1. מאמנים לא טובים: דוביד שווייצר נהג לומר שהדג נמצא בצלחת כי הוא פתח את הפה, ועמנואל שפר דיבר לשחקנים יותר פולנית מעברית ואמר להם שהאימון ב"חצי 8" - ככה אומרים 7 וחצי בפולנית - אבל השחקנים לא הבינו והגיעו ב־4 לפנות בוקר. חוץ מצחוקים, על הקווים בישראל עמדו גם אוטוריטות כדורגל - דוביד ושפר כמובן, לצד שלמה שרף, יעקב גרונדמן, נסים בכר, אמציה לבקוביץ, יצחק שניאור, דרור קשטן, גיורא שפיגל, אברם גרנט, יצחק שום, אלי גוטמן, אלישע לוי, זאביק זלצר ושמוליק פרלמן. היום נשארו מתי מעט שאפשר ללמוד מהם שהם פרסונות. רק ברק בכר הוא קונצנזוס. לא במקרה מכבי ת"א בורחת מישראלים כבר יותר מעשור.
2. מעמד המאמן: פועל יוצא מחולשת המאמנים הוא היחס אליהם מצד המעסיקים, בעלי הקבוצות. בעונה הנוכחית פוטרו מאמנים ב־9 מתוך 14 קבוצות. במעט מקרים חל שיפור, ברוב המקרים - הגרוע הפך לרע. חלק מהאשמה נעוץ במאמנים עצמם. העובדה שהם פגיעים ורוצים לעבוד בכל מחיר גורמת להם להבליג ולהוריד ראש. שרון מימר הוא אולי הסמן הימני של פגיעה במעמד המאמן. בערך הוויקיפדיה המעודכן שלו יופיע שמונה למאמן בית"ר ב־1 בפברואר ופוטר באותו היום.
3. מחסור באצטדיונים: מלבד סמי עופר הנהדר, טרנר המבצר ובלומפילד המחודש, הזירות כאן מסוכנות (דוחא, סכנין), נטולות יציעים מאחורי השערים (נתניה, פ"ת, ק"ש), ומתקן כמו בנוף הגליל יש גם בליגה הרביעית בהולנד.
4. בקרה תקציבית חארטה: אחד התנאים למתג מוצר בהצלחה הוא להבטיח שבעלי הבית יהיו בני אדם טובים, נורמטיביים. לא בבית ספרנו. מה שיפה הוא שאת השייח' חמד בן ח'ליפה, שרצה לרכוש את בית"ר, חסמו - אבל למחותן הראשי של השידוך ההזוי הזה, משה חוגג, נתנו לעשות סיבוב על כולנו בלי לבדוק לו בציציות. עכשיו בית"ר ירושלים משלמת את מחיר השרלטנות. שקיפות בבקרה היא מילה גסה.
5. אלימות: היו ימים שהלכתי ל־50 משחקים בעונה, היום אני לא מגיע לחמישה. חוויית הצפייה בישראל היא מסוכנת. האווירה הרעה הכללית במדינה זולגת בקלות ליציעים, והתוצאה - קהל אלים, שחקנים שלא מכבדים את חבריהם, שופטים מאוימים וחוסר כבוד כללי שמאיים לפרק הכל. גם כשאני משלם 375 שקלים על שלושה כרטיסים במקומות מצוינים, לבנותיי ולי, הסיכוי שנוכל לראות את המשחק בנחת הוא אפסי. חלק מהקהל לא מתיישב במקומות שלו, עומד ומסתיר לכולם, בלי שסדרן אחד יגיע ויזיז אותו למקומו. גם זו אלימות.
6. בתי דין משמעתיים חסרי תועלת: בית הדין העניש את הפועל ת"א על השלכת אבוקות על ידי כ־20 מאוהדיה בדרבי. על כך העניש הדיין רבבת אוהדים מת"א ומנתניה, שנאלצו לשרוף שעות יקרות בכבישים, ושלח אותם עד חיפה כדי לראות את משחק קבוצתם. עם סל העונשים העתיק שיש לדיינים במסגרת התקנון המנוול, הדיינים חוטאים למטרה מול האלימות הגואה. בגלל איזה כשל רגולטורי אידיוטי אי אפשר להפעיל מצלמות, שמותקנות כבר ביציעים, כדי ללכוד את הפורעים. גם כשהם כבר מגיעים לבתי המשפט, השופטים, שלא מתמצאים באירוע, פוטרים אותם בעונש מגוחך. בלי משטרה ובתי דין ייעודיים לעברייני כדורגל, ובלי פתיחת המצלמות ביציע - ספירת המתים קרובה.
7. איגוד השופטים בטלטלה: שופט אוסטרי אחד, הרלד לכנר, שניהל את המשחק בין מכבי ת"א לאיינדהובן בזירה האירופית, עשה במשחק אחד מה שלא עשו עשרות שופטים ישראלים בליגת העל במאות משחקים בעונה האחרונה - הוא עצר את המשחק ואיים לסיים אותו, אם אוהדי מכבי ת"א לא יפסיקו לזרוק מציתים למגרש. מה שבלתי מתקבל באירופה - זריקת חפצים למגרש - הפך לתופעה כל כך נפוצה כאן, שהיינו צריכים שופט זר שישים לנו מראה מול הפרצוף. כולם היו בהלם מהאירוע, כי התרגלנו לחיות בגן חיות. כמו שכתוב במסכת אבות - ואני מחזק את ידיו ואומר לגרינפלד, ליאני, לייבוביץ', בר נתן, אדלר, ריינשרייבר, לייבה, פוקסמן, פריד ופפיר - במקום שאין אנשים, תשתדלו אתם להיות בני אדם ולעשות את העבודה.
8. אין בלמים טובים: חלפו הימים שבהם השחקנים הטובים בליגה ובנבחרת היו שחקני הגנה. יוחנן וולך, צביקה רוזן, ישעיהו שוואגר, דוד פרימו ומיקו בלו השיגו תהילה במונדיאל, אבי כהן הגיע ממכבי ת"א לליברפול, וגם טל בן חיים עשה מזה קריירה. הם בודדים שלא מלמדים על עומקו של הבור. בנו של שוואגר, אילון, שחקן הגנה בעברו, אומר שבישראל לא באמת מלמדים להיות שחקני הגנה. הקבוצות התייאשו ומביאות זרים, ומי שמשלמת את המחיר זו נבחרת ישראל, שלא תגיע לשום טורניר חשוב אם לא יוחלף דיסקט. איך אמר יורם ארבל כבר מזמן - ככה לא בונים חומה.
9. נבחרת ישראל: 30 שנה בדיוק אחרי שהתקבלה כחברה קבועה באירופה, נבחרת ישראל היא אחת הנבחרות הפחות מתקדמות ביבשת. הילד הישראלי לא משחק יותר כדורגל בילדותו, בוודאי לא ברחוב. הישראלי היחיד שעושה את זה, גר לרוב בכפר ערבי. ישראל צריכה לחפש פתרונות גם מעבר לים, בקהילות היהודיות באירופה, ובעיקר בדרום אמריקה. גרים שם מאות אלפי יהודים. תנו להם את כל הסיבות לבוא לכאן.
10. בני ישראל במצרים: מלבד שני מפגשים של נבחרות הכדוריד הלאומיות באליפויות עולם, ישראל ומצרים מקפידות - למרות הסכם השלום - לא לייצר שום יוזמה לקיום משחק ידידות בין נבחרות הכדורגל. מצרים זכתה לא מזמן במקום השני באליפות אפריקה, הכדורגל שם הוא מדד למצב הרוח הלאומי, ולמרות ביקור ראש הממשלה בנט אצל הנשיא א־סיסי והקשרים הביטחוניים ההדוקים, שני הצדדים יגידו ש"לא בשלה השעה למפגש כזה". נפתור זאת ב"לשנה הבאה מוחמד סלאח בירושלים, או לפחות בבלומפילד".
Aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו