אני מתבונן בשלל העיצומים שמטילות מדינות המערב על רוסיה, ונדהם. כמה אמצעים עומדים לרשות העולם הנאור־עלק כדי לכפות את רצונו על מדינות שסרחו. ניתוק בנקים ממערכת הסליקה העולמית, סגירת שיברים של גז, עיקול ספינות שעשועים בלב ים, מה לא. מי צריך היום כלי מלחמה כשיש כל כך הרבה דרכים לחנוק שליט עריץ בלי לצאת מהבית.
ואני רק שואל את עצמי כמה שאלות. אחת, איפה הייתם עם כל הסנקציות הנהדרות שלכם בצבעים תלת־ממד כשהיה אפשר לחסל את איראן ואת שאיפותיה להפוך לאימפריה? הרי כבר מזמן היה אפשר להוריד את האייתוללות על הברכיים לו כל האמצעים הבלתי הורגים שמופעלים עתה על רוסיה היו מופעלים נגד איראן.
ואני עונה לעצמי - אין עניין במערב לחסל את שאיפותיה הרצחניות של אימפריית פרס החדשה, כי יש סיכוי שהיא תפגע אנושות במדינת היהודים, ועל סיכוי כזה לא מוותרים כל כך בקלות. חייבים להשאיר, מבחינת האירופאים והאמריקנים מהשמאל, את האופציה האיראנית חיה, שיהיה ליהודים ממה לפחד.
השאלה השנייה שאני שואל את עצמי היא כמה זמן יעבור בין המלחמה החדשה הזאת, המלחמה הכלכלית הכוללת ברוסיה, לבין הפעלת עיצומים דומים עלינו, כשנצא פעם נוספת למלחמת אין ברירה בצורר הערבי החי על גבולנו.
ויש תשובה: בהזדמנות הראשונה, קלושה ככל שתהיה, ינסו את הכלים האלה עלינו, ואם חלילה נסתבך במלחמה רעה בעזה - שתייצר תמונות שהמסכים המעודנים באירופה ובאמריקה לא יוכלו לסבול - אז אגרוף ה־SWIFT יונחת על פרצופנו במלוא התנופה. הנה כבר קראתי את גדעון לוי, שכתב השבוע "סוויפט אחד ודי לכיבוש", ואם גדעון חשב על זה ופרסם את זה בעיתון הגולים בארצם, אז זה כבר יהדהד אצל אוהבינו בכל העולם.
לכן, מדינת ישראל חייבת להיערך ליום שבו ינסו לנתק אותנו ממערכת הבנקים העולמית, להכין ערימה של מזומנים של גויים בצד כפי שעשה פוטין, וזה נכון גם לכל אזרח ולכל חברה בינלאומית, וכדאי גם להכין מנות קרב במסתור הכביסה. ורצוי להזדרז עם הגז, לקדוח מה שניתן, כדי שיהיה לנו זרם ביום חרם - וכדי שיהיו תלויים בנו יותר ממה שהיום, ויהססו להפעיל את מלוא המכבש. ובעיקר להתבונן היטב במה שקורה לרוסיה ולאזרחיה. זה הקדימון ואנחנו נהיה הסרט.
עולות
הנה בא עוד גל גדול, ואני אומר - זהירות שלא ליפול איפה שנכשלנו כחברה עם גל העלייה הקודם מרוסיה בשנות ה־90. אני זוכר היטב את היצרים ששטפו את הארץ כשהתברר שחלק מהעולות החדשות סובלות ממחסור כלכלי, ולכן משכירות את נכסיהן הגופניים לכל הממעיט במחיר. רצו אז שמועות על מגעים בחמישה שקלים, וכל הגברים הבלתי־הגונים החליפו סיפורי זנאות על בכמה קצת כסף הם הצליחו לקבל כמה שיותר מין נצלני מנשים במצוקה.
והעולות החדשות על ילדיהן כבר כאן, הגברים שלהן נשארו מאחור ומי יודע אם ייצאו משם בחיים. רכושן שם, כספן שם, והן טרף קל לכל הגברים שעדיין לא הורידו תוכנת עדכון למה זה להיות גבר ראוי במאה ה־21. ואני צופה גדודים של נצלנים מתקהלים סביב הפרחים החדשים שנחתו בערוגה, ורק רוצים לקטוף אותן, רוצים רק לקטוף.
אגב, ממקורותיי הטובים ממש אני שומע על עולות חדשות שמגלות כאן שמצבן המשפחתי הוא לא מה שהן חשבו, ושלבן זוגן שנשאר שם יש עוד אישה, יותר חוקית. לא ניכנס לפרטים, אבל ברור שזה מחליש את הנשים עוד יותר ועשוי לגרום להן לחפש ביטחון בדמות גבר במציאות מטולטלת.
לכן אני קורא קודם כל לכל הגברים שמרגישים עלייה ברמת הטסטוסטרון כשהם שומעים על הגעת נשמות אבודות מלובשות בגוף נשי צעיר: שאלו את עצמכם לפני שאתם נוסעים למרכז הקליטה הקרוב למקום מגוריכם, מה מטרת הנסיעה. אם אתם הולכים לחפש אהבה כי דפדפתם את כל הטינדר והנשים בארץ לא מתאימות לכם, יאללה בכיף, ברכה והצלחה. אבל אם אתם יוצאים למסע ציד, עם גליל שטרות בכיסכם האחורי, דיר באלקום. אין ברכה באינטימיות שנקנית מאישה במצוקה, והיא תשוב לרדוף אתכם עד יומכם האחרון ואף לאחריו, כך מספרים לי מודיעיי בעולם הבא. ואם מישהו מספר לכם שהוא פגש פליטה לשם פליטה, שקפו לו שהוא גבר נחות ונתקו קשר.
ויותר חשוב, אני קורא לארגוני הנשים למנות נאמנות קליטה, נשים מקומיות דוברות רוסית ואוקראינית שילוו פרטנית כל עולה ומבקשת מקלט, יזהירו מפני המנהג המקומי לצרוך שירותי מין בתשלום ללא קשר למצב הנפשי של הגברת, ויציעו להן דרכים טובות יותר להיקלט ולפרנס את הילדים שלהן. דרכים שלא יהיו טראומה אנושית וכתם משפחתי בעתיד, כשהילדים כבר יהיו כמעט צברים. וגם לנערים ולנערות צריך לדאוג. שלא נהיה עבורם המלחמה שאחרי המלחמה.
מדבקות
משחר ההיסטוריה האדם עסק בסחר חליפין. במשך רוב ימיו של האדם בכדור הארץ זאת היתה הדרך המקובלת לקבל דברים שאדם חפץ ואין לו. הכסף הומצא רק לפני כ־2,500 שנה, עד אז זה היה כבשה תמורת אדרת לחורף, כד עדשים תמורת גרזן משומש במצב טוב מרופא אליל. אבל אז באו לעולם המטבעות, והרבה אחר כך השטרות, והיום כבר לא ניתן לרכוש סחורה תמורת סחורה אחרת, ואם אכנס למכולת ואקח פסטה ואנסה לשלם עבורה בפקעת צמר שטוויתי בלילה, זה ייגמר בידיעה בטור הרכילות של ערן סויסה.
אבל, יש מקום שבו הידע העתיק עדיין נשמר. אצל הילדים. שם, באין אמצעי תשלום חדישים, סחר החליפין מתקיים במלוא עוזו. ואמנם משנה לשנה הטובין משתנים, אבל העיקרון לא. תן לי מה שאין לי, אתן לך מה שיש לי להחלפה. כשהייתי ילד, עטיפות של מסטיקים הסעירו את דמיוננו. היום זה חסר ערך לגמרי, כמו הלירה הטורקית, אבל אני עדיין זוכר את העטיפות המיוחדות עם דיוקני שחקני כדורגל שתמורת אחת הייתי מקבל איזה עשר של מסטיק "עלמה" הפוּשְט.
כמה סערות מסחריות מילאו את יומי כילד, הישגים וכישלונות, הפסדים והתעשרויות. ולא רק עטיפות מסטיק, גם קלפים של "העולם המופלא", מפיות, גלעיני משמש, ועוד שפע סחורות חמות שהתקררו בינתיים ולא נודעו לדורות הבאים.
ואני מספר את כל זה כי המטבע העובר לסוחר כעת בשוק הילדות שלי, לפחות - ולפי הזמינות בחנויות אני מבין שלא רק אצלנו בבית - אלה מדבקות הג'ל. לא שמעתם? אין לכם ילדים בגיל הנכון. מדבקות ג'ל הן חתיכות ג'ל מוצק למחצה, שעליהן מודפסות כל מיני דמויות חמודות לעיני ילדות וילדים, קיפודים חביבים, פיות קסומות, קאפקייקס עסיסיים וכל היוצא באלה, ונעים למולל אותן בין האצבעות, במיוחד אם הן ממש עבות. וזה הסיפור פה. העובי. המדבקות הנחשבות, היקרות, הנדירות, הן העבות, ויש גם דקות וקטנות, שהן האגורות במערכת הכלכלית הבנויה עליהן.
בכל יום יוצאות הילדות שלי עם תיק המדבקות לבית הספר, ובשובן הן מציגות זו לזו את שלל יום המסחר. עיקר הפעילות היא החלפות, והמטרה - להרחיב את האוסף בלי לקנות בחנות. ומיום ליום גדל האוסף, ומתעבה, ואוליגרכיה קטנה נוצרת בבית. ובעוד כמה ימים, או שבועות, פתאום תצא בת קול: נגמר.
עכשיו אוספים קיסמי שיניים מרחבי העולם, וכל האוסף יהיה שווה כלום ושום דבר. אבל מה זה משנה. מיומנויות מסחר נלמדו, והרבה כיף, והמדבקות העבות ישמשו אותי לייצוב שולחן מתנדנד, ויצאנו ברווח מכל הצדדים. שבת ג'לום שתהיה לכם.
avrigilad@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו