הצלת חייו: הנס המופלא של גיא חיימוב

במשך דקות ארוכות היה גיא חיימוב, שוער מכבי חיפה לשעבר, שרוע על הדשא, נאנק מכאבים, סובל מזעזוע מוח.

זה קרה ב־21 בספטמבר 2019, במשחק העונה מול מכבי ת"א בבלומפילד. אצטדיון שלם וצופים רבים בטלוויזיה עצרו את נשימתם ועקבו בדאגה אחרי מצבו של השוער הפגוע, שאחרי דקות מורטות עצבים קם על רגליו והמשיך לשחק. עקשן, מסור, לא מוותר.

אבל כמה דקות אחרי הפציעה הראשונה בראשו, ספג פגיעה נוספת באותו מקום. הפעם, הוא הוצא מהמגרש על אלונקה.

הפציעות הללו, כך מתברר, הצילו את חייו. בבדיקת MRI שעבר בעקבות הכאבים העזים שחש התגלה גידול נדיר בצווארו, שהתמקם על חוט השדרה. גידול שאלמלא היה מתגלה בזמן, היה עלול לגרום למצב גרוע הרבה יותר.

בשני פוסטים אמיצים שפרסם בחודש האחרון, הראשון שבהם בדיוק ביום הולדתו ה־36, ריגש חיימוב מדינה שלמה כשסיפר על הגידול שהתגלה בגופו ועל הניתוח להוצאתו. עכשיו, לראשונה, הוא חושף את פרטי הפרטים של כל מה שהרגיש ועבר מאז אותה פציעה לפני כשנתיים וחצי, פציעה שקטעה את קריירת הכדורגל המצליחה שלו - אבל הצילה את חייו.

"אם לא הייתי סופג זעזוע מוח באותו משחק, בחיים לא הייתי יודע שיש לי גידול", הוא אומר בהתרגשות. "זה הנס הגדול שלי בחיים. אם לא הייתי מגלה את הגידול הוא היה מתקדם, ובשלב מסוים הייתי מתחיל להרגיש חוסר תחושה וחווה קושי בהליכה או זרמים באזור הרגליים. הגידול שהוציאו לי עכשיו ישב במקום אסטרטגי בגוף, בחוט השדרה, והיתה לכך השפעה ישירה על הגפיים.

"לעולם לא אשכח איך ישבנו אשתי סינדי ואני אצל הרופא, והוא אמר לנו הכל בפנים. שיש מצב שאחרי הניתוח להוצאת הגידול אני לא אלך, שזה יכול לפגוע לי בחוט השדרה, שחלילה יהיו לי בעיות כאלו ואחרות, שלא אחזור לקדמותי".

איך מרגיש לשמוע דברים כאלה?

"כמעט התעלפתי. לא ידעתי את נפשי. אמרתי לעצמי, איך אעבור את זה? אני לא מוכן לזה, לא רוצה לקבל את זה. מה, לא עברתי מספיק ניתוחים קשים בקריירה? במקביל, הבנתי שאני במאבק על החיים שלי. על איכות החיים שלי. היום אני יודע שקרה לי נס, שיש עלי השגחה".

לפני כחודש עבר חיימוב את הניתוח הגדול והמורכב להוצאת הגידול מגופו. "הניתוח עבר בהצלחה והגידול התגלה כשפיר, ברוך השם", הוא מחייך, "אבל כן נוצרה טראומה בחלק התחתון של הגוף, מהבטן עד הרגליים. היום אני עדיין לא מרגיש את הרגליים במאה אחוז. אם אני נותן מכה לרגל, אני מרגיש אותה ב־30 עד 40 אחוז בערך. לשמחתי, הרופאים אומרים שיש סיכוי של יותר מ־80 אחוז שאחזור לתפקוד מלא". 

