נהמות השריון הרוסי המתקדם על אדמת אוקראינה, בדרכו למחוץ את כל הערכים שעליהם גדלנו וחיינו מאז סוף מלחמת העולם השנייה, מעלות שוב את השיח על הטענה הכוזבת ש"אפשר וצריך להפריד בין פוליטיקה לספורט". לא משנה אילו תקנות דרקוניות הוטלו על מדינות שהתערבו בנעשה בנבחרותיהן הלאומיות, בקבוצות או אצל ספורטאים, בסופו של דבר הפוליטיקה הגדולה והערכים הליברליים של ידידות ואחווה נדחקו לטובת "האינטרס הגדול" - להכיל גם את הצד הרע שבסיפור.
נכון, תמיד אפשר להטיל גזירה שווה ולנפנף בספורטאי ענק מערביים שהפכו לגיבורי תרבות, אך נגרסו בפח האשפה של ההיסטוריה מאחר שנתפסו משיגים את תהילתם בגלל שימוש קבוע בחומרים ממריצים. לאנס ארמסטרונג, קרל לואיס, בן ג'ונסון, פלורנס גריפית' ואחרים אכן פישלו ברמה האישית, אבל שילמו את מחיר הקלון במעשיהם. מנגד, השימוש בסמים כדי לשפר ביצועים בספורט בחסותן של דיקטטורות, ובהן רוסיה על גלגוליה השונים, היה עניין של דוקטרינה מאורגנת. תעשייה ממסדית ברשות המדינה ובסמכותה. מי שלא שיתף פעולה פרש או הוגלה במקרים הטובים, או מת בנסיבות מסתוריות.
רוסיה של פוטין היא כאב ראש מתמשך עבור ממסד הספורט הבינלאומי כבר שנים. אחרי שנים של רפיסות מול ידיעות מוכחות על ספורטאים בכל הענפים, בענפי קיץ וחורף, שעושים כל מה שאסור כדי לקצר הליכים בדרך לפודיום - הסנקציות יצאו לדרך. בפרשת סימום ספורטאיה (ברשות ובסמכות) רוסיה הושפלה עד העצם באולימפיאדת טוקיו ובאולימפיאדת החורף בבייג'ין, כשנאלצה להופיע ללא שמה, דגלה או המנונה הלאומי.
יכול להיות שפוטין בנה על המשך רפיסות המערב ולא צפה את ההתגייסות לצד האוקראיני, אבל נראה שגם בממסד הספורט הבינלאומי - אופ"א, פיפ"א, מוסדות היורוליג - האסימון נפל. הרגישו שם שאפשר לעלות על הטרמפ הכללי, בדרך לתיקון עוולות עבר. כל הארגונים הללו סובלים מדימוי ציבורי נמוך. הם נתפסים כמושחתים, מסואבים ומי שמשתפים פעולה עם משטרים רודניים, שמקבלים מהם מתנות ששוות זהב - אירוח מונדיאלים, אליפויות עולם, תחרויות טניס ומרוצי מכוניות. כל זה קורה בשעה שאותן מדינות מקבלות ציוני נכשל בנושאי זכויות אדם, פוגעות במיעוטים ומחסלות מתנגדים באופן פיזי. היורוליג, אגב, להבדיל משאר הארגונים, נוהג בסוג של רפיסות מול צסק"א מוסקבה, קזאן וזניט סנט פטרסבורג. הקבוצות אמנם הושעו, אבל ההצהרה היא שהעונש תקף כרגע עד לחודש הבא.
הממסד הספורטיבי מצופף שורות ומגרש את רוסיה ממשפחת העמים. כולם נוהגים בה עכשיו כמצורעת: פולין לא תשחק מולה בפלייאוף המוקדמות למונדיאל, סנט פטרסבורג לא תארח את גמר הצ'מפיונס ליג, סוצ'י איבדה את הפורמולה 1, שאלקה הגרמנית הסירה את הספונסר "גזפרום" מחולצתה, רומן אברמוביץ' העביר את זכויות הניהול בצ'לסי, וכדורסלנים זרים נטשו את קבוצותיהם בן־לילה.
הרוסים למדו לאורך השנים לספוג הרבה השפלות, אבל ברגע שלוקחים מידיהם את העולם העממי־תרבותי־תחרותי שעליו גדלו ובו היו חלק ממגרש המשחקים הגלובלי - הנזק החברתי והאזרחי יכול להיות מסוכן מאוד לשלטון.
לפני כמעט ארבע שנים, כשהייתי במונדיאל שאירחה רוסיה, ידעו המארחים לחשוף עבורנו ועבור העולם את פניה היפות של המדינה. דיילות בכל מקום, מערך הסעות נוח וארגון מתוקתק בסך הכל, אבל במרכז התקשורת, בשיחות של אחד על אחד, העיתונאים הרוסים, הגיאורגים, הליטאים או הפולנים, שמכירים מקרוב איך זה עובד באמת, הבטיחו לי שאני לא באמת רואה כאן רוסיה האמיתית, אלא שמדובר בהצגה; במציאות מכובסת שעלתה לפוטין מיליארדי דולרים. אגב, גם במשחקי החורף בסוצ'י ב־2014 השקיע פוטין בערך פי חמישה ממה שעולים משחקי חורף בדרך כלל, בעיקר כדי להאדיר את עצמו. על הדרך הוא יצר מרמור ציבורי על הכסף שלא הולך לרווחה אמיתית, של אנשים.
• • •
דיקטטורה וספורט הולכים שלובי זרוע כבר כמעט מאה שנים. בדרך לבצר את שלטונו אירח אדולף היטלר את אולימפיאדת ברלין ב־1936. הצורר הרדים את הוועד האולימפי הבינלאומי, ובעיקר את יו"ר הוועד האולימפי של ארה"ב, אוורי ברנדג', שנלחם בכל כוחו לטובת היטלר באירוח המשחקים. אותו ברנדג' הפך ליו"ר הוועד האולימפי הבינלאומי במשך 20 שנה, כולל באולימפיאדת מינכן 1972. הוא זה שנאם בטקס הזיכרון לרצח הספורטאים הישראלים והודיע שהמשחקים חייבים להימשך. התנהגותו בין משחקי 1936 ל־1972 הביאה לטענות של רבים על כך שהיה אנטישמי מובהק.
ארבע שנים אחרי שהפסידה למערב גרמניה במונדיאל של 1974, נסעה הולנד לבואנוס איירס. בארגנטינה של 1978 שלטה חונטה צבאית רצחנית, והגנרל חורחה וידלה עט על אירוח המשחקים כמוצא שלל רב. בעוד המשטרה החשאית מענה אלפי מתנגדי משטר בבתי הכלא, נבחרת הכדורגל בראשות מריו קמפס היתה נכס לאומי. הנבחרת עצמה התאמנה בבסיס צבאי סגור בפרבר של בואנוס איירס, אבל השחקנים עצמם היו ברובם מתנגדי השלטון ונאלצו לסתום את הפה והאף בכל קבלות הפנים עם הגנרלים.
כדי לעלות לגמר המונדיאל, על חשבונה של ברזיל, ארגנטינה היתה חייבת לנצח את פרו בהפרש של ארבעה שערים ויותר. היא ניצחה 0:6 וזכתה בגביע, אחרי ניצחון בגמר על הולנד. לפני עשר שנים העיד סנאטור בפרלמנט של פרו כי בתמורה לניצחון על ארצו בדרך לגביע, הסכים הרודן של ארגנטינה לקבל אליו 13 מתנגדי שלטון פרואנים. אותם פרואנים לא נראו עוד בציבור מעולם.
אנחנו נמצאים בעידן מדאיג, שבו העולם המערבי, הדמוקרטי, נתון לאיום אמיתי. מתוך יותר מ־200 מדינות, רק ב־21 יש דמוקרטיה מלאה. ב־53 הדמוקרטיה פגומה ובכמעט 100 מדינות יש סוגים של דיקטטורה, אוטוקרטיה או שילוב שלהן. הספורט, על פי חזונו של פייר דה קוברטן, היה אמור להיות תחליף למלחמות הישנות בין העמים. בינתיים מה שיש לנו הוא פוטין, שחיכה שאולימפיאדת החורף תסתיים, ואז הזיז חיילים אל מעבר לגבול.
Aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו