לפני שבעה שבועות איבד מתופף להקת מוניקה סקס, שחר אבן צור, את אביו, המתופף המיתולוגי שמעון אבן צור ז"ל, שבמשך חמישה עשורים ניגן בעשרות להקות אירועים וקצב, ליווה אושיות רוק ופופ (מייק ברנט, להקת האריות, ששי קשת), וחנך בעבודה רבת שנים במחלקת התופים של חנות "כלי זמר" כמעט את כל המתופפים המוכרים כיום בארץ.
מאז מותו, ממחלה קשה, מסתובב אבן צור הבן בתחושת יתמות גדולה - אישית ומקצועית.
"גדלתי עם אבא שהיה פרפורמר בנשמה. כל מה שאני יודע על הופעות בא ממנו. אבא שלי 'אכל' את הבמה והעריך אותה ברמות בלתי נתפסות, ואני זכיתי לראות את האהבה הזאת שלו. כל ילדותי ביליתי בהופעות של אבא במועדונים בחיפה, בבתי מלון באילת, בחתונות, בטקס מלכות היופי. לא משנה איפה הוא ניגן, מבחינתו הוא תמיד הופיע באצטדיון וומבלי. בכל פעם שאני עולה לבמה אני רוצה לתת למי שבא לראות אותי הרגשה שמשהו בלתי צפוי יכול לקרות. כמו שהוא ידע לתת".
עם או בלי קשר, אחד מסימני ההיכר של מוניקה סקס בהופעות הוא השואו יוצא הדופן שנותן אבן צור הכריזמטי. הוא קם מהתופים במהלך השירים, רוקד, משתולל, צורח, יורד אל הקהל, קופץ עליו, מתפשט, זוחל על הבמה בלבוש מינימלי ומנצח על שירה בציבור.
ראיתי אותך לא פעם מחשמל אולמות. גם את זה ירשת מאבא?
"בוא נגיד שזה רגע בהופעות שבו אני זוכה לקבל את הטיפול שלי. המוזיקה עוזרת לי לטפל בעצמי, והמגע והקרבה לקהל מסייעים. זה לא בא מתוך מגלומניה, אלא מרצון לתקשר ברמה שהיא מעבר לרגיל. אני לא מחפש שהקהל יאהב אותי, אלא שיתחבר לעצמו. אני מסוגל לבוא למישהו שעומד בשקט, לתפוס לו בחולצה ולצרוח עליו עם חיוך. מבחינתי זה סוג של תקשורת".
• • •
אבן צור (46) הוא המפיק המוזיקלי של "לילה חדש", אלבומה הטרי והשישי של מוניקה סקס, שמוקדש לאביו המנוח. מבין 12 שירי האלבום יצר אבן צור ושר שלושה. שמונה שירים כתב ושר הסולן והגיטריסט יהלי סובול (46), ושיר נוסף נוצר ומושר על ידי הגיטריסט פיטר רוט (44). את ההרכב של מוניקה, סופר־גרופ שכל אחד מחבריה הוא אמן־יוצר עם אלבומי סולו משלו, משלים הבסיסט ספי אפרתי (43).
כבר שני עשורים וחצי, מתחילת הניינטיז, נחשבת מוניקה סקס לאחת השומרות הדומיננטיות על גחלת הז'אנר. מאז אלבום הבכורה המצליח "פצעים ונשיקות", שיצא ב־1995 ונמכר בכ־50 אלף עותקים, הם ממשיכים לתת ברוק. הרזומה שלהם כולל שישה אלבומים ושורה ארוכה של להיטים ששרדו את מבחן הזמן, מושמעים ברדיו ומככבים בהופעות: "מכה אפורה", "על הרצפה", "מנגינה", "רמקולים", "מספיק בן אדם", "איש קש", "שנים חסומות", "סאן חוזה", "כל החבר'ה", "גשם חזק" וכמובן "פצעים ונשיקות".
לאלבום החדש הגיעו אחרי בצורת שנמשכה כחמש שנים, מאז אלבומה הקודם של הלהקה, "מקצועות חופשיים" מ־2014. "לפני האלבום הנוכחי היינו למעשה בשום מקום", מסביר אבן צור. "אף אחד מאיתנו לא תכנן שנוציא אלבום חדש. פתאום הכל התחיל, בצורה תמימה, בהליכה על חבל דק".
סובול: "הוצאנו את האלבום בלי תכנון, תוך חודש וחצי. זה אלבום שיצא בהתקפה".
"לילה חדש" מתכתב היטב עם העידן הנוכחי ברוק־פופ העולמי, עידן הרטרו. הוא מרפרר חזק לשנות ה־80, הן בצלילים, מניו ווייב ועד דיסקו, והן בארבעה טקסטים נוסטלגיים שבהם חוזרים חברי הלהקה לשנות ילדותם ונעוריהם. זהו אלבום נעים להאזנה, שמרחיב את מנעד הלהקה הוותיקה ומשלב היטב אמירה אמנותית ובילוי.
הבליץ היצירתי ניצת אצל החברים מחדש בעקבות שיר מקרי שכתב סובול. "היה לנו סינגל אחד, 'הכל נמס', ואז כתבתי את שיר הנושא, 'לילה חדש', ושלחתי לחברים סקיצה שלו, לשמוע. כבר למחרת שחר החזיר לי אותו מופק. היה בזה משהו מאוד מעורר.
"ואז התחיל תהליך שבו שאני כותב שיר, שולח לשחר, הוא עובד עליו מהר בלילה, וכשאני קם בבוקר השיר מחכה לי מוכן במייל. זה נתן לי דרייב לשבת ולכתוב עוד שיר ולשלוח לו. ככה, ממש במקרה, נוצרו 19 שירים, מתוכם בחרנו את אלה שנכנסו לאלבום".
אבן צור: "נהייתה אנרגיה באוויר, פינג פונג אנרגטי מאוד בינינו. עבדתי בטירוף באולפן הביתי שלי בהרצליה, עם המון תשוקה, כמעט בלי לראות את האישה והילדים. גם את הקליפים צילמתי, ביימתי וערכתי. הקליפ של 'לילה חדש' צולם ביום אחד, מהבוקר ועד אחת בלילה, ובשתיים התחלתי לערוך אותו. כבר למחרת הראיתי לחברים עריכה די סופית שלו".
רוט: "עפנו על זה, זה היה כיף. הכל קרה בצורה מאוד טבעית, ואהבנו את התוצאה. בגלל שהיו 19 שירים, שקלנו להוציא אלבום כפול, אבל בסוף ירדנו מזה. זאת הפעם הראשונה, אגב, שמישהו מהלהקה הוא המפיק המוזיקלי של האלבום. זרמתי עם זה רק בגלל שהכל קרה בצורה הזאת. בדרך כלל יותר בריא להביא מישהו שיפיק מבחוץ".
סובול: "היה בזה משהו ראשוני מבחינתנו, וזה חשוב, כי ביצירה אתה רוצה להיות בטריטוריה לא מוכרת, לא לחזור שוב על משהו שכבר עשית. כל אלבום של מוניקה נעשה בצורה שונה, עם מפיק מוזיקלי אחר, כי המוטו שלנו הוא לעשות דברים אחרת בכל פעם. גם בכתיבה אני מאמין שצריך לשנות הרגלים, כי זה מחדד את החושים וגורם לך להיות יותר דרוך".
עד כה רק סינגל אחד מהאלבום נכנס לפלייליסט של גלגלצ.
סובול: "מעולם לא היינו ממורמרים. אנחנו לא חושבים שמשהו מגיע לנו או רשום על שמנו בטאבו. גם בגלגלצ היו אלבומים שלנו שיותר פרגנו לנו עליהם וכאלה שפחות. אתה יודע, יש כל כך הרבה אמנים טובים. אם הכניסו שיר אחד מהאלבום שלנו, זה גם טוב".
רוט: "הפלייליסט בארץ מאוד אקלקטי. הנה, היום נכנסו דפנה דקל, מאיר אריאל ז"ל וטונה. ככה זה עובד והכל בסדר".
בהופעה בבארבי. "עצם זה שאנחנו פועלים יחד ומוציאים אלבום שמרגיש לנו חדש ורענן, זה הישג שיא" צילום: ליהי מרקוביץ'
הסינגל שנכנס לגלגלצ הוא "זה הזמן", הראשון שיצא מהאלבום וגם השיר הכי פוליטי בו, עם מילים כמו "להתראות מוסר עבדים, שלום עבדים בלי מוסר / אנו נושאים לפידים, למות או לכבוש את ההר / בסוף ניפגש בכיכר, מי זה שם שר? אנחנו שנינו מאותו הכפר".
סובול: "כולם בלהקה רצו להוציא את השיר הזה ראשון, חוץ ממני. עכשיו, יש אצלנו כלל, שאם אני לא רוצה להוציא שיר מסוים כסינגל - מוציאים אותו. בזמנו לא רציתי להוציא את 'איש קש', 'מספיק בן אדם' ו'על הרצפה'. אז כשאני לא רוצה להוציא משהו, הוא כבר בדרך למפעל, מדפיסים אותו ומעצבים לו עטיפה. אני מודע לזה שאני לא טוב בלבחור סינגלים".
לשחרר שיר פוליטי בתקופה הנוכחית זה לא צעד מקצועי מסוכן?
רוט: "איך אמר סמי בן טובים בסרט 'מתחת לאף'? מי שלא מסתכן, לא מרוויח".
סובול: "אני לא חושב שזה סיכון. היה איזה רגע שאנשים ממש פחדו לדבר ולהביע את דעתם, ולדעתי זה כבר עבר. לדעתי כולם כבר פותחים את הפה, בכל מקום, וזה כבר לא מבהיל אנשים כמו שהבהיל לפני כמה שנים. זה משהו ברב־ערוציות ובהפרעת הקשב המטורפת שאנחנו חיים בה, לאנשים כבר לא אכפת להתבטא, וזה מתחיל לחלחל לאמנים, שהם באמת זן יותר מפוחד, כי הם מפחדים על הפרנסה שלהם.
"נראה לי שהפחד מתחיל להתפייד, ולא בגלל שהפכנו להיות מקום נפלא ונאור, אלא כי אנשים מבינים שגם אם הם יגידו את הדבר הכי נורא בעולם, בעוד יומיים אף אחד לא יזכור את זה. וזה נכון".
כמו במקרה הציוץ השערורייתי האחרון של אפרים שמיר?
אפרתי: "הוא לא מייצג אף אחד שנמצא פה בחדר".
סובול: "אני מציע לכולם, באמת לכולם, לאחל רק טוב למי שהם אוהבים, למי שהם פחות אוהבים ולמי שהם ממש לא אוהבים, גם אם זו דמות ציבורית. לאחל רק טוב לכולם. זה חלק מהמדיטציה שאני עושה, ויוצאים מזה בהרגשה נפלאה".
רוט: "מוניקה סקס מאחלת לכולם אריכות ימים ושיבה טובה. מה שמדהים זה שפעם הטוקבקים היו אנונימיים, והיום אנשים מטנפים טינופים של החיים בפנים ובשמות גלויים, ולא מתביישים. השיח באמת נוראי".
סובול: "מה שמבאס זאת ההידרדרות של השיח, שהופכת את העולם למקום שפחות נעים לחיות בו. וזה מכל הכיוונים. שיח מתלהם לא עושה שום דבר טוב לאף אחד, וחבל, אבל זה מה שיש. זאת, אגב, תופעה של התקשורת הישראלית. באתרים של עיתונים מחו"ל יש מערכת שמסננת תגובות פוגעניות. אין שם 'שרמוטה' ו'תמות מסרטן'.