חיימוב אכן תפקד תמיד בצורה מלאה. גם כעת, כשהוא בביתו שבראשון לציון ועדיין מתאושש מהניתוח הארוך והמורכב שעבר, הוא עובד קשה מאוד בשיקום הביתי שהוא עובר עם הפיזיותרפיסט.

עד היום לא שיתף במסע הגופני והנפשי שעבר כמעט אף אחד, למעט את סינדי אשתו, אהובת נעוריו. שמר הכל לעצמו, התמודד בתוכו. עכשיו, עם סד גדול לצווארו, שוער העבר הקשוח מנסה להירגע, לנשום, לחשוב ולשחזר את כל מה שעבר עליו בשנתיים וחצי האחרונות.

"פגיעת ראש כפולה"

זה לא סיפור רגיל של כדורגלן שעבר קריירה מפוארת, זכה בתארים כמו שתי אליפויות וגביע מדינה אחד, אבל גם נפצע, חווה משברים וקשיים ופרש. זה סיפור על שוער אמיץ לב במגרש ומחוצה לו. כזה שמצא את עצמו יום אחד בסרט אחר לגמרי.

הכל התחיל בדקה ה־25 של המשחק ההוא במדי מכבי חיפה נגד מכבי ת"א. חיימוב זינק לכדור גובה, נתקל בעוצמה בשחקן קבוצתו עאיד חבשי ונפגע בראשו.

"שכבתי על הדשא וטיפלו בי במשך עשר דקות", הוא נזכר, "כאב לי מאוד, אבל לא רציתי לצאת מהמשחק. כמה שנים לפני כן ביקשתי מאלוהים שייתן לי לשחק באצטדיון בלומפילד אחרי שהוא יעבור שיפוץ, וזה אכן קרה - ועוד במשחק העונה מול מכבי ת"א.

"אחרי שהצוות הרפואי טיפל בי קמתי והמשכתי לשחק, אבל לא עברו חמש דקות ושוב נפגעתי בראש, הפעם במפגש עם חלוץ של מכבי ת"א, ניק בלקמן. ספגתי פציעת ראש כפולה, וזה כבר היה חזק מדי ונאלצתי לצאת מהמשחק".

אחרי הפציעה השנייה, חיימוב הוצא מהמגרש על אלונקה.

"הגשמתי את החלום", הוא לוקח אוויר וממשיך. "שיחקתי מחצית אחת, והיום אני יודע שהיתה לי השגחה מלמעלה, שהפציעות הללו הצילו את חיי".

ובכל זאת, עברת שיקום לא פשוט.

"יצאתי מהפציעות עם טראומה נפשית ופיזית ועם כאבים עזים, בעיקר בצוואר ובראש, שאני מתמודד איתם עד היום. הלכתי לפסיכולוג שלי וסיפרתי לו כל מה שעובר עלי. סיפרתי על הכאבים, על הצפצופים באוזניים שצצו פתאום ועל ההתמודדות הרגשית שלי עם כל זה. כלפי חוץ לא ראו עלי כלום, אבל בפנים היה לי קשה.

"הייתי צריך לבוא יום־יום לאימון, ופתאום התעסקתי גם בבעיות בריאות שבמצב רגיל אתה לא אמור להתעסק בהן. בנוסף, חזרתי למגרש והיה לנו משחק נגד בני יהודה שהסתיים בתיקו 1:1. ממש אחרי זה נפצעתי שוב, באימון, הפעם בכתף".

הפעם, חיימוב הושבת. הפציעה בכתף השמאלית, שכמוה כבר חווה בעבר, חייבה אותו לעבור ניתוח.

"במשך חודש ניסיתי לשקם את הכתף, אבל זה לא צלח", הוא מספר. "בינואר 2020 עברתי את הניתוח בכתף, כשבמקביל הכאבים בעקבות זעזוע המוח לא עזבו והטריפו אותי.

"הלכתי לרופאים ואמרתי 'אני רוצה לדעת למה עדיין יש לי כאלה כאבים בראש, בצוואר. למה יש לי צפצופים באוזניים?'

