השבוע האחרון היה טורדני מתמיד וזה מוזר, כי לא קרה שום דבר חריג, חוץ מזה שאני עדיין משפץ את הבית, ממשיך במשטר קפדני של תזונה וספורט, ושנורא חם ולח בחוץ. ובכל זאת, ניסיתי להבין מה התיש אותי השבוע באופן מיוחד.
זה התחיל ביום ראשון, היו לי כמה סידורים קרובים לבית והחלטתי לעשות אותם ברגל. טעות מספר אחת. ברגע שיצאתי מהבניין נחתו עלי קורקינט חשמלי וילד מתבגר שצעק עלי, "אחי, איפה הראש'ך?", בזמן שהראש שלו היה בכלל בלי קסדה. כשהתכופפתי להרים את הנייד המרוסק שלי מהמדרכה, דהרה מעלי ומצדדי חבורה של הורמונלים לבושי גופיות על אופניים, שנראו כמו צוות הצלה מסרט פעולה אמריקני.
המום ועצבני 2, אחרי שנאלצתי לשנות תוכניות ולהוסיף לעצמי מטלות, כמו להתקלח ולתקן את הנייד, החלטתי ללכת לקניון, שם לפחות יש מזגן, אבל כבר מרחוק ראיתי אותם, מתגודדים סביב המאבטח האומלל שפשפש להם באגלי הזיעה.
ניסיתי להיזכר אם יש איזה איסרו חג שפספסתי. ואז קיבלתי טלפון מחברה שהתבכיינה על כמה היא מתעבת את הילדים שלה בקיץ, והודעת ווטסאפ קולית מרואה החשבון שלי, שלא נשמעה כמו רואה החשבון שלי, ובכלל היתה הבת הצעירה של רואה החשבון שלי, ששאלה בקולה הדק והילדותי, ספק באסרטיביות ספק בכעס, למה עדיין לא חתמתי על הדו"ח השנתי.
ואז הבנתי, זה התחיל. אין קייטנות של כחלון? חוגים של בנט? מוסדות סגורים? האם נוסף על גלי החום האישיים שלי, אני הולך להריח עכשיו אלפי בני נוער?
כשהייתי מתבגר צעיר, נאלצתי ללכת עם אבא שלי לעבודה בחופש הגדול. אני לא יכול לומר שנהניתי להגיע למפעל הסוליות ביפו, אבל גם אמא שלי לא הצליחה להכיל אותי בימי הקיץ החמים והכריחה את אבא שלי לקחת אותי איתו. בזמן שאבא שתה קפה שחור והדליק את המכונות, אני הייתי מתחמק באלגנטיות ומתחיל לשוטט בין הסמטאות הישנות ומציץ לחלונות. אבא שלי היה מוצא אותי תוקע עוגיות אצל איזו שכנה מבוגרת, מחזיר אותי למפעל ומכריח אותי למיין סוליות.
יום אחד, כשנמאס לי למיין, עליתי לגלריה, איפה שעמדו מכונות הדבק הישנות. סקרן מטבעי, הכנסתי אצבע למכונה הגדולה ולחצתי על איזשהו כפתור. מאז יש לי חור באצבע, ואמא שלי אסרה עלי ללכת עם אבא לעבודה, מה שאילץ אותי לחפש עבודות אחרות, בעיקר כי היא לא הבינה כמה אפשר לרבוץ על הספה ולראות פרקים חוזרים של "נילס", "מרקו" ו"שעת כושר".
אז ניקיתי מכוניות, מכרתי כריכים למשרדים, ואפילו סגרתי עם אחותי הגדולה עסקה של עשר אגורות על כל חולצה שאני מקפל לה בארון - עסקה שהתבטלה כשהיא גילתה שגזרתי לה את השרוולים מהסוודרים והפכתי אותם לחותלות.
כל זה קרה הרבה לפני שנהיה לגיטימי לזרוק את הילדים בקניון ולעוף לעבודה, או לאפשר להם לעוף על קורקינטים ברחבי העיר, העיקר שיעופו להורים מהעיניים. אז הורים יקרים, ליבי איתכם, באמת, אין לכם ברירה. רק בחיאת, תדאגו שישימו דאודורנט וקסדה!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו