יוסי בניון נבחר בשבוע שעבר למנהל המקצועי של נבחרת ישראל. אני הייתי מתומכיו של האוסטרי וילי רוטנשטיינר, שהגיע לישראל לפני ארבע שנים, אבל בגלל בחישות של יותר מדי עסקנים בענף נאלץ לעבוד לאורך שנותיו כאן בסוג של "מיטת סדום", להחליף תפקידים, לוותר, לחלטר, לעצום עיניים ולהידרס בפרטאץ' הכללי של הכדורגל. זה קרה למרות הכוונות הטובות שלו, ואולי של כולם.
חייבים להגיד: נבחרת ישראל בכדורגל היא מקום עבודה שנכשלים בו. קשה להיזכר במאמן או בבעל תפקיד בכיר, שסיים את תפקידו בנבחרת בלי שגולגל בנוצות ובזפת על ידי מעסיקיו, או תקשורת הספורט.
תמכתי בעבודתו של רוטנשטיינר כאן לא כי חשבתי שהוא יביא אותנו לארץ המובטחת - טורניר גדול ונחשב כמו מונדיאל או יורו - אלא כי האוסטרי היה אי של שפיות במדינה שבה הכדורגל מתנהל כמעט כל הזמן באווירת "רגע לפני פיצוץ", עם אלימות מצד אוהדים ושוטרים, חוסר כבוד בין שחקנים ותקשורת פופוליסטית. סביבת העבודה סביב האיש הזה, יחסו לשחקנים ושל השחקנים אליו, מסיבות העיתונאים והראיונות איתו אחרי משחקים - הקפיצו את החבילה שנקראת "נבחרת ישראל" כיתה אחת למעלה.
כל זה לא נעלם מעיניהם של אוהדי הכדורגל כאן. עובדה, למרות התוצאות הבינוניות רוטנשטיינר נשאר אהוד, ואם זה היה תלוי באוהדים - ברור לי שהוא היה המועמד המוביל להמשיך. אבל בישראל מעדיפים לטאטא את הבעיות העמוקות אל מתחת לשטיח, ועדיין מאמינים שהחלפת ראש המערכת בכל שנתיים-שלוש תביא תוצאות טובות.
• • •
שימו לב מי היו המאמנים הישראלים של הנבחרת מאז תחילת העידן האירופי שלה, לפני 30 שנה. שלמה שרף, אברהם גרנט, דרור קשטן, אלי גוטמן ואלישע לוי. המשותף לחמשת המאמנים הללו הוא שאף אחד מהם, גם אם היה כדורגלן עבר, לא היה כוכב. יש להם תכונות אחרות שהכשירו אותם לתפקיד, אבל לא על הדשא. בישראל היו ממש בודדים שהיו גם כוכבי נבחרת וגם מאמנים מוצלחים. בעצם אני מכיר אחד כזה - גיורא שפיגל, שאחרי הצלחותיו כשחקן בישראל, בצרפת ובנבחרת, בנה את אחת הקבוצות הטובות של מכבי חיפה בשנות ה־90. אבל שפיגל מעולם לא קיבל את אימון הנבחרת, בגלל פוליטיקה בצמרת ההתאחדות. גם מוטל'ה שפיגלר הוביל את נתניה כמאמן לאליפות ב־1983, אבל התקשה להתמיד ופרש.
כוכבי נבחרת ישראל ב־30 השנים האחרונות, גם אם ניסו את מזלם באימון או כמנהלים מקצועיים, נחלו כישלונות בשורה התחתונה. משה סיני, אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, אייל ברקוביץ' ואבי נמני הם רק דוגמיות למי שלא הצליחו לגרור את הצלחתם מהדשא לעמדת המאמן.
יש לכך הרבה סיבות. אחת מהן היא חוסר היכולת להתנתק מהעולם הפריבילגי, הנוח והכוכבני, שבו הם בעיקר היו בצד המקבל, ולעשות התאמה לאימון, שם צריך בעיקר לתת, ואתה לא אמור להיות במרכז. ברקוביץ', למשל, מאוד רוצה לאמן את הנבחרת - אבל מעבר לשאר תכונותיו שמקשות עליו להיות מועמד לגיטימי, אישיותו הנרקיסיסטית לא תאפשר לו להגשים את החלום.
נחזור לבניון. הוא אמנם לא המאמן הבא, אבל עמדת המנהל המקצועי היא דומיננטית, וליוסי יהיה מה לומר על זהות המאמן הבא, ישראלי או זר. כמו כל דבר בישראל, אין מישהו שהוא קונצנזוס מוחלט, בוודאי לא בענף יצרי ומעורר זיכרונות כמו כדורגל. בניון, אף על פי שלא מעטים מחשיבים אותו לגדול הכדורגלנים הישראלים בכל הזמנים, ואחרים משבצים אותו בשלישייה הגדולה - רחוק מלהיות קונצנזוס. הוא יצטרך לעשות הרבה התאמות בהתנהלותו, בקביעת סדרי העדיפויות ובהחלטות שלו - כדי שיום אחד אפשר יהיה לסכם בצורה חיובית את עבודתו בנבחרת.
מתנגדיו יזכירו לו לעולם את התנהגותו הילדותית כשחקן בכיר במכבי חיפה או בנבחרת, כשסירב להתחלף והעמיד במבוכה קשה את מאמניו, אלי כהן ודרור קשטן. זה קרה לו גם בסוף הקריירה שלו, כששמע שלא שובץ בהרכב הפותח של בית"ר ירושלים, וביקש מאלי אוחנה לא להגיע למשחק. כשזה קורה לשחקן בשנות ה־20 המקודמות שלו, אתה אומר "ניחא". אבל אם זה חוזר על עצמו לקראת גיל 40, אתה תוהה אם דפוס ההתנהגות לא מלמד על משהו שגם התבגרות לא תפתור.
אחת מהצלחותיו הכבירות של ג'ודי קרויף במכבי תל אביב, היתה יכולתו להפוך את המועדון לבועה מנותקת מההוויה הישראלית - אוהדים, תקשורת וכולי - ולהשיג בכך שקט הכרחי לבנייתו של מודל חדש. רוטנשטיינר הצליח בכך חלקית, ובניון יהיה חייב להמשיך לבנות מודל "חוץ־גופי", עם הרבה ידע מחוץ לישראל, גם אם זה יעלה לו בשיבוש יחסיו עם חבריו בארץ.
• • •
ההגדרה של "הצלחה" של עבודתו של בניון ושל המאמן שייבחר - שאני מקווה שיהיה זר - אסור שתהיה "עלייה לטורניר גדול". גם עלייה כזאת, משמחת ככל שתהיה, יכולה להיות אקראית לגמרי, ולא תלמד על קפיצת מדרגה בענף. כבר היום אנחנו יודעים שלנבחרת ישראל יש צדדים מובהקים טובים יותר, לצד צדדים רעים. החלק ההגנתי שלנו הוא כישלון שגם מאמנים זרים לא יכולים לתקן, כי כנראה החינוך ובנייתו של המודל הנכון של שחקן הגנה מגיל צעיר - לא עובדים. לכן מנסים לאזרח את מיגל ויטור, מהלך נפסד בגילו המתקדם, ואחרי פציעותיו המרובות.
מכיוון שממשלות ישראל לדורותיהן קמצניות במתן אזרחות לספורטאים ולכדורגלנים, גם כאלה שקשרו את גורלם בישראל - ראו למשל את המקרה האכזרי של פדרו גלבאן, שכבש 123 שערים בבני יהודה וגורש מכאן עם משפחתו אחרי עשר שנות שהות - נראה שהדרך למצוא שחקני הגנה מוכשרים שיתאימו לנבחרת היא לבנות מערך סקאוטינג חובק עולם. הייתי מציע לבניון למנות לתפקיד את בוני גינצבורג, שוער עבר ששיחק גם באירופה, שינדוד בין הקהילות היהודיות באירופה ובדרום אמריקה, וינסה לחזור לכאן עם מי שאולי ישנו את גורלה העגום של נבחרת ישראל.
Aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו