כמעט חודשיים עברו מאז התחלתי לעמול על התחקיר שחשף תלונות על צביה רוטנברג, מחנכת נערצת בחברה החרדית, שהטרידה לכאורה תלמידות. לפני חודש התחקיר פורסם והשבוע היא הודיעה על פרישתה מתפקידה כמנהלת התיכון בסמינר בית יעקב מעלות.
לכאורה, זהו ניצחון לנשים שתיארו מעל במה זו כיצד רוטנברג פגעה בהן מינית ונפשית, כשהיו תלמידותיה בכיתה ח' בבית יעקב בית ישראל בירושלים. לכאורה, זהו רגע של נחת על הישג עיתונאי שאפשר להתהדר בו.
אבל אני מחפשת בתוכי נחת, ולא מוצאת. רק תשישות וצער אני מוצאת בקרבי על הנשים שהעזו אחרי שנים רבות לפתוח את הפצע, לדבר, להעיד בבית דין, להתלונן במשרד החינוך, לפנות לרבנים בכירים, וכל זאת כשמנגנוני הסמכות והכוח ממשיכים להשתיק ולחפות.
הנהלת הסמינר הוציאה מכתב עם ההודעה על הפרישה, שבו הביעה "אמון מלא בגב' רוטנברג ובעשייתה החינוכית המסורה", ורוטנברג, שממשיכה להכחיש, נפרדה מתלמידותיה במתק שפתיים ובהאשמת הקורבנות: "נוכחתי לראות את הנזק הנורא הנגרם לכן, תלמידותיי, על ידי אותם גורמים החושפים אתכן לתכנים ולמושגים שרחוקים מדרך התורה והיראה ומכתימים את טוהרת לבכן".
כשיצאנו עם הפרסום, אחרי ייעוץ משפטי מקצועי ומחמיר במיוחד, היתה לנו רשימה שמית מסודרת של עשר נשים שנודע לנו על פגיעות בהן. לא כולן היו מסוגלות לדבר, אבל הצלבנו את המידע, בדקנו אותו שוב ושוב, ובסופו של דבר הבאנו טענות של חמש נשים על הטרדה או פגיעה מינית שחוו, לכאורה. אחרי פרסום התחקיר רשימת המתלוננות הלכה והתארכה, כמו גם חומרת המעשים. הגיעו גם קצות חוט על חשש לפגיעות טריות יותר, בצעירות מהשנים האחרונות. אבל איזו צעירה מסוגלת לעכל בזמן כל כך קצר את הפגיעה, לסכן את עתיד השידוך, ולדבר, כשברקע יש קולות בסמינר שטוענים כי המתלוננות הן נשים מקולקלות שרק רוצות לנקום במורה שלהן?
הוזהרתי מראש שקל זה לא יהיה. שכדאי שאתפנה מכל עיסוק אחר, שכדאי שאקבע מראש תור לפסיכולוג, כי כל תחקיר על פגיעה מינית הוא משאבת אנרגיות וזמן ואפילו שפיות. כי כל מפגש עם נפגעות או נפגעים מרסק לנו מחדש את האמון בבני האדם וחושף אותנו אל התחכום של הניצול, אל המשחק האפל של בעל הסמכות והמעמד בנפשות תמימות ואבודות.
במקרה הזה הפער בין הפוגעת לכאורה, מורה נערצת, אחיינית של גדול הדור, הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, לבין הקורבנות, נערות בית יעקב תמימות שאין להם שמץ של הבנה במיניות, היה בלתי נתפס. ובכל זאת - הן צמחו להיות נשים בוגרות ולוחמות, ואף מצאו את הכוחות להיאבק ולדרוש צדק, ובעיקר למנוע פגיעות עתידיות. הן וחברותיהן, יחד עם פעילות חרדיות שליוו אותן, החליטו לא לשתוק עוד. לא להסכים לחיות עוד בחברה שצמח בה בית גידול לפוגעים סדרתיים, תחת מנגנון השתקה ובשם האיסור לדבר לשון הרע. באופן מעורר השתאות, הן מצאו את הכוחות לארגן לראשונה מחאה פומבית שלא נראתה כמותה בישראל - עצרת תפילה בפתח סמינר מעלות של נשים חרדיות, כשפניהן עטויות במסיכות.
הייתי שם. זיהיתי מתחת למסיכה חלק מהנפגעות. התרגשתי מהתמיכה של הנשים שהתקבצו ובאו לתמוך בנפגעות מהפרשה הזאת ומפרשות אחרות. דמעתי איתן, הערצתי אותן. הבנתי כי הנחישות שלהן מרפאה יותר מכל פסיכולוג, כי יש בה אור גדול של מהפכה שצומחת מן השטח בתוך החברה החרדית.
"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", דרש רבי עקיבא על חג הפסח הקרב ובא. בזכות נשים צדקניות נגאלת החברה החרדית אט־אט מהשתקה רבת שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו