לת עמותה בשם 'הורים למען המסורת', והיא גם בשדולה בכנסת למען היהדות ועובדת עם ח"כ אבי מעוז".
מעוז התפרסם בגלל דעות ואמירות שמוציאות אותו כאדם מאוד לא מקבל, בטח כלפי גייז ונשים. זה לא מפריע לכם?
"אבי מעוז הוא איש טוב, והמטרה בחיבור איתו נעוצה ברצון לשמר את הזהות היהודית דרך החינוך. אני לא מכיר את האמירות הללו שלו, אבל אשתי אשת אמת ואי אפשר לסבן אותה. אישית, אנחנו מחנכים את הילדים לאהוב את כולם, לאהוב את הדוסים, את החרדים, את החילונים, לאהוב את הגייז, לאהוב את כולם".
מחקו את ההיסטוריה
בביתם שבצפון תל אביב הם מגדלים ארבעה ילדים. "הבכור, גיא גיורא (12), נקרא על שם אבא שלי. הוא משחק כדורגל בקבוצה של בית"ר רמת גן. אנחנו הולכים יחד למשחקים של מכבי חיפה, וביום ההולדת שלו הוא פגש את השחקנים.
"מאיה אידה (9) קרויה על שם סבתה של אשתי, ניצולת שואה. היא בלהקת צופים, לומדת גיטרה ומראה נכונות ללכת בעקבותיי. עדי יעקב (6) נקרא על שם סבא של אשתי, והקטנה נויה יפה (3) על שם סבתא שלי. אני והילדים הקמנו את להקת 'הפרעת הקשב', ומדי יום חמישי אנחנו עושים לייב בפייסבוק שלי ומדברים על פרשת השבוע. נותנים סיפור ומשתדלים לעשות את זה טוב ומצחיק.
"אנחנו משפחה מאוד מגובשת. בסגר הגדול של הקורונה טסנו כולנו ליוון ונשארנו שם חודשיים. הם גדלים מהר מדי. אחת הבעיות היום היא שכוחות רציניים פועלים כדי להוציא את היהדות והתורה מבתי הספר. כשהייתי תלמיד, לימדו אותנו 'ואהבת לרעך כמוך' וסיפרו על בית הלל ובית שמאי. לא היה בזה בושה. צריך לברר מה הוביל לכך שהמציאו את המילה 'הדתה'. איפה יש הדתה?
"יותר מזה, בשכונה שבה אני גר יש הדברה של היהדות. מוציאים ספרי תורה מהלימודים. בתחילת השנה עשו טקס והזמינו את ההורים לדבר על התורה. כתבתי לילדה שלי מכתב בחרוזים, כמה יופי שהיא מקבלת ספר תורה, על המעמד, על אבותינו. אבל באירוע עצמו קיבלו הילדים ספר ריק. מחקו את המילים. מחקו את ההיסטוריה. קראו לזה: 'ספר מסע'.
"אשתי הצדיקה נלחמה על זה, כתבה בפייסבוק, עירבה את משרד החינוך - והחזירו את קבלת ספרי התורה בבית הספר, כמו במקומות אחרים. אחר כך גילינו שיש רק שעה שבועית של תנ"ך במערכת השיעורים. איזו הגזמה זה 'הדתה'. זה נקרא הנדסת תודעה, כי חוזרים ואומרים לך 'הדתה', אבל איפה יש הדתה? זו הדברה. צועקים 'הדתה' ומוציאים.
"ברגע שבבית הספר לא שומרים על המסורת ועל השורשים, נכנסים עשבים שוטים שמלמדים את הילדים הכל. וכשהבסיס מוזנח, אנשים לא חוגגים את פורים אבל חוגגים האלווין. מה זה החג הנוצרי הזה? קדושים שטבחו ביהודים, והמנהגים הם לקחת מהאחר - תן לי ממתק, אחרת אני אהפוך לך את הבית. הילדים מתחפשים לרוחות ולשדים. זה חינוך? בפורים יש משלוחי מנות, מתנות לאביונים, הכל נתינה וצדקה".
למה כל כך מפריע לך שילדים רוצים לחוות חגים של אחרים? בכל זאת, יש בישראל עוד מגזרים שחיים איתנו.
"בילדותי לא חגגו כאן חגים כאלה, וזה לא צריך להשתנות. צריך לברר מה מחדיר לפה חגים ואמונות אחרים. מי שטוב לו בבית ואוהב את אשתו, לא צריך לחפש במקומות אחרים. ברגע שיש מסורת ואתה מספיק איתן ויודע מהי, אתה לא צריך שום דבר אחר. מי שרוצה שיחגוג, אבל אפשר לחגוג טקסים וחגים בבית. למה אני צריך שכל העיר תחגוג משהו לא יהודי, שהוא נגד היהדות? ואם נחגוג חג לכבוד אנשים ששרפו דגל ישראל - זה ירגיש יותר צורם?"
שופר לנסיעות
מה דעתך על המערכונים מעוררי המחלוקת של "היהודים באים"?
"יש שם שחקנים מעולים וכתיבה טובה, אבל למה צריך לרדת? גם אנחנו הבאנו מערכונים על התנ"ך - צביקה הדר עשה את קללת בלעם, עמד במגרש וקילל 'השופט מניאק, וזה מניאק'. אנחנו לא ניסינו לפגוע באף אחד. אם משהו קדוש עבור מישהו, למה בכלל להיכנס לשם? בשביל הציניות? הרי לא תיכנס לכפר ערבי ותרד על האסלאם. זו לא דרכו של יהודי. יהודים הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".
אז אפשר להגיד שהתחזקת?
"אני לא אוהב את המילה הזאת. פעם שאלו אותי בראיון אם אני מתחזק, ועניתי בהומור 'אני חלש, אני'. קיבלתי הודעות, כתבו לי 'אל תהיה חלש, נעזור לך'. התכוונתי לזה שאני צריך לעשות הרבה יותר, כי אני לא רחוק מכל חילוני ממוצע.
"כשאבא שלי נפטר אמרתי, 'אני יהודי, ואם הקדיש עוזר אז אני הולך על זה'. העניין זה להגיד קדיש 11 חודשים בשנת האבל, אבל צריך לזה מניין. הרגשתי בור שאני לא יודע להחזיק סידור. מה אלמד את ילדיי? החלטתי ללכת להגיד קדיש שלוש פעמים ביום ולהתמיד. לימדו אותי, עזרו לי.
"בהמשך הקמתי עמותה ללא מטרת רווח בשם מא"ה (מאירים את הנשמה), שבאמצעותה אנשים אומרים קדיש עבור מי שלא אומרים עליו. למשל, בנות לא יכולות לומר קדיש, אז הן צריכות מישהו שיגיד על אביהן. העמותה לא לוקחת כסף מאף אחד, ומתבססת על אנשים שמתחייבים לומר קדיש בהתנדבות. זאת שליחות מבחינתי, ואני מתעסק בזה כמעט לבדי.
"אין מצב היום שאני טס לאנשהו בלי התפילין שלי. לפעמים זה מצפצף בבידוק הביטחוני כי הן של חב"ד וגדולות במיוחד. לפעמים אני גם לוקח איתי שופר לנסיעות. אני גאה להיות יהודי. תציע לי מיליארד שקל כדי לא להניח יום אחד תפילין - אין מצב".
nirw@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו