אחי הצעיר זכריה: שמעון באומל מתגעגע

"אל תדאגו, הכל בסדר, אך נראה שלא אבוא הביתה בקרוב".

זכריה באומל כתב להוריו גלויה כשהגיע אל גבול הצפון, בתחילת יוני 1982. כמה שעות לפני כן קיבל את ההודעה על גיוסו עם הגדוד שלו, גדוד שריון 362, בעקבות עליית הכוננות. הוא ארז כמה בגדים בתיק בישיבת הר עציון, שבה למד, ונסע לצפון. באותה עת לא יכול היה לשער כמה אמת טרגית יש בדברים שכתב, ועד כמה ישתנו חייה של משפחתו בעקבות המלחמה.

ב־11 ביוני 1982, היום השישי למלחמת לבנון הראשונה, שעדיין נקראה אז "מבצע שלום הגליל", נקלע הכוח של באומל להיתקלות עם כוחות סוריים בצומת שמדרום לכפר סולטן יעקוב. בקרב הקשה נעלמו עקבותיהם של רס"ל באומל בן ה־22 ושל שני חבריו לטנק - רס"ל צבי פלדמן (26) ורס"ל יהודה כץ (23). שלושתם הוגדרו כנעדרים.

רק באפריל השנה, כמעט 37 שנים אחרי הקרב, הוחזר באומל לאדמת מולדתו, אחרי ששרידי גופתו אותרו בסוריה. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. אם היה היום בחיים, הוא היה בן 58.

"אני חושב שגם זכריה לא האמין שייקח לו כל כך הרבה זמן להגיע הביתה, כשהוא כתב את הגלויה ההיא", נאנח אחיו הבכור, שמעון, "זה תרחיש שאף אחד מאיתנו לא חשב שיכול לקרות. במשך כל השנים הללו, שבהן התבגרנו, הולדנו ילדים והזדקנו, זכריה נשאר בן 22.

"אני לא יכול לתאר לך את התחושה שאחזה בי במשך כל הזמן הזה. העולם המשיך כהרגלו, ראשי ממשלה ורמטכ"לים התחלפו, ורק אצלנו הכל נשאר אותו הדבר. עכשיו זה נגמר". 

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

שמעון באומל (64), ד"ר לבלשנות אנגלית ובעל תואר שני בכימיה, נראה שלו. פרק שלם של חיים, בחוסר ודאות לגבי גורל אחיו, הגיע לסיומו. במשך השנים שבהן היה האח נעדר מיעטו שמעון, אחותו ושאר בני המשפחה להתבטא בציבור. 37 שנים, כשיום רודף יום ושנה רודפת שנה, התרוצצו ההורים, יונה ז"ל ומרים, בכל רחבי העולם, במאמצים להשיב את בנם הביתה. 

וב־37 השנים הללו התפתחו חיים חדשים במשפחת באומל. שמעון התחתן, הקים משפחה והתגרש. האחות אסנה (61), מורה לאנגלית בגימנסיה העברית שבירושלים, הביאה לעולם חמישה ילדים, והיום היא סבתא לעשרה. האב יונה נפטר לפני עשר שנים, בגיל 81, ולא זכה לראות את סגירת המעגל. האם מרים (87) לא איבדה את התקווה לרגע אחד, ואחרי מות בעלה המשיכה כמעט לבדה במאמצים לאיתור בנה, עד שראתה אותו מובא לקבר ישראל.

עוד על החזרת גופתו של זכריה באומל ז"ל לישראל:

• 37 שנים לאחר הקרב בסולטאן יעקוב: גופתו של רס"ל זכריה באומל ז"ל הושבה לישראל

• "כשזיהינו את שרידי גופתו של באומל, התחלנו לבכות"

• הרגע המצמרר שבו הודיע ראש אכ"א לאימו של באומל ז"ל: "זכריה פה, הבאנו אותו הביתה"

"במשך כל שנות הנעדרות של זכריה אמרנו שאם יש הוכחה מוחצת שהוא חלל, נשלים עם מותו", אומר שמעון, "אבל לא היתה הוכחה כזאת. איך אפשר להניח שאדם אינו בין החיים, אם לא ראית שום הוכחה לכך?

"היום, חמישה חודשים אחרי שגופתו חזרה הביתה וזוהתה מעל כל צל של ספק, אני יכול להתייחס אליו כאל חלל. קיבלנו סוף ברור ומוחלט לנעדרות שלו. מצד אחד אני שמח שהוא חזר, ומנגד, אין עצוב ממני שהוא אינו בין החיים. גם אם זה לא הסוף שייחלנו לו, זה סוף שאנחנו משלימים איתו".

הוא גר בגפו בדירה צנועה ברמת גן. בתו בקי (33) מתגוררת בהמשך הרחוב. בתו השנייה, רינה (31), מתגוררת ברמת השרון.

על הקירות בבית אי אפשר למצוא ולו תמונה אחת של זכריה. לא מוקדשת לו פינה לזיכרון או להנצחה, ולדברי שמעון, מעולם לא היתה כזאת. רק לטובת הצילום הוא ניגש למדפסת שבחדר העבודה, שולף מתיקייה במחשב תמונה סרוקה של אחיו ומדפיס אותה. "כל עוד הוא לא היה בגדר חלל, לא הרגשתי צורך להנציח אותו בתמונות. זה לא הסגנון שלי. גם עכשיו יש דרכים אחרות שאני חושב להנציח אותו בהן".

כשאני מבקשת לראות תמונה שלו עם אחיו מתקופת ילדותם, הוא שולף מכוננית הספרים שבסלון אלבום משפחתי ומתחיל לעלעל בין דפיו המצהיבים. לרגע אחד, כשהוא מגיע לצילום מטקס החתונה שלו, בדצמבר 1978, הוא נעצר. זכריה היה אז חייל בן 18.

"הנה, זה זכריה, את רואה? זה שרואים פה מהפרופיל. הוא יותר גבוה ממני ויותר רזה. אצלי כבר יש בטן גדולה, אבל הוא שמר על עצמו ועסק הרבה בספורט".

אתה מנסה לפעמים לדמיין איך הוא היה נראה היום?

"אני די משוכנע שהוא היה עדיין שומר על השפם. בטח היה מסיים את לימודי התואר בפסיכולוגיה, שאליהם נרשם לפני המלחמה, ועובד כפסיכולוג. לפי אהבתו הרבה לילדים אני די משוכנע שהוא היה נשוי ואבא לכמה ילדים, ובטח היה ממשיך לשחק כדורסל עם החבר'ה שלו, כמו שעשה בצעירותו. טוב, כל זה כבר לא יקרה".

• • •

שמעון באומל נולד ב־1955 בברוקלין, נצר למשפחה יהודית אורתודוקסית בעיר. אביו, יונה, היה בעלים של מפעל לסריגת כובעים, והאם מרים - מורה לאמנות בבית הספר היהודי בורו פארק, שבו למדו שני בניה ושידוע גם כישיבת "עץ החיים".

כששמעון היה בן 3 נולדה אחותו אסנה, וכעבור שנתיים נוספות נולד זכריה. ב־1970 החליטה המשפחה למכור את המפעל ולעלות לישראל. שמעון סיים אז את בית הספר היסודי ועלה ראשון, כדי להתחיל את לימודי התיכון במדרשיית נעם, ישיבה תיכונית בפרדס חנה. עשרה חודשים אחריו עלו שאר בני המשפחה ושהו חודשיים במרכז קליטה בכרמיאל. בהמשך רכשו דירה בקריית חיים והשתקעו שם.

"כשהמשפחה שלי עלתה, כבר למדתי בישיבה", אומר שמעון, "לא הייתי חוזר הביתה כל הזמן. בתקופה ההיא עוד לא היו טלפונים ניידים, וזה הקשה עלינו לשמור על קשר יומיומי.

"זכריה היה אז בן 9, ילד שובב ותלמיד ממוצע. אמא תמיד היתה אומרת שהוא מעדיף את מגרש הכדורסל על פני הכיתה. הוא היה ממש טוב בכדורסל. בזכות זה הוא השתלב יפה בכיתה ובשכונה.

"הוא למד בבית הספר הדתי בקריית מוצקין, ובחטיבת הביניים למד במדרשיית קריית יעקב הרצוג בכפר סבא. בתיכון עבר למדרשיית נעם שבפרדס חנה, שבה למדתי גם אני. כשהוא התחיל את התיכון, אני כבר גרתי בתל אביב ולמדתי באוניברסיטה".

ההורים, יונה ז"ל ומרים באומל, מחזיקים בתמונתו של זכריה. "מהרגע שהוא נעדר, נפער חור שחור בחיים שלהם" // צילום: פלאש 90

ב־1978, במסגרת לימודיו בישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות, התגייס זכריה לשריון, כמו רבים מבני ישיבות ההסדר דאז. לאחר סיום הלימודים בחר לשרת בצה"ל במסגרת ההסדר, המשלבת לימודי יהדות עם שירות צבאי. הוא הפך למפקד טנק, ובמקביל התחיל להשקיע בלימודים.

"זכריה היה מאוד טוב עם ילדים ובני נוער", אומר שמעון, "כשתלמידים אמריקנים הגיעו לישיבת הר עציון ונזקקו לעזרה בהסתגלות, הוא זה שסייע להם. הוא התקבל לעבודה כמדריך של קבוצות נוער מארה"ב ונרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית".

עם קבלת ההודעה להתייצבות בגבול הצפון, יצא זכריה לצפון. כשהגיע לנקודת המפגש, שלח את הגלויה להוריו כדי שלא ידאגו. ב־11 ביוני הופנה הגדוד שלו לאזור שמדרום לכפר סולטן יעקוב, בבקעת הלבנון. למחרת היתה אמורה להיכנס לתוקף הפסקת אש בגזרה, וצה"ל ניסה להגיע במהירות האפשרית לכביש ביירות־דמשק ולתפוס בו אחיזה.

סמוך לשעה 20:00, יום חמישי, החלו הכוחות לנוע לעבר היעד - בהנחה, שהתבררה עד מהרה כמוטעית, שמערך הכוחות הסורי באזור התמוטט כליל. כשהגיעו לסביבת הכפר, נפתחה לעברם אש כבדה. הקרב עם הכוח הסורי נמשך שמונה שעות, ובמהלכו נוצר חוסר תיאום בין כוחות צה"ל שהיו בשטח, מה שהוביל לירי דו־צדדי. הכוחות איבדו את הקשר ביניהם, וצוותי הטנקים נאלצו להיחלץ מהאזור בכוחות עצמם. לבסוף, בקושי רב ותוך שימוש במסך אש ארטילרי כבד, חולצו הכוחות. 

ממדי האסון - 20 הרוגים ויותר מ־30 פצועים - הפכו את הקרב לאחד הכישלונות הכואבים בתולדות צה"ל. נוסף על האבידות הכבדות, נשבו בקרב שני לוחמים, חזי שי ואריאל ליברמן, שהוחזרו מאוחר יותר בעסקות חילופי שבויים. עקבותיהם של שלושה - מפקד הטנק באומל, הטען־קשר צבי פלדמן והנהג יהודה כץ - אבדו, בלי שום רמז לגורלם. 

גם היום, אחרי השבת גופתו של זכריה לפני חמישה חודשים, בסיועו של נשיא רוסיה פוטין, עדיין לא ברור מה עלה בגורלם של פלדמן וכץ.

• • •

בשעות שבהן נלחם זכריה באומל על חייו בלבנון, סיים שמעון עוד יום לימודים באוניברסיטת בר־אילן, שם למד לתואר שני בכימיה. "אני זוכר שביום חמישי אחר הצהריים עמדתי בתחנת האוטובוס בדרכי הביתה, ושמעתי ברדיו שהפסקת האש עומדת להיכנס לתוקף. אמרתי לעצמי, 'ברוך השם שהסיוט הזה נגמר'. לא ידעתי אז שהסיוט רק מתחיל.

"ביום שלישי בצהריים, ארבעה ימים וחצי אחרי הקרב, אנשים מהצבא באו לבית שלי. אני הייתי אז באוניברסיטה, במעבדת הכימיה, ואשתי דאז פתחה להם. הם שאלו איפה אני, ואז הודיעו לה שזכריה נעדר, ויצאו לאוניברסיטה כדי להודיע לי באופן אישי. היא נסעה לפניהם. פתאום ראיתי אותה נכנסת למעבדה, והיא אמרה מייד: 'זכריה נעדר'.

זכריה במדים. "לא ידעתי שהסיוט רק מתחיל"

"הייתי בהלם. חוץ מהמילה 'נעדר', שלא הפסיקה להדהד במוחי, לא עבר לי כלום בראש. אני אפילו לא זוכר אם בכיתי באותו רגע. כשהקצינים באו לאוניברסיטה, כבר ידעתי, כך שלא היה להם מה לבשר לי. למעשה, זכריה היה נעדר ארבעה ימים שלמים לפני שאנחנו קיבלנו את ההודעה. אני מניח שזה קשור לעובדה שהם ניסו לגלות מה עלה בגורלו, ואם הוא שבוי או מת".

שמעון ואשתו נסעו הביתה, ומשם נסעו באוטובוס לבית הוריו בירושלים. ליד בית ההורים התגוררה גם האחות אסנה. "בדרך לירושלים שתקנו. לא הפסקתי לחשוב על המשמעות של המילה 'נעדר'. מבחינתי, נעדר הוא לא חלל. נעדר הוא שבוי.

"הזיכרונות מהמלחמות הקודמות, כמו מלחמת יום הכיפורים, שבה היו נעדרים שהתברר שהם שבויים, נתנו לנו הרבה תקווה. חשבתי לעצמי, 'רוב הסיכויים שבחילופי השבויים הראשונים זכריה יחזור הביתה'. היתה גם אופציה שקרה הגרוע מכל, אבל לא התמקדנו בה.

"כשהודענו להוריי, הם ישבו בסלון בהלם מוחלט. היה אפשר לחתוך את השקט בסכין. גם הם האמינו שנעדר זה לא סוף פסוק, ושיש סיכוי שבעוד כמה ימים, או לכל היותר כמה חודשים, זכריה יחזור אלינו.

"ככל שהשנים חלפו, כך החור נעשה גדול יותר. האמונה הזאת באגדה שהצבא עושה הכל כדי להחזיר את הבנים הביתה, החלה להיסדק. לצערי הרב, בסופו של דבר אבא שלי נפטר בלי לדעת מה עלה בגורל בנו".

זירת הקרב בסולטן יעקוב, יוני 1982. "הייתי בהלם כשנודע לי. המילה 'נעדר' לא הפסיקה להדהד במוחי"

• • •

החודשים הראשונים בלי זכריה נעו בין תקווה לייאוש, עם הרבה געגועים. "אני חושב שהנעדרוּת של זכריה המחישה לי עד כמה החיים לא צפויים", אומר שמעון, "ואולי, בתת־מודע, זה מה שזירז אצלי את ההחלטה להביא ילדים לעולם. שנתיים אחרי שהוא הפך נעדר, נולדה בתי הבכורה.

"בחיים של הוריי נפער חור שחור, ומאותו הרגע שום דבר אחר לא העסיק אותם. כל מה שהם רצו זה לראות את זכריה בחזרה בבית. בכל פעם שהם שאלו את הצבא מה קורה, היו עונים להם: 'עושים הכל כדי למצוא אותו'.

"המצב הבריאותי של אבא שלי החמיר. הוא סבל מבעיות לב עוד לפני האסון, אבל היה איש מאוד נחוש. שנה אחרי שזכריה הוכרז כנעדר הוא אמר שהתשובות של הצבא לא מספקות אותו, והחליט להפסיק לחכות באפס מעשה ולהתחיל לחפש אותו יחד עם אמא שלי. הם הסתייעו בדרכונים האמריקניים שלהם.

"אבא ואמא הצליחו לפתח רשת של קשרים עם כל מיני אנשים ברחבי העולם, כולל מדינות ערביות ידידותיות יחסית, כמו תוניסיה, ועוד מדינות שאני לא יכול לחשוף גם היום. עדיין יש לנו נעדרים מאותו קרב, וכל מידע שאגלה על מה שנעשה אז ומה שנעשה היום עלול לקלקל מאמצים של שנים. הם היו נוסעים בכל העולם ונפגשו גם עם מחבלים, תוך סיכון חייהם - הכל כדי להחזיר את זכריה הביתה.

"גורמים אמריקניים ידעו על הנסיעות שלהם, ואף סייעו להם בקבלת אישורים. גם צה"ל ידע על הנסיעות. כשהם רצו לנסוע גם ללבנון ולסוריה, הצבא אסר עליהם". 

הם הצליחו להגיע למידע רלוונטי על מקום הימצאו של זכריה?

"בשנים הראשונות אבא חזר עם מידע, שלדבריו הצביע על כך שזכריה בחיים. אבל כשהוא מסר את המידע לצבא, הצבא סירב להכיר בכך שהמידע מהימן. זה שבר את אבא בכל פעם מחדש, אבל גם דרבן אותו להמשיך לחפש".

בשנת 1993, בעקבות המשא ומתן בין ישראל לאש"ף, חלה פריצת דרך מודיעינית לגבי מקום קבורתם של נעדרי סולטן יעקוב. בנובמבר של אותה שנה העביר יאסר ערפאת לישראל דרך שליחו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, חצי דיסקית שהיתה שייכת לזכריה באומל. 

"הבאת הדיסקית היתה מעין אות חיים, שההורים שלי וכולנו נתלינו בו. מבחינת אבא שלי, זאת היתה ההוכחה שעוד לא אבדה התקווה. הוא המשיך את החיפושים עד לרגע שבו נפטר".

יונה באומל הלך לעולמו ב־2009. במשך 27 שנים לא הפסיק לרגע לחפש את בנו. "לפני מותו הוא לא ביקש שנמשיך את החיפושים, אבל היה ברור לכולנו שזה מה שצריך לעשות. אמא המשיכה לעסוק בזה, אבל בגלל גילה כבר לא נסעה לחו"ל".

זכריה (משמאל) בחתונתו של שמעון ב־1978. "אנחנו הזדקנו, הוא נשאר בן 22"

מאז שאביו נפטר, נוסע שמעון לבקר את אמו בכל שבוע. "יש לנו סדר יום קבוע. אני עוזר לה עם הקניות, ואנחנו יושבים לאכול יחד ארוחת בוקר. היא מתייעצת איתי בכל מה שמעסיק אותה. לפני שהחזירו את גופתו של זכריה היא היתה מתייעצת איתי רבות לגבי המשך החיפושים, ושואלת אם יש לי רעיונות או כיוונים חדשים. היא תמיד היתה מקשיבה, ובסוף מקבלת את ההחלטה לבד. 

"לפני שנתיים, הרבה לפני שפוטין וראש הממשלה נתניהו דנו בהחזרת גופתו של זכריה, התקיימו בסנט פטרסבורג שיחות עם גורמים בריטיים, צרפתיים ורוסיים, כדי לנצל את הקשרים שיש לרוסים בסוריה. לשמחתי, לפני חמישה חודשים המשימה הושלמה, ואחי חזר סוף־סוף הביתה".

המבצע להחזרת גופתו של זכריה קיבל את הכינוי "זמר נוגה" ונוהל על ידי אגף המודיעין ואגף כוח אדם בצה"ל. באיתור הגופה עסק צבא רוסיה בסיוע סורי, ובאמצע חודש מארס השנה חולצו שרידי הגופה מסוריה. הם הובאו לישראל ועברו בדיקות דנ"א. רק כעבור שבועיים, עם השלמת הזיהוי, נמסרה ההודעה למשפחה.

שמעון קיבל את ההודעה בזמן שהיה בביתו. "היתה דפיקה בדלת, וראיתי שני חיילים שעומדים בחוץ. תיארתי לעצמי מייד שמדובר בזכריה, הרי הבנות שלי כבר מזמן סיימו את שירותן הצבאי.

"הכנסתי אותם, והתיישבנו בסלון. בלי יותר מדי הקדמות, אחד מהם פשוט אמר: 'מצאנו את הגופה של זכריה. צריך לקבוע מועד להלוויה'. הם ביקשו ממני לא לספר עדיין לבנות שלי, כדי שיוכלו להודיע קודם למשפחות פלדמן וכץ".

מה הרגשת באותם רגעים?

"סוג של צמרמורת, רעד קל שהתפשט בכל הגוף. אני חושב שאפילו היתה איזו אנחת רווחה, שהגענו לסוף הדרך בכל מה שקשור לזכריה. עד הרגע האחרון קיווינו שנמצא אותו בין החיים, אבל תמיד ידענו שיש גם את האפשרות האחרת".

כעבור שעה יצא שמעון לירושלים, לבית אמו, שכבר קיבלה את הבשורה. "כשהגעתי אליה, היא כבר ידעה, היו אנשי צבא בבית. מצאתי אותה מאופקת. יכול להיות שהשנים עשו את שלהן. זה לא כמו לקבל בשורה על מוות פתאומי.

"על השולחן היו מונחים החפצים האישיים של זכריה - הסרבל שלו, הציצית ונעלי הצבא שנעל בעת הקרב. דווקא מהרגע הזה, שחיכיתי לו כל החיים, יש לי בלקאאוט. הכל מעורפל אצלי. למזלי, הצבא ארגן את ההלוויה, כי אני חושב שבאמת נכנסתי לסוג של הלם".

בשעות הערב של אותו יום נסע שמעון עם אחותו אסנה לפגישה אצל ראש הממשלה. נתניהו גולל בפניהם את פרטי המבצע להשבת אחיהם, ואף הציע להם להצטרף אליו לביקורו ברוסיה, כדי להודות אישית לנשיא פוטין. שמעון, אמו ואחותו העדיפו שלא לנסוע.

"אני חושב שפוטין ראוי לכל סוג של הערכה מצידנו על הסיוע בהבאת אחי הביתה, אבל היה חשוב לי להישאר עם אמא ולתמוך בה ברגעים האלה. את כל חייה היא הקדישה לחיפושים אחר בנה, ועכשיו זה נגמר. הרגשתי חובה להיות לידה ולסייע לה לייצר שגרת חיים אחרת, שלא כוללת עוד חיפושים בכל העולם".

שאלת למה לא הודיעו לכם על מציאת הגופה בזמן אמת?

"בנושא הזה אני חושב שהצבא פעל בצורה יוצאת מן הכלל. הם ראויים לכל שבח שהצליחו לשמור על המבצע הזה בסוד, בלי ששום ידיעה, ולו הקטנה ביותר, תדלוף החוצה. למיטב הבנתי, כל העוסקים במלאכה העדיפו לחכות לתשובה ודאית וחד־משמעית שמדובר בזכריה. הם ידעו שאם זה לא הוא, האכזבה תזיק נפשית לכל המשפחה, וטוב שפעלו כמו שפעלו".

• • •

למחרת, יום חמישי, 4 באפריל, הובא זכריה באומל למנוחות. בטקס נכחו אלפים, ביניהם נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל, שאף ספדו לו. שמעון אמר קדיש.

אסנה ספדה לאחיה הקטן מעל קברו בעיניים דומעות. "עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת; היום, כאן, במקום הזה, בעיקר דומעת. כל התפילות שהתפללנו במשך 37 שנה נכנסו למקום אחד, ואנחנו פה. חשבתי מה אני אעשה במקום הזה. אפילו לחבק אי אפשר, אז חשבתי לפנות לאדמה ולבקש מהאדמה לחבק אותו חזק. כעבור כמה דקות הבנתי שאני לא צריכה לבקש. האדמה מחבקת חזק־חזק. למה? בגלל שיש אהבה מוחלטת בין הבן שמסר הכל בשביל האדמה, והאדמה עצמה. יש פה איחוד גמור, אתם ביחד עכשיו".

בשל הזמן הרב שחלף, המשפחה לא נדרשה לשבת שבעה על זכריה וישבה באופן סמלי למשך חצי שעה. "למרות שלא ישבנו שבעה באופן רשמי, אנשים באו במהלך השבוע לבית אמי כדי לנחם ולחזק", מספר שמעון, "היה מרגש מאוד לראות שגם אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין זוכרים את זכריה.

"במהלך השבוע הגיעו חברים של זכריה מהישיבה ומהצבא. הם דיברו בעיקר על היחס האישי שהוא היה מעניק לאנשים, ועד כמה אדיב וקשוב היה. כולם סיפרו שהוא תמיד היה מחייך ואופטימי.

באומל (מימין) ושני הנעדרים הנוספים מהקרב בסולטן יעקוב יהודה כץ (במרכז) וצבי פלדמן

"גם האחיות של צבי פלדמן ויהודה כץ הגיעו לנחם. היה בזה רגע קצת עצוב, כי בשבילן המעגל עוד לא נסגר. אני מקווה שגם משפחות פלדמן וכץ יגיעו לרגע הזה, ויזכו לשקט נפשי עם סוף ודאי של מה שקרה ליקיריהן. וכמובן כל משפחות הנעדרים, כולל אלו של הדר גולדין ושל אורון שאול. מי כמוני יודע עד כמה זה בלתי אפשרי להשלים עם אי ודאות".

איך אמא שלך מסתגלת לחיים שבהם היא לא צריכה עוד לחפש את בנה?

"אני מוכרח להגיד שאני ממש מופתע ממנה לטובה. מאוד חששתי שברגע שנביא את זכריה לקבורה, כבר לא תהיה לה סיבה לחיות. לשמחתי, היא נאחזת עכשיו בנכדים ובנינים שלה.

"אני מאמין שיהיו רגעים לא קלים מדי פעם, הרי בכל זאת מדובר בהסתגלות נפשית פנימית. אבל אמא חזקה, היא תהיה בסדר. אני מאושר שהיא הגיעה לרגע הזה". 

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו