מצעד הגאווה אמנם מאחורינו, אבל הקיץ עוד לפנינו ואני עדיין לא מוכן אליו. החורף השנה לקח לו ארכה, ואני מודה שהייתי מעט שאנן כי בחורף אין לי הרבה תיאבון. אני חוזר מהעבודה, נכנס למיטה ושורף קלוריות במהלך השינה. אבל כשמתחיל הקיץ, עם גלי החום ועומסי הלחות, אני מתחיל להיות רעב ולא מפסיק לאכול, מהכל. עד השבוע שעבר.
באחד הערבים ירדתי לסופר השכונתי כדי לאתר לעצמי פחמימות מנחמות לנשנש לפני השינה. הסתובבתי בחנות הצבעונית, המלאה בכל טוב, עיניי נדדו ממדף החטיפים למגשי הבורקסים, למקרר הגלידות, לתנור הפיצוחים. שנייה לפני שהתחלתי להעמיס, נתקלתי בקולקציה אינסופית של חטיפים עטופים בגוונים שונים שהזכירו לי את דגל הגאווה, עשרות סוגים של מעוררי אנרגיה, מנפחי שרירים, מחדשי רקמות, שורפי שומנים ומדכאי נפש, המכונים "חטיפי חלבון". באותו הרגע, הבנתי שאני חייב דיאטה.
יצאתי מהסופר עם בקבוק קטן של סודה, והרמתי את ראשי לשמיים. ממול נראו חלונות שקופים ענקיים שמאחוריהם עלו וירדו שורות של גברים ונשים שרצו לשום מקום. נזכרתי ששוב הברזתי לרוני דואני מאימון הסרף־סט. רעב ומדוכא, החלטתי ללכת דרך גינת השעשועים, שם נתקלתי, שלא לומר נתקעתי, באלה שמזיעים על מתקני הכושר בגינות העיר, לקולות רקע של נהמות ושאגות. הבנתי שאני בבעיה.
נכון, אנחנו ממש בתחילת עידן ה"חיה ותן לאכול", או "כולנו יפים כמו שאנחנו", או בקיצור "אין דבר כזה", לפחות לא בקהילתנו הגאה. אנחנו בשיא המרוץ האובססיבי על הגוף שלנו, דואגים איך הוא ייראה בפיד ובוחנים כל פגם.
יש את מובילי המרוץ, המעצבנים, שבהם אני הכי מקנא. אלה שאין להם הפרעות אכילה ואם יש, הם מספיק מופרעים כדי לנהל אותה, לדבר איתה, להגיד לה שתפסיק לאכול במבה באמצע הלילה. יש את אלה שתמיד באמצע, המאוזנים, שומרים על קצב אחיד, לא סוטים ולא קיצוניים. בהם אני לא מקנא, כי בסופו של דבר הם הממוצע. לא הכי חתיכים ולא הכי חטובים. ויש אותי, הסטייה השלילית המשתרכת בסוף, זו שמחפשת את הפיצוצייה הקרובה כדי לקנות משהו קטן להכניס לפה.
אין מנוס, פתחתי את הרשימות שלי. אודטה, אולגה, ילנה, חלי, ביונסה. איזו דיאטה תהיה החברה הכי טובה שלי הקיץ? כרוב עושה לי בחילה, אורז מלא עושה לי גזים ובלחם לא נגעתי כבר עשור. עשרות דיאטות, ואף אחת לא באה לי טוב עכשיו.
עברתי לרשימה השנייה. למכון אני לא הולך כי יש לי דלקות בכתפיים, לבריכת גורדון אני לא חוזר כי בפעם האחרונה שהייתי שם צילמו אותי לכתבה וכל הקשישים כעסו שאני מפריע להם באמצע המסלול. כבר שקלתי לחזור לרוץ, בכל זאת הייתי הרץ הראשון בקבוצת הריצה של גונדה ואפילו רצתי עם ענת הראל את חצי מרתון ירושלים. אבל בדיוק כשהתחלתי להזיע מהמחשבה, התקשרה רוני דואני לעדכן אותי שהחליטה להפוך אותי לפרויקט אישי, ושהיא לא מתכוונת ללדת עד שאהיה חתיך וחטוב. מזל שהאימון משלב מזגן, אחרת הייתי צריך לסרב לאישה בהיריון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו