אבו עלי: איך לנצח את פוטין

לא מבין לְמה כל החמקנים האלה טובים, אם אי אפשר לחמוק לאחוזה של פוטין ולסכלו ממוקדות. לא ייאמן שאדם אחד, רם ככל שיהיה, מסוגל עדיין בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה להדליק שריפה עולמית ולצאת בשלום. כי מתברר שלא משנה כמה נשקך אימתני ומשוכלל, אם אתה עצמך רופס, לא יעזור שום פיתוח טכנולוגי. הרע ינצח כי החזק מתבייש בחוזקו, ובמקום ללכת על ראש הנחש מנתקים לו את הכספומט. אולי גם מדלגים עליו בחלוקת העוגה בברית של נאט"ו.

הרי ממש הרגע זאת השנייה המדויקת שהמערב יכול לעצור את ההתפשטות המחודשת של המשטרים הרודניים, מסין, דרך איראן, בואכה רוסיה ובלארוס. מליקת ראשו של הפוטין הזה היתה מרגיעה את העולם מיידית, הסינים היו מחזירים למגירה את התוכנית הפעילה שלהם על טייוואן, האיראנים היו משחררים מהחות'ים ומחיזבאללה, היה נוצר סדר. אבל המערב בתצורתו הנוכחית דומה למערב של טרום מלחמת העולם השנייה; ניסיונות ריצוי והכלה, לצד צעדי ענישה שאינם מרשימים כלל אדם שסבל אנושי לא מעניין אותו, חיי אדם אבק בעיניו.

מניסיוני במלחמות עולם, עדיף להיות זה שפותח בהן מזה שנגרר פנימה. מה לעשות, פתאום פרצה אחת. אין מנסים לרצות את התוקפן. הוא אמנם פסיכופט פורטה על אקסטות, אבל כוחו האמיתי, כך אני קורא, קטן בהרבה מהאבו־עלי שהוא דופק. לכן זה זמן טוב לעשות משהו עם כל הנאט"ו הזה, עם הצבא האמריקני, איזו תצוגת יכולת, איזה שרטוט קו אדום במופע מרהיב של אמצעי לחימה מתקדמים ביותר.

אבל האמת היא שחוץ מהתיעוב שלי לפוטין ולמבנה האישיות שלו, אין מושג מי צודק בריב הזה. אני מנסה להבין תמונה שלמה, ואז אני מבין שאין לי מושג, ואני ניזון רק מתמונות בטלוויזיה. והרי בדיוק כך רואים אותנו בעולם בכל פעם שאנחנו נאלצים להלום בשכנינו העזתים ולזרוע הרס מידתי בעירם, אחרי שמחבלים החליטו לשגר טילים מסניף טיפת חלב. התמונות מדברות, לא משנה אם אתה צודק. הלב תמיד ילך לקורבן, יסלוד מכוח צבאי על אזרחים. ומכיוון שאיני יודע מספיק על הסכסוך הזה, לא דחוף לי לגנות או לתמוך, ומסתפק בצער כואב פיזית על כל האנשים שחיו רגיל לגמרי ופתאום מיג מעל הראש ברחוב בעירם הודיע - החיים הקודמים נגמרו. עכשיו פליטים.

אז למרות שאין לי מושג מי צודק, אני קורא לנטרל את פוטין. במבטא רוסי זה נשמע יותר טוב.

גברים

כשהגענו לגבול, אחרי חמישה ימים בתור הארוך ביותר שראיתי בחיי, עצרו אותנו החיילים האוקראינים. "בן כמה אתה?" שאל אותי הגבוה. "60", אמרתי. "תאריך לידה", אמר הקצר. "1962", אמרתי. "חודש", נהם הגבוה. "נובמבר", אמרתי. "אתה לא 60, אתה 59 וחצי. אתה נשאר פה". "אתן", הוא פנה לאשתי ולילדות, "אתן יכולות לעבור". הילדות פרצו בבכי, אשתי התאפקה. "לכו", אמרתי, "אני נשאר". יצאתי מהאוטו והצטרפתי לעוד גברים כמוני, שחשבו שיצליחו לצאת מהתופת, וחיכו עכשיו להסעה בחזרה אל הגיהנום עם רובה ישן. אשתי והילדות עברו את הגבול לסלובקיה.

מאז שזלנסקי הוציא צו האוסר על גברים מתחת גיל 60 לצאת מאוקראינה ומחייב אותם להילחם, יש לי חלומות כאלה בכל לילה. אני מתבאס שאני צעיר מדי, ועוד יותר אני מתבאס מזה שאני גבר. גברים צריכים להקריב את חייהם על מזבח טירופים של גברים אחרים, להשאיר את משפחותיהם ללא אבא, בעל, גבר. או לקבל בחזרה אבא שבור, ששותה כדי לשכוח וצועק במקום לבכות.

משני צידי המתרס גברים נעקרים מחייהם, נפרדים מיקיריהם ובמיוחד מיקירותיהם, נותנים בידם איזה צעצוע של גברים, ויאללה, רבוטה, לעבודה בשירות גבר האלפא שנפשו חפצה בדם של גברים אחרים, בשטחים של עמים אחרים, בחירותם של אזרחים חופשיים עד לפני רגע.

החבר'ה האלה, עם הטסטוסטרון שמשפריץ מהאוזניים, הם המנוע לכל הסכסוכים המדממים בעולם. אם מסתכלים על אזורי המתיחות הגדולים בעולם, כולל פה, רואים בבירור שמדובר בגברים שלא יודעים איך להתנהל עם רצונם לכבוש, לא למדו שהגיבור כובש את יצרו לכבוש ומתעל אותו לנתינה, לחסד, לקשב. אצלם הרצון הגברי הזה, הגולמי, להשתלט ולבעול, אינו בר שליטה, ובכל דור הוא מתלבש באידיאולוגיה אחרת כדי לקבל אישור לרצח המוני של גברים, המכונים חיילים.

מי שמשלם את החשבון של הגברים המחורעים האלה, אלה קודם כל הגברים הטובים, הרגישים, המכילים, השקולים, שאין להם עניין בפלישות אבל חייבים לציית. הם אלה שצריכים למות בשירות אלה שלא יסכנו את נפשם, אבל ישלחו טורי גברים להיטחן בקרב, ואם לא מתו בקרב, חזרו הביתה מרוסקי נפש, מתקשים לחזור אל חיי המשפחה שהיתה לפני המלחמה. מלחמה זה חרא, ועל מה? על דונייצק?

גיבור הוא לא מי שמנצח במלחמה. גיבור הוא מי שלא פותח בה מלכתחילה.

חינוכית

בכל יום בשבועיים האחרונים הילדות מגיעות מבית הספר בדהרה אל הטלוויזיה. הסדרה "הבאר" מוקרנת. אם לא שמעתם על "הבאר", אין לכם ילדים. זה כרגע הלהיט אצל ילדים, והם מהופנטים. טוב, לא כזה קשה להפנט ילדים, וערוצי ילדים אחרים עושים את זה באמצעים פסולים בעיניי, אז כשהבנות שלי יושבות לראות משהו אני יושב איתן, מוודא שהתוכן ראוי.

ישבתי לראות "הבאר". מה אני אגיד, יופי של סדרה. תראו פרק. כתובה היטב, משוחקת נהדר, ומעל הכל, מביאה תכנים ערכיים לשיחה כחלק מהעלילה. למשל, דמות אחת שם, נערה, מצאה עצמה ביחסים עם נער שהתחיל להתערב לה בחיים, מחליט לה מה לובשת, דורש עדכוני מיקום, כאלה. היא מרוב אהבת נעוריה לא ראתה את זה, אבל חברותיה, בשיחת בנות מהממת, חשפו בפניה מה היא עוברת. רגע מושלם של טלוויזיה חינוכית וממש מעניינת. רגע מציל חיים, עד כדי כך.

נודה על האמת, לפני "הבאר" הן היו מכורות ל"כראמל", עוד סדרה מצליחה מאוד של החינוכית. ושוב, עשייה עכשווית, אסתטיקה כמקובל בדור האינסטגרם, הכל מעוצב, כל פריים - סטורי. מדברת לנוער בשפתו ומצליחה להביא תדר נכון למוח המתבגר, להצחיק, למתוח, להפחיד אפילו, אבל בהתאמה לילדים, בלי הגזמות. כי הגזמות זאת המחלה של שידורי הילדים בערוצים המסחריים. האלימות מוגזמת, החוצפנות, ההתרסה, ההקטנה של מבוגרים, החשיפה לתכנים מיניים לא מותאמים.

ערוצי הילדים המסחריים, בחלקם, מטריפים לילדים את המוח בתדרים שהוא לא יכול להתמודד איתם. הוא טרי מדי. זה משבש אותו, זה מרסק לו את הקשב כי כל שנייה קורה משהו, אין שנייה מתה, וזה מחסל את הקשב הטבעי. בשידורי "החינוכית" יש גירויים מתונים, יש עדינות, יש כבוד לזמן הזה בחיי אדם שנקרא ילדות, ומי שגונב אותו על ידי חשיפה לתכנים מבגרים הוא סוג של פדופיל.

ויש שם את "ילדי בית העץ" המצוינת, ו"בית החולים לחיות בר" המקסים, ו"שקשוקה" ו"קפה עמליה" ועוד ועוד. ויש פה תחנת שידור, שעושה את מה שהיא צריכה לעשות, אבל בניגוד מסוים לנתוני הצפייה הצנועים שאפיינו אותה בעבר, עכשיו היא מצליחה בענק בקהל שאליו יועדה מראש, לפני שנחטפה קצת על ידי תוכניות אקטואליה למיניהן.

ואיכשהו זה לא בשיח, אבל בין כל הביקורת על תכנים ויוצריהם, מתקיים פה אי של עשייה משובחת שנותנת לילדים של עכשיו גם משהו איכותי להתגעגע אליו פעם, כשיהיו גדולים.

avrigilad@gmail.com