"אמרו לי שאחרי זעזוע מוח הדברים האלה יכולים לקחת זמן. גם עברתי בדיקות שונות, למשל בדיקת סי.טי, ולא מצאו שום דבר. המשכתי לסבול מאוד מהכאבים, אבל התמקדתי בעיקר בשיקום הכתף.

"זו היתה תחילת תקופת הקורונה והפכתי ממש לסוג של מכונה. הייתי אחד השחקנים היחידים שהגיעו כל יום למועדון, לפחות 6-5 פעמים בשבוע במשך חצי שנה, ביחד עם הפיזיותרפיסט שלנו. עשיתי אירובי, ריצה, חדר כושר, בריכה, טיפולים, מה לא. מהבוקר עד הערב".

אבל הפציעות הכריעו, וחיימוב לא חזר למגרש. לפני שנה וחצי, גם אז בפוסט מרגש, הודיע על פרישה. "היום הוא יום מיוחד בשבילי", כתב, "אני בוחר לתלות את הכפפות, לאפסן את הנעליים ולהיות שלם ומלא תודה על המזל הגדול שהיה לי".

"התחלתי לעכל"

אחרי ההחלטה לפרוש יצא חיימוב למאבק חייו, הפעם על בריאותו, שעליה נלחם באותה נחישות שבה הגן תמיד על שערו. לאחר שנפגש עם כמה מומחי צוואר, נשלח לפני כשנה וחצי לבצע בדיקת MRI. 

"התוצאות לא היו טובות", הוא משחזר. "מצאו אצלי גידול קטן שהתיישב ממש על חוט השדרה. הגידול לא היה המקור לכאבים שלי, אבל בזכות הכאבים גילינו אותו.

"באותו זמן רק סינדי ידעה על כך, והיתה לנו אמונה גדולה שזה ייעלם. לא רצינו להכניס משהו כזה למרחב שלנו, לחיים שלנו. התגובה הפנימית שלי היתה הדחקה, רצון עז להמשיך בחיים ושאולי הגידול ייעלם.

"אגיד לך עוד משהו, אני יודע בדיוק למה זה התפרץ אחרי הפרישה שלי. עד הפרישה כל הזמן הייתי במסע הישרדות בכדורגל ועסקתי בטירוף בשיקום שלי שם. רציתי מאוד לחזור למגרש ובאמת הייתי עסוק רק בזה.

"אנחנו, הכדורגלנים, לא באמת יודעים מה התופעות שאיתן נתמודד כשנפרוש. אני ידעתי להתחרות, להילחם, לא לוותר במגרש. התמודדתי עם פציעות קשות ועם ניתוחים, אבל תמיד ידעתי שאני עושה הכל כדי לחזור למגרש. ברגע שהמשחק נגמר עבורי, לא ידעתי איך הנפש שלי תגיב.

"למזלי היו לצידי שני דברים שבזכותם לא נפלתי מבחינה נפשית. הראשון הוא האמונה. סינדי ואני אנשים מאוד מאמינים ואנחנו יודעים שכל מה שקורה הוא בסופו של דבר לטובתנו. האמונה הזו מחזקת אותנו מאוד. הדבר השני הוא שאני נמצא כבר הרבה שנים בטיפול פסיכולוגי מצוין אצל הפסיכולוג אלעד אשכנזי, שהיום הוא גם הפסיכולוג של נבחרת ישראל בכדורגל.

"הקשר עם אלעד התחיל כקשר מקצועי, על בסיס העובדה שהוא פסיכולוג ספורט, והמשיך הרבה מעבר. הוא לימד אותי לפרק דברים, להתמודד ולהביא את היכולת שלי למקסימום, במגרש ומחוצה לו".

במעקב אחרי הגידול, הבשורות לא היו טובות. חיימוב עבר עוד בדיקת MRI, שבה ראו שהגידול גדל.

"אז התחלתי לעכל שהגידול לא עומד להיעלם", הוא מסביר. "הבנתי שיש כאן עניין רציני ושאני צריך לעבור ניתוח, אבל עדיין ניסיתי לדחות את הבשורה הקשה וכל הזמן קיוויתי והאמנתי שאולי בכל זאת אצליח להימנע מכך".

אבל זה לא קרה. לפני חצי שנה עבר חיימוב בדיקת MRI שלישית, שאחריה הבין היטב: הגידול הולך ומסכן אותו, אין מנוס מניתוח.

"זהו, הבנתי שאין לי לאן לברוח ושאני חייב למצוא רופא שמתמחה בניתוח הזה ובגידול הזה", הוא משחזר. "עשיתי הרבה בדיקות והגעתי לד"ר יובל סופרו. כולם אמרו לי, 'זה הרופא שלך'.

"קבעתי איתו פגישה בנר שני של חנוכה, לפני ארבעה חודשים. הפגישה נקבעה ל־17:30, ותבין שבאותו יום אירחנו 30 איש בבית להדלקת נרות. סינדי נשארה איתם, אני נסעתי לבד לפגישה, ואיש לא ידע מה מצבי ושיש מצב שאני הולך לניתוח".

מה קרה בפגישה?

"ד"ר סופרו פשוט ירה עלי את כל ההשלכות. הוא אמר לי, 'אתה לא תוכל ללכת אחרי הניתוח, תהיה בשיקום, יש מצב שככה ויש מצב שככה'. זה היה הרע מכל, פחד אלוהים. נהייתי לבן כולי, התחלתי לראות שחור".

ד"ר סופרו (48), מנתח בסיס גולגולת וסגן מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים סורוקה שבבאר שבע, מאשר את הדברים.

"פגשתי את גיא והסברתי לו הכל", הוא אומר. "ניסיתי לא להפחיד אותו, אלא לספר את האמת. מדובר בגידול נדיר מאוד, שיושב בתוך מערכת העצבים בחוט השדרה, במקום שאחראי על התחושה והתנועה - למשל, מסלולי תנועה ותחושה ששולטים על הידיים והרגליים. זה סיפור מאוד מורכב. גיא היה לבן כמו סיד בפגישה והחלטתי שהוא צריך לעכל את זה, שאי אפשר לבצע את הניתוח מחר בבוקר".

גיא עצמו, לדבריו, יצא מהפגישה ההיא "בהלם". לבקשת ד"ר סופרו הוא ביצע בדיקת MRI ולפני חודש וחצי הגיע לפגישה נוספת, הפעם עם סינדי לצידו.

"ישבנו שם ושמענו מד"ר סופרו שיש מצב שלא יצליח להוציא את כל הגידול, שיש סיכון לפגיעה בחוט השדרה במהלך הניתוח", הוא מספר. "הרגשתי שאני עוד שנייה מתעלף, ואז הוא אמר שזהו, בעוד שבועיים הניתוח.

"בשלב הזה סיפרנו למשפחה את המצב כפי שהוא. הם ידעו שאני במעקב, אבל לא שהמצב הוא כזה שכבר הוחלט על ניתוח".

גם ד"ר סופרו התכונן לניתוח המורכב. "מדובר בניתוח מסוכן מאוד ומורכב שדורש מיומנות גדולה", הוא מסביר. "לא רואים הרבה גידולים כאלה, שמתיישבים על מקום מאוד מסובך. כל סטייה של מילימטר במהלך הניתוח היתה יכולה לחולל נזק בלתי הפיך למטופל. לאור המצב הזה, לא היה מדובר בניתוח שגרתי עבורי, אלא בכזה שדורש תכנון קפדני ביותר.

"כמה שבועות מראש התחלתי לתכנן ולחשוב מה אעשה, עם אילו צוותים רפואיים אעבוד, איך נתמודד עם הוצאת הגידול ועוד. בניתי אסטרטגיה שלמה לניתוח הזה, וכן, גם התרגשתי. זה ניתוח מיוחד והיה לי חשוב להוציא את גיא מחדר הניתוח עם מינימום בעיות".

הניתוח עצמו בוצע לפני כחודש וחצי, בסוף פברואר, בבית החולים אסותא שבתל אביב.

"ראשית פתחנו את עמוד השדרה כדי להגיע לחוט השדרה", מסביר ד"ר סופרו. "שם, ממש באמצע החוט, היה ממוקם הגידול, עטוף בכל מסלולי העצבים. בניתוח כזה יש סיכון לפגיעה בחוט השדרה והוא בוצע בשיטה זעיר־פולשנית וייחודית מאוד, המשמרת את יציבות עמוד השדרה ללא צורך בקיבוע החוליות. בשיטה זו נעשית הכניסה לתעלת השדרה מצד אחד בלבד, תוך שימור כל הרצועות והשרירים התומכים בעמוד השדרה מהצד השני.

"בעזרת ניטור מיוחד ניווטנו את עצמנו ובתום חמש שעות של ניתוח מורכב הוצאנו את הגידול החוצה. כשאתה נכנס לחוט השדרה, ברור מראש שתהיה פגיעה במסלולי התחושה והתנועה, לפחות באופן זמני.

"בגלל אופי הגידול, העובדה שהוא נדיר והניתוח המורכב, הקמתי צוות מומחים רב־תחומי כדי לעקוב אחרי גיא, לראות מה עוד הוא צריך ומה מצבו. כחלק מהמעקב הוא יעבור בדיקות דימות, ואנחנו ננתח את התוצאות בצוות שלנו".

גיא: "הגילוי המוקדם של הגידול והמעקב אחריו יצרו אפשרות שאוכל לחזור ל־100 אחוז, להליכה. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שקמתי מהניתוח היה להסתכל על אצבעות הרגליים ולראות שהכל עובד ותקין, שהכוח ברגליים נשמר. זה מאוד חשוב לשיקום".

אחרי שלושה ימים בבית החולים אסותא חזר חיימוב לביתו שבראשון לציון, שם הוא עובר את השיקום.

"אני עושה עכשיו שיקום ביתי", הוא מספר. "שלוש פעמים בשבוע מגיע לכאן פיזיותרפיסט, ואנחנו עובדים ומתקדמים. אם אני מצליח אני מבסוט, אבל אם קשה לי, וקשה, אני מתחיל להתעצבן.

"עדיין יש לי צפצופים באוזניים וכאבי ראש. הצפצופים מגיעים בעיקר בלילה, כשיש שקט. הם יכולים להטריף את המוח, אבל אני משתדל ללמוד לחיות עם זה. אני ישן עם מוזיקה, לדוגמה, שם פלייליסט באוזניות ונרדם איתו. כשיש לי כאב ראש חזק, אני לוקח כדור.

"גם את הצוואר אני עדיין לא יכול להזיז לטווחים מלאים לצד ימין ולצד שמאל, אבל איכשהו אני מסתדר".

"הייתי ילד צ'אבי"

לדרמה הרפואית שעבר חיימוב קדמה קריירת כדורגל מרשימה, שכללה שתי אליפויות במדי הפועל באר שבע, זכייה אחת בגביע המדינה עם קריית שמונה, וכן שלוש זכיות בגביע הטוטו ושלוש באלוף האלופים.

הוא נולד וגדל בשכונת קריית שרת בחולון, בן שלישי לרותי (63) ולאבי (66) ואח ליוני (42), טל (40) ודניאל (33). את הכדורגל גילה, לדבריו, בעקבות אחד משכניו.

"לא היתה לי שום זיקה למשחק", הוא מספר, "אבל היה לי שכן, ילד בן 6, שאבא שלו רשם אותו לילדים של מכבי ת"א. אני הייתי ילד צ'אבי כזה, שהולך באיטיות, אבל רציתי לשחק. ההורים שלי דחו אותי, כי זה עלה המון כסף, עד שאבא של אותו ילד אמר 'אני ממילא לוקח את הילד שלי לאימונים, אקח גם את גיא'".

אחרי שנה בבית הספר לכדורגל של מכבי ת"א, נחמץ ליבו של חיימוב הקטן. "בגלל שהייתי צ'אבי כזה היה לי קשה לרוץ, וגם לא היה לי כישרון מיוחד לכדורגל", הוא נזכר. "ראיתי איך ילדים אחרים עולים לשחק בליגה ואני לא, אז התחלתי, לא יודע עד היום מאיפה היתה לי ההבנה, לקפוץ במשחקים בשכונה על האספלט וכבר בגיל 6 אמרתי לעצמי 'אני אהיה שוער'.

"בגיל הזה נדיר מאוד שילד רוצה להיות שוער. ילדים רוצים תמיד להיות חלוצים, להבקיע. באתי למאמן, ביקשתי להיות שוער, ומאז הכל היסטוריה. עד היום יש לי צמרמורת כשאני נזכר בזה".

"עברתי הכל בכדורגל"

בגובה 1.83 מטר, חיימוב לא היה כמובן השוער הגבוה בעולם, אבל מגיל צעיר גילה יכולות מרשימות בין הקורות.

הוא זומן לנבחרות ישראל השונות, בגיל 16 כבר עלה להתאמן עם הבוגרים של מכבי ת"א ובגיל 17 ערך את הופעת הבכורה שלו במדי הקבוצה הבוגרת.

לאחר מכן נדד בין הרבה קבוצות בכדורגל הישראלי, ובהן הכח עמידר רמת גן, הפועל כפר סבא, עירוני קריית שמונה, הפועל באר שבע ומכבי חיפה, ויצא לגיחה קצרה גם בא.א.ק לרנקה שבקפריסין. כשוער באר שבע זכה כאמור בשתי אליפויות, עם עירוני קריית שמונה הניף את גביע המדינה, וברזומה שלו גם שלוש הופעות במדי נבחרת ישראל. כשהוא מתבקש לסכם את הקריירה שלו, חיימוב מרוצה.

"עברתי הכל בכדורגל", הוא מחייך. "הייתי במעמדים מרגשים, זכיתי בתארים ועברתי גם משברים ופציעות. היו לי עליות ומורדות, אבל כשאני מסתכל על הקריירה שלי אני לא יכול להגיד לעצמי שלא מימשתי או שלא הצלחתי, ומבחינתי זה אומר הכל. הייתי בכל מקום, כולל הנבחרת, הגעתי למעמדים הכי גדולים בכדורגל הישראלי ואני מרגיש סיפוק רב".

אם בשדה הכדורגל נדד חיימוב בין הצפון לדרום ובין המרכז לחו"ל, בנושא הזוגי הוא מגלה יציבות מרשימה. הרומן עם סינדי רעייתו, שהחל בגיל 15 והגיע לחתונה בגיל 24, נמשך בעוז עד היום.

"הכרנו בכיתה י' בתיכון קוגל בחולון", הוא מספר. "אנחנו בני אותו גיל ולמדנו יחד בשכבה. ראיתי אותה בבית הספר ובדקתי עם חברה שלה אם היא פנויה, אבל למרות שהיתה פנויה היא התביישה וסיפרה לחברה שלה שהיא בקשר עם מישהו. אחרי איזה שבוע היא אמרה לחברה, 'יודעת מה? בואי ננסה'.

"בשבעת החודשים הראשונים של הקשר שלנו היא בקושי הסתכלה עלי, כי היא היתה מאוד ביישנית. היינו נפגשים אחרי האימונים שלי במכבי. ירדתי מהאוטובוס בקו 74, ליד הבית שלה בחולון, היינו יושבים יחד שעה־שעתיים והייתי חוזר הביתה.

"מהר מאוד ידעתי שמצאתי את הנפש התאומה שלי. חד־משמעית. אנחנו אוהבים מאוד וגם חברים טובים, וזה הסוד. אנחנו אוהבים להיות בבית, לבלות יחד, לטוס לחו"ל.

"אנחנו שומרים על הזוגיות ומטפחים אותה כל הזמן. עכשיו, למשל, יש לנו יום בשבוע שבו אנחנו מחנים את האוטו בנמל יפו, עושים הליכה עד נמל תל אביב ויושבים שם לקפה. זה הדייט שלנו על הבוקר. אנחנו משתדלים גם לצאת פעם בשבוע למסעדה רק שנינו.

"בשנה וחצי האחרונות, אחרי הפרישה שלי, טסנו לפריז בכריסמס, ולפני כן לניו יורק ולרפובליקה הדומיניקנית. היה כיף גדול.

"סינדי תמיד היתה איתי, בכל צומת בקריירה ובחיים. היו רגעים שבהם יכולתי להישבר, אבל היא תמיד היתה שם כדי לאזן אותי ולתמוך בי. היא העוגן שלי".

סינדי, ששומעת את המחמאות, לא מפסיקה לחייך.

"כשהתחלנו את מערכת היחסים, כשני תיכוניסטים, לא ידעתי למה אני נכנסת", היא מספרת. "ידעתי שגיא ספורטאי מצטיין אבל עדיין לא הבנתי עד כמה המקצוע הזה תובעני.

"הייתי מגיעה למשחקים שלו בנוער, הוא והוריו אספו אותי בשבע וחצי בבוקר בשבתות וכולם ביציע ידעו שאני החברה שלו. הייתי צועקת ומעודדת, כי אני מאוד אמוציונלית.

"גיא הוא אדם מדהים ומקסים. הוריי התגרשו כשהייתי בת 6, וגיא נתן לי יציבות, בית וחברות אמת. היה חשוב לי להתחתן, להקים משפחה ולגדל את ילדינו. גיא הוא טיפוס משפחתי מאוד, ובכל המסע הזה אנחנו יחד כל הזמן".

"טסנו לתל השומר"

במסע החיים המשותף נולדו לבני הזוג חיימוב שלושה ילדים - עמית, בן 10 וחצי, אביגיל, בת 9, ומיכּאלה, תינוקת בת שנה. עם אביגיל, מספר חיימוב, היה להם "נס גדול".

"סינדי היתה בשבוע ה־38 להיריון והרגישה צירים", הוא נזכר. "שיחקתי אז בקריית שמונה, אבל לקחתי אותה למשפחה במרכז וחזרתי צפונה. זה היה ביום חמישי, היה לנו משחק בשבת ואז דודה שלה אמרה לי, 'היינו אצל הרופא ויש לעובר בעיה במוח. גודל סטנדרטי של חדר במוח הוא 10 מילימטרים ולה מדדו באולטרה־סאונד 15 מילימטרים".

מפחיד.

"מאוד. ביום ראשון בבוקר הגענו לבית החולים איכילוב בתל אביב, ואיזה שמונה רופאים עשו לסינדי בדיקות וגילו שהחדר במוח הגיע כבר לגודל של 22 מילימטרים. נזרקו שם דברים שאלוהים ישמור, קרישי דם, פיגור.

"טסנו לתל השומר לעשות MRI, אחרי שאיזי שרצקי סידר לנו את זה בתוך חצי שעה. התוצאות היו עגומות. אמרו לנו שהילדה במצוקה ושהחדר במוח גדל כבר בעוד שני מילימטר. הניחו על השולחן שתי אופציות: או שיהיו לתינוקת שלנו בעיות מוטוריות קשות עד כדי קושי ללכת, או קלות, מה שאומר שהיא תצטרך לעבור טיפולים ופיזיותרפיה.

"יצאנו החוצה ובכינו את החיים שלנו. היתה לנו אופציה להפיל את הילדה, או לשאת בתוצאות, לא משנה מה. סינדי החכמה, שתמיד מדויקת, אמרה לי, 'תקשיב גיא, אין לילדה כלום'. אני לא יודע מאיפה היא הביאה את זה. הפעלנו שוב קשרים ובתוך שעה היה לנו חדר לידה מוכן עם צוותים של טיפול נמרץ. וכל הטרפת הזאת ביום אחד.

"סינדי עברה ניתוח קיסרי ואביגיל שלנו יצאה בדממה, לא בכתה, ותינוק שלא בוכה זה סימן רע. לקחו אותה מהר לטיפול נמרץ, ואני רץ אחריהם ואומר, 'בואו נעשה בדיקות'. אבא לחוץ, אתה יודע. אמרו לי, 'הכל בסדר, היא לא מראה פאניקה, נחכה למחר בבוקר'. בסופו של דבר, התברר שהיתה לה ציסטה שהתמקמה בדיוק באותו סוף שבוע במעבר בין חדרי המוח.

"בחודשים הראשונים אחרי הלידה המשכנו לנסוע לבית החולים לבדוק אם יש לזה השלכות, ואחרי שמונה חודשים אמרו לנו באופן סופי שהילדה בריאה לגמרי. סינדי כמובן צדקה, והיום אביגיל כבר בת 9 ובריאה לגמרי. משם גם התחזקה האמונה שלנו בדת".

"מקום נכון ומדויק"

מאז הפרישה סידר לעצמו חיימוב סדר יום חדש, ללא אימונים וכדורגל.

"יש לי הרבה תוכניות לעתיד", הוא אומר. "לאחרונה, יחד עם שני שותפים שאחד מהם הוא רן בן שמעון, המאמן הכי טוב שהיה לי, אנחנו בודקים אפשרות לקנות שטח בצומת חולון ולהקים עליו מגרשי כדורגל עם בית ספר לכדורגל ומתחם לימי הולדת. זה מה שחיפשתי לעשות מאז שפרשתי, ורן הביא אותי לעסקה הזו".

בזמנו הפנוי הוא אוהב לקרוא ספרי מוסד ושב"כ ולצפות עם סינדי בסדרות דוקו. "עניינים ביטחוניים מעניינים אותי", הוא אומר, "כל האחים שלי היו קרביים, אבל אני לא, בגלל הכדורגל".

גם את הספורט לא זנח והוא משחק באופן קבוע טניס, כדורעף חופים, כדורעף רגיל ו"טניס רגל". עוד לפני הניתוח סיגל לעצמו רוטינה קבועה, שבה רץ כמה פעמים בשבוע 12 ק"מ, עשה אימוני כוח בבית ויצא להליכות עם סינדי. "שיחקתי טניס מול ברק בכר ורן בן שמעון, ושניהם מעולים", הוא אומר, "ברק איש תחרותי בטירוף".

בשנה וחצי האחרונות הוא גם מתנדב בעמותת "ואהבת לרעך כמוך", שמחלקת מזון בראשון לציון. "יש לעמותה סופר שאני מגיע אליו פעם בשבוע, מהבוקר עד הצהריים, ומסדר קרטונים. המזון מיועד למשפחות מעוטות יכולת, לאלמנות ולנזקקים אחרים, וההתנדבות הזו גורמת לי לסיפוק גדול.

"אני מאוד שמח בחיים שלי. עברתי ניתוח קשה ואני מתאושש ממנו ועסוק בשיקום שלי, אבל יש לי משפחה מצוינת ואהובה, ואני מאושר בחלקי ונמצא במקום נכון ומדויק. אני יודע שהכל, אבל הכל, היה יכול להיות אחרת לגמרי".

erannavon9@gmail.com