שירת הצלם: תמונות חייו של פטר מירום

"אני מצלם כמו צייד. המצלמה תלויה ברצועה על צווארי, מתנדנדת בגובה המותניים, וכשאני רואה משהו אני מרים אותה במהירות - קליק. אין לי סבלנות. אין משמעות למצלמה ואין משמעות לפיתוח, אלא רק לאותה שנייה, קליק, שהיא כל הטוב שאתה יודע, קליק, שלעולם לא תחזור, קליק. לצלם אלף תצלומים, קליק, קליק, קליק, ולדעת לבחור את האחד, קליק".

במשפט הזה של הצלם פטר מירום ז"ל, שהלך לעולמו לפני כחודש וחצי בגיל 102, טמון אולי הסוד הגדול של מי שלאחר כמעט 20 שנות צילום מקצועי, בין 1956 ל־1974, הפך לאחד מעמודי התווך של הצילום האמנותי והתיעודי בארץ ישראל. זה גם מה שהוביל להכרה על פועלו, כשזכה בשנת 2010 בפרס ישראל לצילום.

מירום, שנולד בנובמבר 1919 בגרמניה, עלה ארצה ב־1934 עם אביו ואמו החורגת. בשנת 1938 הצטרף לקיבוץ חולתה שבצפון, ושם חי מאז כל חייו. הוא השתלב בעבודה בענף הדיג, שהתבצע בעיקר באגם החולה הסמוך, ובשנת 1944 התחתן עם חנה נובק. היא נולדה ברומניה בשנת 1923, עלתה לארץ עם משפחתה בגיל 11, ובשנת 1942 הגיעה לקיבוץ במסגרת הכשרה של תנועת "המחנות העולים". לשניים נולדו שלושה ילדים, הבת נעה והבנים גיל ועמיר, ובשנים שלאחר מכן תשעה נכדים ושבעה נינים. חנה נפטרה בשנת 2000.

את קריירת הצילום שלו החל מירום תוך כדי עבודה בדיג, כפי שסיפר בראיון לאוצר והיסטוריון הצילום גיא רז, שהתפרסם במגזין "סטודיו" בשנת 2000 ושממנו לקוח המשפט המופיע למעלה. בשנת 1954, כשכבר היה בן 35, רכש מצלמת כיס קטנה. "ביד אחת הייתי נוהג בסירת מנוע ושט במהירות אל תוך להקות ציפורים, וביד השנייה מצלם", אמר באותו ראיון.

"פטר היה ממניחי התשתית לצילום הישראלי החופשי והאמנותי שלאחר קום המדינה", אומר רז, היום אוצר הצילום של מוזיאון א"י בתל אביב. "התעוזה והיצירתיות הפכו אותו לפורץ דרך גם בביקורת הצילומית שלו על ייבוש אגם החולה, בתחום שנקרא היום 'העלאת המודעות לאיכות הסביבה'".

כבר בשנותיו הראשונות כצלם זכה מירום לפרסום, בעקבות ספר הצילומים "שירת האגם הגווע" שיצא בשנת 1960, שבו תיעד את תהליך גסיסתו של אגם החולה לאחר שיובש, בצילומים מרהיבים של אדמה מבוקעת, צרובת שמש וכמהה למים. עוד קודם לכן, בשנת 1957, הוצגו הצילומים הללו באחת מתערוכות הצילום הראשונות בישראל, שהתקיימה במוזיאון תל אביב, ולאחר מכן בתערוכות רבות ברחבי העולם.

אבל לא רק את אגם החולה צילם מירום. הוא הסתובב בכל רחבי הארץ, צילם נופי טבע ונופים עירוניים, ילדים ואנשים, והוציא כ־30 ספרי צילום, חלקם למבוגרים וחלקם לילדים. את הטקסטים שליוו את התמונות כתבו יוצרים כמו ס. יזהר, חיים גורי, רפאל אליעז, בינה אופק, נתן יונתן, זרובבל גלעד ועוד.

במקביל ייסד וערך את שנתוני הצילום של ישראל, שבהם לקחו חלק מיטב הצלמים של אותן שנים, ושהפכו אותו למעשה לאוצר הצילום הראשון בארץ. גם הספרים וגם השנתונים נמכרו היטב, ומירום אף הדפיס את צילומיו על גבי לוחות דיקט עץ, פרויקט שהצליח גם הוא והפך את תמונותיו לתושבות קבע כמעט בכל בית במדינה.

כיום נמצא הארכיון של מרום בידי בוקי בועז (60), איש עסקים ואספן צילום ישראלי מקיסריה. "אני אוסף צילומים מגיל 16, אבל לפטר התוודעתי בגיל מאוחר", מספר בועז. "יום אחד, בשנת 2000, הייתי בתל אביב, ראיתי את הראיון במגזין הצילום 'סטודיו' ומייד עשיתי 144 וביררתי את המספר שלו. התקשרתי אליו לקיבוץ, לחולתה, אמרתי לו שאני בצפון ושאני קופץ אליו בעוד שעתיים - ופשוט נסעתי צפונה. מאז נוצרה בינינו חברות.

"במשך שנים ארוכות האוסף של פטר היה שמור בארון ברזל פרוץ לכל רוח, מחוץ לחדר שבו עבד בקיבוץ. לאחר מכן הוא עבר כמה ידיים, כולל כל מיני מוזיאונים ומועצות מקומיות. לכולם הוא נתן את הדברים בחינם, אבל אף אחד לא עשה עם זה שום דבר, ולכן בסופו של דבר הוא העביר לי אותו, גם בחינם. מה שיש אצלי היום כולל את כל הארכיון של פטר, למשל כל הנגטיבים שלו והזכויות על כל הצילומים.

"מעבר להיותו צלם מחונן, פטר היה גם אוצר הצילום הראשון בישראל. בשנתוני הצילום שהוא הוציא היו צילומים של כל הצלמים הנחשבים של אותה תקופה, והוא בחר את הכל בעצמו. זה היה כמובן בתקופת טרום האינטרנט, כלומר מי שלא היה שם - פשוט לא היה קיים. פטר לא היה חבר של הצלמים. הוא חי את חייו בקיבוץ בצפון ועסק בשלו, ואת החומרים מכל הצלמים היה מקבל במעטפות בדואר, ומחליט מה נכנס לשנתון של אותה שנה ומה לא. כדי להיות בקשר היה צריך טלפון בבית, ואילו בקיבוץ היה רק טלפון אחד בחדר האוכל, אז היה קשה מאוד לשמור על קשר.

"ככלל, האוסף שלי מתמקד בצלמים מתים ובצילום קדום, כך שהמשא ומתן על רכישת הצילומים הוא פשוט ונטול אגו. הצלם היחיד שהאוסף שלו הועבר אלי עוד בחייו הוא פטר, איש שלא היה לו אפילו קורטוב של אגו. הוא היה אדם מדהים בעשייתו ואיש פשוט וצנוע בהתנהלותו".

נעה מירום חורב, בתם הבכורה של פטר וחנה, זוכרת: "אבא הלך תמיד עם מצלמה בכיס או על הצוואר, שלף אותה וצילם סיטואציות. הוא לא אהב לביים צילומים אלא לתפוס מצבים, והיה מצלם בקצב מטורף, ואחר כך יושב במעבדה ומחליט מה לפתח. לא היתה לו הפריבילגיה של היום, שאפשר לצלם כמה שרוצים, ובלחיצה על המסך להעביר את התמונות לכל העולם.

"כשהייתי שואלת אותו 'איך אתה בוחר דווקא את התמונה הזו ולא אחרת?', הוא תמיד אמר שזו העבודה הכי קשה שלו, איך להוציא את הדבר הכי טוב מתוך אלפי הקליקים שעשה. הוא היה אדם מאוד יצירתי, וגם מאוד אינדיבידואליסט, שלא היה זקוק לאיש ועבד תמיד לבדו.

"בקיבוצים של אז לא כל כך החשיבו אמנים, ולא ממש נתנו להם את המקום הראוי להם. לאבא היה חשוב מאוד לעסוק בצילום, והוא הבין שכדי שיאפשרו לו לעשות זאת - הוא חייב להביא פרנסה. ברגע שהוא התחיל לצלם, הוא עשה עסקה עם הקיבוץ שתמורת זה שהוא מצלם את ילדי הקיבוץ פעמיים בשנה, הוא מקבל יום עבודה בשבוע.

"לאט־לאט, ככל שהוא התפרסם והתחיל להוציא את הספרים ואת שנתוני הצילום, כך היום הזה התרחב, והוא הפך לענף רווחי בקיבוץ. בהמשך הוא התחיל להוציא את התמונות שהודפסו על גבי לוחות דיקט מעץ, מה שהפך למפעל ממש. הוא היה גאה בכך שהוא המפעל עם ההכנסה הגבוהה ביותר לאדם יחיד בקיבוץ, ותמיד דאג 'שלא יגידו שאני פרזיט'. אגב, הוא גם תמיד אמר שרק בזכות הקיבוץ הוא היה יכול להתפתח מבחינה אמנותית, כי הקיבוץ אפשר לו חופש מוחלט. זה קשור גם לכך שילדי הקיבוץ, כולל אני והאחים שלי כמובן, גדלו בלינה משותפת.

"אבא גם ניהל את עצמו כל השנים. היה לו חוש ריח מפותח לשיווק, והוא היה מביא את הכותבים שעבדו איתו על הטקסטים לספרים, סוגר את החוזים עם הוצאות הספרים, ואפילו מסתובב בחנויות ומחלק בעצמו את הספרים ואת הצילומים שהודפסו על גבי הדיקטים.

"יום אחד הוא פשוט הפסיק לצלם. 'נגמר לי הסוס', אמר, 'הפכתי מיוצר תמונות - למייצר'. אבל היצירה לא נגמרה, ואחרי הצילום הוא צייר ציורי שמן ועשה הדפסי משי ותחריטי נחושת, שגם בהם רואים את החיבור לטבע ולנופים.

"הוא תמיד אמר לי שהוא רואה את האסתטיקה ואת היופי של העולם, וזה משהו שניכר גם בצילום וגם בכל שאר האמנות שהוא יצר. הוא גם היה אדם עם המון הומור מיוחד, ואני חושבת שבאמנות המאוחרת שלו רואים באופן ברור יותר את ההומור הזה. אבא עסק בציור, בהדפסים ובתחריטים במשך עשור, עד שגם שם 'נגמר לו הסוס'. לאחר מכן עבד כמדביק מדבקות על קופסאות הנעליים של מפעל 'דפנה', שהיה בחולתה. הוא כבר היה כמעט בן 80 כשאמר לי 'אני מבסוט, טוב לי שם'".

צילומים: פטר מירום, רפרודוקציות: אפרת אשל, מתוך אוסף בוקי בועז

שפת האגם: דייג באגם החולה, סוף שנות ה־50

את תחילת דרכו כצלם עשה מירום במקביל לעבודתו כדייג באגם החולה. צילומיו משם, שבהם תיעד את הנופים, את בעלי החיים ואת האנשים שעבדו סביבו, הביאו לו את מרבית פרסומו

ביקור התזמורת: ילדים מנגנים בקיבוץ, שנות ה־60

בקיבוצים רבים בישראל פעלו בשנות ה־50 וה־60 תזמורות של ילדים, שניגנו בעיקר בכלי נשיפה כמו חלילית. עד היום חברים רבים בקיבוצים זוכרים היטב מנגינות, הרבה בזכות המנצחים הקשוחים, שלא ויתרו על שום צליל

שיר הסירים: פעוטות בקיבוץ, שנות ה־60

למירום היתה חיבה מיוחדת לילדים, והוא צילם אותם לספרים רבים, למשל "לילך מקבוצת אילנות" (1963) ו"פליאות ראשונות" (1966), שבהם תיעד את ילדי קיבוצו חולתה

חולות נודדים: ילדה באשדוד, 1963

לא רק את ילדי הקיבוצים צילם מירום, אלא גם את אלה שגדלו בעיירות הפיתוח שאליהן הגיע במסעות הצילומים שערך בכל רחבי הארץ

נכנס לנעליו: ילד ורפתן בקיבוץ חולתה, סוף שנות ה־50

שני הצילומים הללו, שפורסמו זה לצד זה, מראים היטב את ה"אבולוציה" של הפעוט בקיבוץ, שצועד מהגן אל חדר ההורים, ויהפוך יום אחד לרפתן השב מחליבה

ילד טוב ירושלים: אב ובנו בירושלים, 1966

לירושלים הקדיש מירום כמה ביקורים וכמה ספרים. הוא צילם את אנשיה, נופיה ואורה המיוחד, שאותם הצליח ללכוד בעדשתו הייחודית

העיר הלבנה: זוג בתל אביב, שנות ה־60

גם לתל אביב הצעירה הגיע מירום, ובטקסט לצד הצילום נכתב: "שמש צהריים קשה וגברית מלבינה את העיר, אבל כשהאור מתרכך נדמה שהיא נרפאת, ואז שוקקים בה אנשים ובונים גשרים קטנים של אור"

שביל החלב: ילד משקה חתול בקיבוץ חולתה, שנות ה־60

כחלק מסיבוביו הבלתי נגמרים בחצר הקיבוץ, כשהמצלמה צמודה אליו, תפס מירום ילד שביטא את רוח השיתופיות, כשחלק את בקבוק החלב שלו עם חתול

צעצוע של סיפור: ילדה עם הבובה זיוה, קיבוץ גבעת חיים, 1957

כל ילד בישראל הכיר את "הבובה זיוה", פרי יצירתו של הבובנאי המיתולוגי דוד בן שלום ("הונזו") מקיבוץ גבעת חיים. מירום צילם את הבובה לספר, שאת מילותיו חיבר המשורר רפאל אליעז

מבצע סיני: מדבר סיני, 1968

בשנים 1969-1968 יצא מירום למרחבי סיני. בצילומיו, שאת דברי הפתיחה לספר שבו הם פורסמו כתב עזריה אלון, קלט היטב את ההרים, הדיונות והים של חצי האי, ואת הבדואים שחיים בו

נאמנים למקור: זוג פלמינגואים באגם החולה, סוף שנות ה־50

באגם החולה חיו וחיים גם היום (באגמון) סוגים רבים של בעלי כנף, ובהם גם להקות פלמינגואים מרהיבות, שתפסו את עינו ואת עדשתו של מירום. הוא נהג לשוט בסירה, לשלוף את המצלמה - וקליק

צמד חמד: קיפו הקוף ודיש הדישון, גן חיות בפריז, 1957

ב־1957 למד פיתוח והדפסת תמונות בפריז, ושם זכה להכיר צלמים גדולים כמו אנרי קרטייה ברסון. בגן החיות התוודע לחברות בין קוף לדישון, שהפכה לספר ילדים עם תמונותיו וטקסט מאת בנימין תמוז

המושכות בחוטים: מפעל טקסטיל בירוחם, 1963

בשנות ה־50 הוקמו בעיירות הפיתוח בישראל מפעלי טקסטיל גדולים, שבהם הועסקו נשים רבות, שלא נעלמו גם הן מעינו החדה של מירום

מלכת הבמה: גילה אלמגור, 1965

בשנת 1965 צילם מירום שחקני תיאטרון רבים בחדר האיפור, ושם, לדבריו, "מצאתי את כולם שווים". לכל צילום צורף טקסט בכתב ידו של המצולם. גילה אלמגור ציטטה מדברי הפילוסוף סנקה וכתבה: "אין לך אמנות קשה כחיים, שאותם צריך האדם ללמוד כל חייו"

הגברת הראשונה: חנה רובינא, 1965

"עם כל אהבת החיים, עם כל הרצון החזק לחיות - לו ידעתי כי במותי אעזור לשים קץ למלחמות בעולם - אני מוכנה למות". אז, כמו היום, מילותיה האנושיות כל כך של השחקנית המיתולוגית חנה רובינא, לצד הצילום של מירום, מצמררות ממש

צייר על הגג: חיים טופול, 1965

לא רבים יודעים, אבל חיים טופול הוא לא רק שחקן מוכשר, אלא גם מאייר בחסד. לצילום של מירום הוסיף טופול איורים של תהליך כניסתו לדמותו של השופט אצדק ב"מעגל הגיר הקווקזי", וכתב לצד חיצים: "עם איפור - אפשר כך, אפשר כך, ואפשר כך"

כולם היו בנאי: יוסי בנאי, 1965

"אתמול ראיתי מבקר תיאטרון זקן ועצוב", כתב יוסי בנאי ז"ל בטקסט שליווה את הצילום של מירום, "בכל האולמות שיחקו קומדיות"