"למה בארץ לא מסננים את הקללות האלה, שמשפיעות על ילדים? בשביל הטראפיק באתר? בזה התקשורת אשמה. ובטוח שמי שנכנס לאינטרנט כדי לכתוב 'שרמוטה', היה יכול לעשות עם הזמן הזה משהו יותר טוב. השליליות לא מובילה לשום מקום, גם לא לניצחון על הצד השני. זה לא באמת עובד ולא משכנע אף אחד. כשאתה אומר למישהו שהוא בבון, הוא לא אומר לעצמו פתאום, 'אה, נכון'".
• • •
למרות הוותק והניסיון, חברי הלהקה מודים שהם עדיין לא יודעים איך יגיב הקהל לאלבום החדש, שיצא לפני כחודש כדיסק פיזי במהדורה מוגבלת עם מספר עותקים מצומצם, ובמקביל גם לשירותי הסטרימינג.
סובול: "מוקדם עדיין לדעת עד כמה יתחברו אליו. בינתיים שומעים אותו הרבה בספוטיפיי ובאייטיונס. כשהוא יצא הוא היה במקום הראשון בהורדות, כלומר אנשים מורידים אותו, לא רק שומעים בסטרימינג. הקהל שלנו היום הוא מגיל תיכון עד אנשים בגילנו".
עד כמה הקהל דומיננטי כשאתם ניגשים ליצור אלבום חדש?
סובול: "אנחנו מבינים שהתפקיד שלנו כמוזיקאים הוא גם לבדר, אבל אנחנו אף פעם לא חושבים על הקהל כשאנחנו באים לעשות אלבום. יש לנו קהל נאמן שמגיע להופעות כבר הרבה שנים, בלי קשר לאלבום חדש, כך שאין עלינו לחץ. אין מתח להוכיח משהו למישהו, חוץ מלעצמנו, שלא איבדנו את האש".
רוט: "לכן אנחנו יכולים להקליט אלבום חדש ולעשות בו מה שבא לנו. מעולם לא ניסינו למצוא חן בעיני הקהל".
לשירים החדשים יש סיכוי להתחבב כמו הקלאסיקות שלכם?
רוט: "כשהתחלנו את הקריירה היו יוצאים בארץ אולי עשרה שירים חדשים בשבוע. היום יוצאים עשרות שירים ביום. כמות ערוצי המדיה עצומה. להצליח לייצר להיט היום זה סיפור אחר לגמרי. אנחנו גם לא בני 20. התקופה אחרת ואנחנו כבר לא מייחלים ל'מכה אפורה 2'. בינתיים, מכל אלבום שהוצאנו אספנו שניים־שלושה שירים שהמשיכו איתנו הלאה להופעות".
האלבום החדש נשמע מושפע מאוד מהפופ ומהרוק של האייטיז.
אבן צור: "אני לא מרגיש חזרה לאייטיז. יש שימוש בצלילים שהיו מזוהים עם שנות ה־80, אבל בפרשנות להיום. הכוונה היתה לצטט את התקופה".
אפרתי: "זה צליל רטרו שנשמע כמו פעם, שנעשה עם אפליקציות סאונד של היום. אתה תשמע כזה גם אצל דודו פארוק, ולהבדיל גם אצל מארק רונסון. בגלל שאנחנו בני 40 פלוס, רגשית זה מחבר אותנו לשנות ה־80".
סובול: "אני חושב שהיום דברים מושפעים משנות ה־70, ה־80 וה־90 ביחד. נוצר צליל שהיה לנו מאוד כיף איתו, שהרשינו לעצמנו להיסחף איתו יותר מבאלבומים קודמים. קמנו כלהקת רוק בניינטיז, זרם שהיווה תגובת נגד לאייטיז. לא רצינו את כל הקלידים והסינתיסייזרים. עברנו מאז מספיק זמן, כדי שנוכל לחזור וליהנות מדברים שרקדנו במסיבות כיתה".
הרטרו בצליל של האלבום מתחבר עם ארבעת השירים בגוון נוסטלגי שמככבים בו: "הכל נמס" ו"בוא לסנטר" של סובול, ו"ידענו לרקוד" ו"אחר הצהריים" של אבן צור.
"בגלל שיצאנו מהצליל הרגיל שלנו, והכל מותר, הרגשנו חופש להתעסק עם העבר", מסביר אבן צור. "מבחינתי, האלבום הזה מסמן רשמית את סוף הנעורים, מה שמאפשר להביט אחורה בלי פחד".
סובול: "אנחנו כבר מספיק מבוגרים לראות שתל אביב שגדלנו בה נראית אחרת לגמרי ממה שהיתה פעם. כמעט כל אולפן שהקלטנו בו או מועדון שהופענו בו - כבר לא קיים. אז ב'הכל נמס' כתבתי 'פתאום הבנתי שלחיות זה לראות את כל מה שאתה אוהב, נעלם'".
• • •
במופע ההשקה לאלבום, שנערך בתחילת החודש בבארבי בתל אביב, אירחו מוניקה סקס את אסף אמדורסקי. ההופעה נפתחה בשבעה שירים מהאלבום החדש, וככל שהתקדמה הפכה לחגיגה איכותית של רוקנרול ברמת ביצוע גבוהה, עם שואו סוחף ורגעים מרקידים - לצד כמה מרגשים. למשל, כשאבן צור הקדיש שיר לאמו, שנכחה בקהל, או כשהחברים ביצעו משיריו של אמדורסקי - והוא שר משלהם.
לדבריהם, הם מופיעים בין ארבע לשמונה פעמים בחודש. כמחצית הן הופעות מכורות מראש ללקוחות פרטיים ולחברות, והן מתאפיינות ב"שעה של מיטב הלהיטים". שאר ההופעות הן מסוג קופה פתוחה, מול קהל של רוכשי כרטיסים, "ובהן אנחנו יכולים לנסות דברים, להוסיף שירים, להחליף, ולחפש יותר עומק", כהגדרת סובול. ב־3 באוגוסט יפתחו קופה באמפי שוני, למופע שקיעה עם "אורח מיוחד" שזהותו טרם נחשפה.
אנחנו נפגשים בדירה של מנהלת הלהקה, הלי לביא, לא רחוק מכיכר המדינה, על כוס קפה ועוגה, אחרי שש שעות רצופות של חזרה מוזיקלית לקראת מופע ההשקה ההוא.
סובול ואבן צור, ילידי תל אביב (סובול גר בעיר, אבן צור עקר להרצליה), מכירים מכיתה ב'. כבר בגיל 10 התחילו לנגן ביחד, וכשהקימו את הלהקה ב־1992 צירפו אליהם את רוט, יליד חולון שהפך מאז לתל־אביבי (סובול: "הוא היה מוזיקאי הרבה יותר טוב מאיתנו"). בהרכב המקורי היה שותף גם הבסיסט יוסי חממי, שעזב זמן קצר אחרי יציאת אלבום הבכורה. אפרתי, יליד ירושלים שמתגורר כיום בתל אביב, הצטרף ללהקה לפני כעשור.
אפרתי: "יהלי הוא המוח של הלהקה, ההגות. שחר הוא הרוח, הספיריט, הדרך שלפיה זה מתנהג. פיטר הוא הבשר, המוזיקה, הדבר עצמו, איך שזה מתגבש ומקבל צורה. ואני, שנמצא כאן עשר שנים ועדיין על תקן חדש, זה הדם. הדם החדש שנכנס ללהקה וצריך לזרום, כדי לוודא שדברים קורים".
בינתיים הם יכולים כבר לחשוב על מוניקה סקס ג'וניור, בכיכובם של הילדים שלהם. "הבת שלי לני, בת 12, מנגנת גיטרה חשמלית ושרה", מספר רוט (שהוא אב גם לאריק בן ה־6 וחצי, שקרוי על שמו של אריק איינשטיין). "עכשיו היא מבצעת שירים של נירוונה. זו נחת מטורפת. מאוד כיף. אני לא מלמד אותה לנגן. יש לה מורה משלה לגיטרה. איתי זה לא עובד, כי היא צריכה לשבת במשך שעה עם מישהו שהיא מקשיבה לו".
סובול: "זו בעיה ללמד את הילדים, כי צריך קצת דיסטנס מהמורה. הבת הגדולה שלי, רונה, בת 11, היא רקדנית היפ הופ ממש טובה, והיא זכתה במדליה בתחרות של התעמלות קרקע. הבן היחיד שלי דוד, בן 7, למד תופים אצל שחר ומנגן עכשיו בגיטרה". גם שירה, בתו בת ה־9 של אבן צור, שרה, מנגנת בפסנתר ומתופפת, ואף הוציאה שיר ליוטיוב עם אביה. "יש מצב ללהקת דור המשך", אומר רוט בחיוך. "נשלח אותם להופיע במקומנו".
אפרתי הוא האב הטרי בחבורה. "יש לי בת, אלונה, תינוקת בת 10 חודשים. הגעתי להורות בגיל מאוחר יחסית, ואני עדיין צובט את עצמי כל בוקר".
עד כמה אתם חברים מחוץ למוזיקה?
סובול: "נוצר חיבור עם הנשים והמשפחות, שפעם בכמה זמן נפגשים אצל מישהו בבית בסוף שבוע לאיזה בראנץ', במין סבב כזה בין כולנו. מה שמזכיר שהגיע תורו של פיטר להזמין אליו".
רוט: "יש מצב. מעבר לזה, אנחנו פעם־פעמיים בשבוע שורפים יחד את היום בוואן בדרך להופעה ובחזרה ממנה".
בין ההופעות, סובול יוצא לריצות ארוכות. לפני שנתיים אף רץ מרתון. מדי בוקר הוא מתרגל מדיטציה בודהיסטית, ולפני הופעות הוא מתנתק ומתכנס עם עצמו. "לפעמים אתה יכול לדבר אל יהלי והוא לא מקשיב לך, נמצא בעולם משלו", אומר רוט. "היו מקרים שהוא היה יושב בלי לזוז, כשביד שלו סיגריה שרובה כבר הפכה לאפר, והמוח טרוד באיזו מחשבה שלא מאפשרת לו אפילו לאפר. אני עצמי עדיין מתרגש מאוד לפני הופעות, גם אחרי כל השנים. אני רק משחק אותה קול, אני ממש לא. רק מהשיר השני אני מצליח להשתחרר וליהנות".
יהלי, ממה אתה מנסה להתנתק במדיטציה?
"אני מנסה לחשוב כמה שפחות, לנקות את הראש ממחשבות. ככל שכמות הרעש בעולם עולה, כך אני מנסה לחפש יותר שקט. וכמובן, להתנתק לרגע מהטלפון הסלולרי, שאני מכור אליו כמו כולם. המשורר מאיר ויזלטיר אמר שהנפש שלנו עברה לכף היד. כל השאיפות והחלומות נמצאים בטלפון. בכל רגע פנוי אנשים שם, כאילו שם נמצאת הנפש".
מוניקה סקס, השבוע. "נוצר חיבור עם הנשים והמשפחות, שפעם בכמה זמן נפגשים בסבב לאיזה בראנץ'" // צילום: אריק סולטן
במקביל ללהקה, כל אחד מהארבעה מתעסק במוזיקה גם בנפרד. סובול הוציא שלושה אלבומי סולו ושלושה ספרים, אבן צור רשם חמישה אלבומי סולו, מוציא שירים עם אחיו, אייל אבן צור, ובקרוב יחלו להופיע יחד. אפרתי הוציא אלבום סולו, שיחק בסדרת הרוק הטלוויזיונית "תעשה לי ילד" וניגן עם אביב גפן ובלאקפילד.
רוט (שני אלבומי סולו, אלבום עם אריק איינשטיין) הוציא בשנה האחרונה שיר עם מזי כהן, והוא מנהל אמנותית את תוכנית הריאליטי המוזיקלית "דה וויס" בעונתה הרביעית, שצולמה בשבעת החודשים האחרונים. "בכל עונה אני תוהה אם יש עוד כישרונות שלא התגלו, ועובדה שיש. אני מרגיש שאני עוזר שם לבני 18-17 שחולמים להיות זמרים. מעבר ללסייע להם לתת את הביצוע הכי טוב, אני מין סוג של קואוצ'ר שלהם. מנסה להעביר להם את החוויה הלא פשוטה הזו בדרך יותר קלה".
מזהיר אותם, למשל, מפני התהילה החולפת באכזריות?
"החבר'ה שמגיעים ל'דה וויס' נולדו לתוך ריאליטי מוזיקלי כעובדה קיימת, והם ורואים איך יותר ויותר אמנים שיוצאים מהתוכניות האלה משתלבים בתעשיית המוזיקה. כמו בכל תחום, נוצרת אינפלציה, התחרות קשה ולרוב האנשים קשה להצליח. מעטים הם אלה שמנהלים קריירה לאורך שנים. זה לא פשוט. מי שהוא באמת מוכשר ויש לו התמדה וכוח רצון - יש לו סיכוי".
אתה רואה את עצמך יושב גם כמנטור בתוכנית, ביחד עם יהלי?
"לא, ממש לא. זה לא מתאים לי. לא מושך אותי. אני איש של אחורי הקלעים. קיבלתי פעם הצעה לשפוט בריאליטי, אמרתי 'לא', ואחר כך התעוררתי בלילה מתוך חלום רע שאני נמצא שם, שטוף זיעה. הנה, רק שאלת אותי ואני מתחיל ללכת פה בחדר בעצבנות. זה לא אני, לא באופי שלי".
סובול: "גם אותי זה לא מעניין באופן מיוחד".
לאמנים חדשים קל יותר היום ממה שהיה לכם?
רוט: "עקרונית, קשה לעשות רוק בארץ. אין לזה מספיק קהל, ויותר קשה ללהקות לפרוץ היום. לנו היה מזל לצאת החוצה בחלון ההזדמנויות שבו הרוק פרח בישראל במקביל לחו"ל. אבל יש בארץ רוק, ומי שאוהב רוק לא מחליף אותו בשום דבר אחר".
והפופ העכשווי בארץ? עומר אדם שסוגר את פארק הירקון, סטטיק ובן־אל, עדן בן־זקן?
סובול: "זה לא כל כך קשור אלינו, אבל אני יכול להעריך את זה שהפופ הישראלי נהיה יותר כיפי, יותר אקסטרווגנטי וחסר בושה, שזה טוב לפופ".
רוט: "הפופ היום בארץ הוא כמו שלא היה אף פעם. הוא בשיאו. אף פעם לא היה פה כזה פופ".
• • •
בסוף 1996, אחרי הצלחת "פצעים ונשיקות", התפרקה מוניקה סקס לארבע שנים, כשסובול ורוט חזרו לארץ בתום שנה שבה ניסתה הלהקה לפרוץ בארה"ב, ואבן צור העדיף להישאר בניו יורק ולהקים שם הרכב משלו. בשנת 2000 התאחדו מחדש - והוציאו את אלבומם השני, "יחסים פתוחים". מאז הם בלתי נפרדים.
במבט לאחור, מה הישג השיא שלכם עד היום?
רוט: "זה שאנחנו מתראיינים עכשיו. העליתי לאינסטגרם מודעה מ־1992, שכתוב בה שאנחנו מתארחים בהופעה של תערובת אסקוט, הלהקה של ירמי קפלן ואסף אמדורסקי, שאותו אירחנו בהשקה שלנו. 27 השנים האלה שאנחנו ביחד, זה קטע".
סובול: "מסכים. נדיר שלהקות מחזיקות כל כך הרבה זמן, ועצם זה שאנחנו פועלים יחד ומוציאים אלבום שמרגיש לנו חדש ורענן, זה באמת הישג השיא. והיו לנו רגעי שיא, כמו למכור אלבום פלטינה, לחמם את סוניק יות', להופיע מול 100 אלף איש בכיכר רבין בחגיגות ה־100 שנה לתל אביב, או במועדון CBGB המיתולוגי בניו יורק, אבל תכלס הדבר הכי קשה והכי מרשים זה שאנחנו ממשיכים לעבוד ביחד".
רוט: "ועוד להקת רוק, ועוד עם המילה 'סקס' בשם שלנו, שזה לא תמיד פשוט בארץ".
מה החרטה הכי גדולה בקריירה שלכם?
סובול: "ב־1996, כשהיינו בניו יורק, אחרי הצלחת האלבום הראשון בארץ ולפני שהתפרקנו, היה לנו ביד אלבום עם שירים באנגלית, שעבדנו עליו שנה וחצי שם, והוא לא יצא. הייתי שמח אם קודם היינו מוציאים אותו שם, ורק אחרי זה מתפרקים. זה חבל, כי הופענו במועדונים מאוד שווים, ומנהלים אמנותיים של חברת תקליטים התחילו להגיע לראות אותנו. כעבור כמה וכמה שנים הוצאנו אלבום קצר מהשירים האלה פה, בארץ".
רוט: "בניו יורק הגענו לאיזשהו שיא מוזיקלי. היינו מאוד מחודדים ורעבים. אבל זה היה בעידן הפקס, אי אפשר היה להקליט לבד, היינו צריכים חברת תקליטים ואולפן, וקשה היה לעורר עניין אצל החברות".
למה התפרקתם?
סובול: "היינו צעירים, היה הרבה אגו, ולגור כולם יחד, עם החברות שלנו, היה מאוד קשה. התפרקנו אז בריבים מטורפים, כיסאות עפו במטבח. לא היה חסר על מה לריב. היינו צעירים וגרנו אחד בתחת של השני. נראה לי שרבנו על כל דבר, כולל על זה שמישהו השאיר שערות באמבטיה".
לאחר חזרתם לארץ, גזר על עצמו רוט תקופת התנזרות: "במשך הרבה שנים לא הייתי שותה ולא מעשן. אחרי הופעות, כשכולם היו שותים, הייתי יושב עם כוס תה. בשנים האחרונות קצת שחררתי, אני יכול לשתות כוס יין עם אשתי (השחקנית נטע גרטי; א"נ), אבל בגדול אני אוהב להיות בשליטה".
וכיום יש ריבים בלהקה?
רוט: "כבר לא. כל אחד מכיר את השטויות של השני. אנחנו באמת במקום של לתת לכל אחד את המקום שלו, והריבים הם על מוזיקה, כלומר ויכוחים על מוזיקה, וטוב שזה ככה, כי אם אין מתח אמנותי, העסק מרגיש מת".
סובול: "כבר מזמן גמרנו לריב. להקות מתפרקות פעם אחת. אם חזרת, אז להתפרק עוד פעם זה כבר מגוחך. אנחנו כמו זוג שהתגרש פעם אחת וחזר להיות ביחד. מכאן לריב ולהתפרק עוד פעם, זה באמת יהיה הסוף. נישאר ביחד ונמשיך כל עוד ניהנה לעשות את זה".
עד איזה גיל תמשיכו?
סובול: "כל עוד נמשיך ליהנות וכל עוד יהיה לנו מה להגיד מבחינה אמנותית, אני לא רואה סיבה שזה ייגמר. לדעתי, לרוקרים בני 70-60 יותר קל מאשר לרוקרים בני 40, כי ככל שאתה מבוגר יותר אתה מקבל יותר כבוד, ויותר אנשים רוצים להספיק לראות אותך מופיע לפני שתתפגר להם על הבמה. אז לקשישי הרוק יש תור זהב מחודש.
"אנחנו נמצאים במקום הכי קשה, כבר לא צעירים ועדיין לא זקנים, אבל זה הכי מאתגר. אנחנו צריכים לתת עבודה ולשמור על כושר, גם גופני וגם נפשי. כי זה קל מאוד לוותר, ללכת רק על הלהיטים, להתפייד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו