מיקי כוכבת הילדים: "אחי תום נפטר בפורים, והיום לשמח ילדים זה טיפול בפצע שלי"

מתי בפעם האחרונה התחפשת?

"אתמול, בהצגה 'הבית של יעל'. כל החיים אני מתחפשת, לא רק בפורים, אבל החג הזה סימבולי עבורי. לפני שנהייתי 'מיקי כוכבת הילדים' זה היה חג בעייתי עבורי, כי אחי תום נפטר בפורים כשהיה בן 6 וחצי. הגעתי אליו כדי להיפרד ממנו בביה"ח שניידר והוא היה במוות קליני. הייתי לידו עד שליבו הפסיק לפעום, וכשיצאתי למסדרון עמדתי ליד החלון, ראיתי תהלוכה של ילדים מחופשים ברחוב ואמרתי לעצמי 'ראבאק, אח שלי מת ופורים ממשיך'. מאז פורים היה חג מחורבן עבורי, עד שנהייתי מיקי. היום אני צריכה לשמח אחרים, וזה טיפל לי בפצע. כמה שחושבים שאני מטפלת באחרים, הילדים מטפלים בי".

מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?

"היום בבוקר, כמו בכל בוקר. אנחנו מדברות כמה פעמים ביום. אמא שלי, אילנה, היא האישה הכי חזקה ומדהימה בעולם. אין הרבה אנשים שאני מעריצה, אותה אני מעריצה. היא בחרה לחיות אחרי שקברה ילד בן 6 וחצי, להיכנס להיריון ולהביא עוד שני ילדים. לאחר מכן היא עברה גירושים - אבל תמיד נשארה חיובית. היא תמיד אומרת לי לראות את החצי המלא של הכוס, והיא מיישמת את זה גם על עצמה ואומרת בחיוך 'הכל יהיה טוב, יש לי הכל ואני לא צריכה כלום'. אנחנו בקשר הדוק, והיא אומרת לי המון 'אני גאה בך, איזו יפה את'. היא מאוד מחזקת אותי, הלוואי שאהיה רבע ממנה".

מתי בפעם האחרונה התאכזבת?

"השנה, כשגיליתי שמישהו שחשבתי שהיה חבר שלי הוא לא. גיליתי את זה דרך הודעה שהעבירו אלי. אני לא מתעמתת ולא מוחקת אותו, אלא סוגרת את המקום הזה בלב שלי. יכולות להיות חברויות בתעשייה, אבל לא בכל מחיר. ישראל קטורזה, למשל, הוא חבר. זה התחיל ממקום אמיתי, לא עבדנו יחד ואין בקשר הזה שום אינטרס. קטורזה וסורלה הם אנשים שאין אצלם אחד בפה ואחד בלב, והם נמצאים בהמון נקודות בחיים שלי. לישראל אני תמיד יכולה להתקשר והוא יהיה שם בשבילי. הוא לא שפט אותי בחיים וידע גם לתת לי ביקורת. במקום שבו כולם אומרים 'את מהממת, איזו מדהימה', ממנו אשמע גם ביקורת אמיתית".

מתי בפעם האחרונה הרגשת חרדה?

"אני חושבת שבכל יום יש לי קצת חרדה, בעיקר שהילדים שלי יהיו בסדר, אבל אני מטפלת בזה. אני בטיפול פסיכולוגי אצל יהודית מילוא, וזו המתנה הכי מדהימה שנתתי לעצמי לגיל 40, כי עכשיו אני כבר לא עושה דברים שאני לא רוצה. אני לא בתפקיד המרצה שהייתי בו שנים. נולדתי מרצה ועשיתי דברים רק כדי שהצד השני ירגיש נוח וטוב, אבל עכשיו כבר לא. בעבר הייתי מודאגת מלהיות ילדה 'לא טובה', וזה שאב אותי לחרדות שהכניסו אותי ללופ עד שלא נותרה בי אנרגיה בגוף בשביל עצמי. באמצעות הטיפול שאני עוברת הגעתי למקומות אחרים בכל התחומים, כולל הזוגיות, שהפכה לטובה יותר. אני אומרת הרבה לבן זוגי אריק 'אתה הציפרלקס שלי'. היום אני גם לוקחת את ההפסקות שלי, הולכת לנוח כשאני צריכה ומתייחסת לעצמי בכבוד. לקח לי 40 שנה להגיע לזה, אבל יש כאלה שחיים חיים שלמים ולא מגיעים לשם. היום אהיה רק במקום שטוב לי בו".

מתי בפעם האחרונה בכית?

"אתמול. אני בוכה בכל הצגה שלי, כשאני שרה את השיר 'תודה'. זה שיר שבו אני עומדת לבד על הבמה ומרגישה שהתודה הזו היא גם לעצמי וגם לקהל שמגיע לראות אותי. אני הכי חשופה, וזה בסדר. זו הדמות שלי, דמות שלא אכפת לה להיראות לא יפה על הבמה, לא נסיכה או פיה אלא מישהי שגם כועסת ובוכה. אריק אומר לי 'את לא צריכה לבכות בכל הצגה', אבל אני לא שולטת בזה. אני מרגישה מבורכת ואלה דמעות של הכרת תודה. אני רואה ברגע הזה את כל מה שאני עוברת - ובסופו של דבר ניצחתי. אימהות בקהל בוכות יחד איתי".

מתי בפעם האחרונה התפרקת?

"אני מתפרקת כשאנחנו ישנים בירושלים בספונטניות, או אחרי הצגה באילת. לוקחים חדר ומתפנקים. ההתפרקות שלי היא לא לטוס לחו"ל עם חברות, אלא לילה במלון או ערב זוגי במסעדה, אני לא צריכה יותר. מסיבות ובילויים לא מושכים אותי כי אני רגועה, יש לי מה שאני רוצה. אם אני שותה כוס יין אני מדברת סינית, מסיבות אני לא אוהבת, ובסמים אני לא נוגעת ובחיים לא ניסיתי. אריק מאזן אותי, כי קל מאוד להתבלבל במקצוע הזה. את ממלאת אולמות, בפורים מתחפשים אלי, ההורים מחמיאים ואפשר להתבלבל בשנייה, אבל אני נמצאת במקום בחיים שבו אני לא רואה את עצמי ככוכבת. אני מיקי, אוכלת בבית, שוטפת כלים ועושה ספונג'ה".

מתי בפעם האחרונה רצית להיות אנונימית?

"לפני שנה. הבן שלי יונתן שבר את הרגל, היינו באיכילוב והוא בכה בהיסטריה, ואני עם העגלה ומרגישה שמסתכלים עלי ומזהים אותי. הייתי בטראומה ורציתי להיעלם. אני בחוסר אונים ועוד רגע בוכה בעצמי, הילד שלי כאוב, אבל זה לא מנע ממישהי לבוא לבקש סלפי. זה היה רגע שהייתי בו ממש חשופה, כשאני במשבר".

מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל הרופא?

"אחרי שחליתי בקורונה לפני חודש. עשיתי בדיקות דם כי הייתי נורא עייפה ולא היו לי חוש טעם וריח, אז רציתי לבדוק שהכל תקין. מאז התחלתי לקחת ויטמינים, כי אני עובדת קשה גם פיזית וחוזרת לעבוד עוד בבית, אז אני צריכה לחזק את הגוף שלי. כיום אני לא חושבת על הסרטן בכלל. מאז שהחלמתי מסרטן בבלוטת התריס אני נבדקת פעם בשנה, אבל זה לא מנהל אותי. היום יש לי חצי בלוטה, אז בכל פעם שמשהו משתנה בגוף שלי בודקים אותה, וזה משהו שאני עליו. אם זה ינהל אותי, אכנס להתקף חרדה ולא אוכל לקום מהמיטה".

מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים שלך?

"אתמול, כמו בכל יום. אני אוהבת ללכת עם אגם (בת 5) ויונתן (בן 3 וחצי) לגינה או להכין איתם חלות, עוגות ועוגיות. אין לי בעיה עם לכלוך, ובכלל אני אמא שאפשר לעשות איתה הכל בבית. בגלל זה חברים שלהם אוהבים לבוא לפה, אני מאפשרת הכל. לפני חודש היינו חולים כולנו בקורונה ופשוט עשינו חיים בבית. עשיתי להם סדר יום עם מפגש, ולמרות שהייתי חולה גמורה היה לנו טוב וכיף יחד.

"ביומיום אני גם לוקחת אותם לחזרות ולהצגות. הם חיים אותי. אני אמא מאוד טוטאלית ואין לי מישהו שיעשה עבורי דברים, מבחירה. אני אוספת אותם שעה לפני מהגנים כדי שלא יהיו אחרונים לצאת מהגן ואוהבת לאכול איתם פיצה, לעשות פיקניק בסלון ולרקוד איתם, וכמובן לעשות מקלחות והשכבות".

מתי בפעם האחרונה נלחמת על משהו?

"עכשיו, בגזר הדין של כרמל מעודה. מאז פרשת ההתעללות בגן שלה אני עומדת בראש מטה המאבק נגד התעללות בגיל הרך. יש כל הזמן דיונים על מקרים של התעללות בגני ילדים, ואני מנסה להגיע לכולם, גם על המקרים ברמלה, בחולון ובפ"ת, ולצערי עוד אגיע הרבה. הקראת גזר הדין של מעודה היתה מורטת עצבים, גם כי היא ישבה קרוב אלי מאוד. החוויה בבית המשפט לא היתה דומה לכלום, את במרחק נשימה מאותו שטן ולא יכולה לעשות כלום. מעודה הפכה להיות 'דגל' של הדבר הזה, אבל יש גנים בכל הארץ שההתעללויות בהם נמשכות והתיקים לוקחים זמן. אני פה כדי לשנות את זה. לפעמים אנשים לא קמים עד שלא כואב להם באופן אישי, ואני השתגעתי מזה. היה לי ברור שאני עובדת עם ילדים, הדבר הכי טהור ורגיש שיש, ואם לא אשתמש בזה כדי למחות ולשנות, למה אני פה? רק כדי לקפץ ולשמח? אני לא יכולה לשתוק איפה שיש חוסר צדק. זה פרויקט החיים שלי.

"לפני כשלוש שנים לא היה לי מושג למה נכנסתי. בנינו עמותה שאני נשיאתה והיא פעילה במטה המאבק נגד התעללות בילדים. בכל יום נוספים עוד הורים שהילדים שלהם הם נפגעי עבירה, ואני אומרת מי אני ומה אני. אם אגיד שלי קשה, מה הם יגידו? אני שמה את עצמי כצינור וכשליחה של אור. אם אני יכולה לתת לילד שמחה לרבע שעה, אני אתן. כשסיפור כרמל מעודה יצא והתפרסמו הסרטונים, צפיתי בכולם. חודש לא נרדמתי, לקחתי כדורי שינה. הבנתי שאם הגעתי למקום שבו יש לי כוח שאני יכולה לנצל, כי לי יקשיבו ולאמא מראש העין לא, אז אני חייבת להשתמש בהשפעה שיש לי. הכי קל היה לא להביט בדבר הזה. היו פעמים שהייתי הולכת מהצגה להפגנה, ואריק אמר לי 'מה נסגר איתך?', אבל ידעתי שאם לא אהיה שם - לא יראו את הילדים האלה. עובדה שזה עשה רעש ופתח תיבת פנדורה.

"היום אנחנו מטפלים בחוקים שקורמים עור וגידים, ואני נמצאת בפרלמנט ובמטה. יש קטע בהצגה שכתבתי לפסח, 'הגדה של כוכבים', שקשור למקרים האלה. בכל הצגה שלי אני אומרת לילדים 'כשאתם חוזרים מהגן ומביה"ס אתם מספרים ה־כ־ל בבית, מה שהיה כיף ומה שלא היה כיף, כי בבית לא יכעסו עליכם'. אני חושבת שזה המסר הכי חשוב שאני יכולה להעביר, וההורים מסכימים איתי. אני עושה את זה עם הילדים שלי, יש לנו שיחות במקלחת וחשוב לי לדעת הכל. כל הגננות והסייעות שלהן יודעות מי אני. גננת אחת אמרה לי 'כולם יודעים שהכנסת את כרמל מעודה לכלא'".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?

"אני לא חושבת על הגיל שלי ומרגישה בת 20 ומשהו. אני כל הזמן בדמות והנפש שלי צעירה. אני ואריק מדברים וגם הוא לא מרגיש בן 55. המקצוע שומר אותי צעירה כי מותר להשתטות. כל במה היא ברודווי בעיניי, גם כשאני מופיעה ברמלה, בחולון או בעפולה. אני עושה מדיטציה לפני הופעה והבמה היא קודש הקודשים מבחינתי.

"על ניתוחים למיניהם אני לא חושבת בכלל, אבל חומצה ובוטוקס אני כן עושה וזה נראה מדהים. אני לא מתעסקת בזה המון, אבל כשמשהו מפריע לי אני הולכת לעשות. יש היום כל כך הרבה טיפולים, והקוסמטיקאית שלי פולה עושה לי פלאים ברמות. פעם בחודש אני אצלה לחומצות ולפילינג לפנים, והיא שומרת עלי. אני כל היום מופיעה, מתאפרת ומצטלמת, הפנים שלי הם כרטיס הביקור שלי ואני רוצה להיות מטופחת. אני רוצה להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה".

מתי בפעם האחרונה התגעגעת?

"היום. אני לא חושבת שיש יום שבו אני לא מתגעגעת לחמותי יהודית, אישה חכמה ואצילית שאהבתי אהבת נפש ונפטרה לפני כחודשיים בשיבה טובה. היה לנו קשר מדהים והיא היתה כמו אמא שנייה בשבילי. הייתי מדברת איתה על הכל. לפני הפרידה ליטפתי לה את היד ושמתי לה שיר של לאונרד כהן. הרבה פעמים אני מרגישה שבא לי להתקשר אליה, ואני יודעת שהיא פה כמו שאני יודעת שתום פה. אני מרגישה אותם איתי, את יהודית אני מרגישה בבית ואת תום אני מרגישה בילדים שאני פוגשת".

מתי בפעם הראשונה

מתי בפעם הראשונה הרגשת מפורסמת?

"בהצגה הראשונה שלי. ה־DVD הראשון שלי יצא לפני עשר שנים, כשהייתי בת 30, ואחריו עשיתי את מופע 'גיבורי האור'. פתחתי קופה לבד בפעם הראשונה ב־29 בפברואר 2012 בנתניה - והאולם היה מפוצץ. הסתכלתי ולא האמנתי. אריק אמר לי שיש תור מטורף בקופות, ואני רואה עוד ועוד אנשים נכנסים ושואלת את עצמי 'מה זה, כולם באו בשבילי?'. גם כשעליתי לבמה לא קלטתי. זה היה הלם חיי".

מיקי דניאל עורי \ בת 40, כוכבת ילדים, שחקנית, מדבבת וקומיקאית. תושבת תל אביב, נשואה למפיק אריק עורי ואמא לאגם (בת 5) וליונתן (בן 3 וחצי). למדה משחק בבית צבי והחלה את דרכה בתעשייה במחזות זמר ובסרטי קולנוע לילדים. הוציאה את ה־DVD הראשון של "מיקי" בשנת 2011 והחלה לככב עם דמותה במופעים ובסדרות טלוויזיה לילדים כגון "מיקי בספארי" ו"מיקי בקרקס". כיום משחקת בהצגה "הבית של יעל" שתוצג מחר (12 במארס) בחולון, ב־15 במארס בקריית גת וב־19 במארס בסינמה סיטי רמת השרון. בפסח תופיע בהצגה "הגדה של כוכבים" יחד עם מני ממטרה וקופיקו, שתעלה על הבמות ברחבי הארץ החל מ־28 במארס.

shirshirziv@gmail.com