כבר לפני שנתיים כתבתי שאיזי שרצקי ראוי לפרס ישראל, על תרומתו האדירה לאחת הערים הנזנחות והנשכחות בישראל, קריית שמונה.
על פניו, קריית שמונה היא אייקון ישראלי, סמל להתיישבות על קו העימות ועיר שהתמודדה לאורך עשרות שנים עם חדירות מלבנון, אירועי טרור קשים, הפגזות וירי טילים וקטיושות. העיר היתה אמורה להיות חזקה ועטופה, אבל "נזרקה לתעלה" על ידי השלטון. רק סמוך לבחירות נזכרים בה ובתושביה, אבל מכיוון שמדובר באלפי קולות בודדים - הליכוד, למשל, זכה שם בבחירות 2019 בכמעט 50 אחוז מהקולות, שהיו בסך הכל 5,300 קולות - המדינה לא ממש משקיעה או קשובה לצורכי התושבים. הם "משעממים".
לוואקום הזה נכנס לפני יותר מ־20 שנה איזי שרצקי, איש מבוסס מתל אביב הרחוקה, שהתחבר ליישוב בזכות חברותו עם ראש העיר באותן שנים, חיים ברביבאי. שניהם שירתו יחד בצבא, ויום אחד הזמין ברביבאי את חברו וביקש ממנו עזרה עם הכדורגל בעיר. השאלה הראשונה ששאל אותו שרצקי היתה: כמה קבוצות יש בעיר הזעירה הזאת? והוא צחק כששמע את התשובה. בעיר הזעירה התקיימו שלוש קבוצות - הפועל, מכבי ובית"ר. שרצקי הלך לקראת חברו ראש העיר בתנאי אחד - ששלוש הקבוצות יאוחדו למועדון כדורגל אחד, שייקרא עירוני. הוא ידאג כבר לכל השאר.
במרחק הזמן, די מובן מאליו שאילולא הפגישה ההיא בין שני החברים מהצבא לא היה היום בקריית שמונה מועדון כדורגל בליגת העל. ספק רב אם אפילו בליגה השנייה. בכל שנותיו שם השקיע שרצקי במועדון הכדורגל כ־200 מיליון שקלים ובעיר עצמה עוד כ־300 מיליון, בסך הכל חצי מיליארד. רק יעקב שחר, הבעלים של מכבי חיפה, שנכנס כבעלים עשור לפניו, השקיע יותר ממנו - כמיליארד שקלים.
אגב, אם לחיפה של שחר יש כ־20 אלף מינויים, שמכניסים למועדון כ־50 מיליון שקלים בכל עונה, לשרצקי אין הכנסות מכרטיסים. העונה מכרו בקריית שמונה 117 מינויים ב־350 שקלים למינוי, 293 מינויים ב־60 שקלים (למחלקות הנוער ומשפחותיהן), ו־132 מינויים חולקו חינם לילדי גנים, בתי ספר וחינוך מיוחד.
למעשה, המדינה ויתרה ב־20 השנים האחרונות על קריית שמונה. היה לה קל שאדם כמו שרצקי לוקח את היישוב הזה, שממוקם באשכול סוציו־אקונומי 5 מתוך 10, ולא רק בכדורגל. הוא הקים מרפאות שיניים, תמך ברווחתם של חיילים ביחידות צה"ל, הקים מתנ"סים וטיפח אותם, מימן נסיעות לחו"ל של רקדנים ורקדניות, ותמך במוסדות חינוך ותרבות. כשהממשלה לא העבירה מימון לתיאטרון ולספרייה העירונית שנסגרה, שרצקי היה שם.
בימים שבהם בישראל מתייגים אנשים לפי מידת נאמנותם למדינה ולפי עד כמה הם "יהודים לאומיים", שרצקי הוא בעיניי היהודי הלאומי האולטימטיבי. צבר ישראלי שקיבל במהלך חייו כמה החלטות חיים דרמטיות, ששינו את חיי משפחתו מן הקצה אל הקצה.
הוא צמח במכבי ת"א, כשחקן וגם כמנהל במחלקת הנוער, ובגדול היה יכול להמשיך לנהל את חיי הנוחות האלה, תוך שהוא ממשיך לנהל את "מוקד חקירות", המשרד שהקים אביו.
שנים בודדות לפני שהגיע לקריית שמונה, רכש את חברת איתורן מתדיראן והכניס את בניו לניהול העסק, שהונפק בבורסות תל אביב ונאסד"ק ושווי השוק שלו בסוף 2018 היה כ־2.6 מיליארד דולר.
שרשרת נשפטת לפי חוזק החוליה החלשה ביותר בה, ומזלה של קריית שמונה שהוא נמצא בשרשרת שלה, כדי לא לאפשר לה להיקרע. בעיניי, שרצקי מגשים את ערכי הציונות המעודכנת - תמיכה בנוער ובאוכלוסיות מוחלשות, לצד חיזוק ההתיישבות גם בתשתית - ובעיקר בתמיכה באנשים.
גם תרומתו לכדורגל הישראלי עצומה ביותר. במחלקות הצעירות של קריית שמונה משחקים כ־450 בני נוער, 40 אחוז מהעיר והשאר מ־51 יישובים בארץ. יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים, כולל מכפר מימון בדרום. אחד מהם הוא אריאל, 20, נכדו הרביעי (מתוך 11) של איזי, שעזב את ביתו במרכז בגיל 15, חי לבדו בצפון והתקדם לקבוצה הבוגרת. רק השבוע בישל בניצחון קבוצתו על חדרה.
שרצקי השיג עם קריית שמונה אליפות וכעבור שנתיים זכה גם בגביע המדינה. הקבוצה זכתה ארבע פעמים בגביע הטוטו והיתה פעם אחת אלופת האלופים - ניצחה כאלופה את מחזיקת הגביע. אבל מעבר להצלחות ולהשתתפות במפעלים האירופיים, שרצקי גם נתן הזדמנות משמעותית ראשונה למאמנים מצוינים כמו רן בן שמעון וברק בכר. בן שמעון היה מאמן בעונת האליפות, ובכר, ששיחק באותה קבוצה, היה עוזרו והתפתח בהמשך למי שהוא היום - המאמן הבכיר בישראל ללא עוררין.
שרצקי אינו אדם קל, ויעידו הפיצוצים הגדולים בינו לבין כל המאמנים שעבדו אצלו. את חלקם פיטר או ניסה לפטר בשידור חי (בני בן זקן וסלובודאן דראפיץ), חלקם קיבלו טלפונים ומאחרים התנתק. זה קשור באופיו הריכוזי, הרוצה לדעת הכל, וגם קצת בעיקשותו האיכרית. שרצקי מתנדנד בין עידן הפוליטיקלי קורקט, שנשבר בשנים האחרונות, לאותו "חארבו דארב" אלים שהתפתח ברשתות החברתיות. אלא שבניגודי לסוכני הכאוס, כוונותיו טובות, והוא גם מתגמל היטב.
בכמה מהתקפי הכעס שלו הבטיח שלא ירשה לבניו, יורשיו, להמשיך את פועלו בעיר - אבל לא הייתי סומך על כך. ההחלטה המעולה להעניק לו פרס ישראל היא בשורה טובה לו, למשפחתו, ובעיקר לעיר. הוא לא יעזוב אותה.
Aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו