קולו של אבא: אחרי החגים

פרופורציות.איזה כיף היה לחזור לעבודה אחרי הלופ המסויט של שישי־שבת־ראשון־שני־כל־יתר־הימים־הנוראים. זה היה מרענן. קצת כמו לברוח למילואים, רק עם חבר'ה שבחיים לא היית יוצא איתם למלחמה.

כן,הורותבהחלט יכולה להכניס בך קצת פרופורציות: אתה נזכר איך פעם היית סובל מדיכאון יום א' לפני שהיית חוזר לעבודה - וצוחק. עבודה? אם אתה יושב במזגן ויש לך פנאי לקפה, או לפחות לבדל של מחשבה עצמאית, ואין לך שני יצורים שתלויים בך נפשית או על גפיך התחתונות, זה לא הרבה יותר ממשחק ילדים.

לכל הטורים של "קולו של אבא"

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

גנים.החזרת הילדים לגנים אחרי ערימת החגים הזאת התגלתה כמשימה לא פשוטה בכלל. בהתחלה זה נראה בסדר, הילד צוחק איתך והולך יד ביד כמעט עד דלת הגן ממש, אבל אז הדלת נפתחת, וכל הילדים שהוא שיחק איתם רק לפני שבועיים נראים פתאום שוב זרים, והדרמה מתחילה.

• • •

בסוף הצלחתי להכניס את שניהם, כי בכל זאת יש עבודה וחיים וכל זה, אבל כשהוצאתי את הקטן קרה משהו די מוזר. הגננת אמרה לי שעודד היה היום ילד טוב ולא לקח חלק בשום ריב. שאלתי אותה אם הריבים בגן הם ספונטניים או שהם מאורגנים בצורה מסודרת לפי גיל ומשקל, והיא בתגובה רק חייכה במבוכה וטענה ש"הוא אמר לי היום משפט שפשוט הקסים אותי".

היא חיברה כמה מילים ילדותיות על החיים וייחסה לו אותן, אבל מייד יכולתי לדעת שהיא משקרת. גם כי זה נשמע דומה מדי לכל המשפטים שחבריי בפייסבוק טוענים שהילדים שלהם אמרו, וגם כי במשפט האמור לא היה שום אזכור לשני נושאי השיחה היחידים של בני בימים האחרונים: מכוניות ונזלת.

טלוויזיה.השעות הרבות שהיינו צריכים לשרוף עם הילדים בחגים האלה גרמו לי לברוח יותר מדי פעמים לפתרון הקל של הטלוויזיה. אחרי לא מעט שעות בהייה לצד הילדים, אני יכול לומר שאמנם הכל השתנה בכל מה שקשור לטלוויזיה שהדור הצעיר צורך היום, הדרכים להעברת המסרים השתכללו, ואולי אפילו המסרים עצמם - לנו דחפו לגרון ערכים כגון "קהילה" ו"מסורת", והיום ערכי האינדיבידואליזם שולטים ברמה - אבל הטלוויזיה היתה ונותרה בעיקרה כלי ציני, שמטרתו ללמד את הילדים לשיר את ההמנון של הממסד.

פונזי.מישהו שקורא את הטורים שלי אמר לי שאני גורם להורות להישמע כמו הונאת הפונזי הגדולה בעולם. האמת היא שלי זה ממש לא מרגיש ככה. נכון, ממש לא בטוח שהחוויה של השנים הראשונות (הילדים שלי הם בני 5 ו־3) שווה את ההשקעה העצומה שלנו, והורות כנראה באמת לא מביאה איתה אושר, אבל היא כן מביאה אהבה. ואהבה היא לפעמים מחורבנת, ולפעמים היא יכולה להיות גם קצת יותר מדי, אבל היא בעיקר תלות הדדית, שדי ברור לך שאתה כבר לא מסוגל בלעדיה.

אז נכון, מדד האושר שלי לא זינק לשמיים בעקבות חוויית האבהות, אבל עכשיו כבר חוויתי את שני הצדדים, ואני יודע שאני הולך עם אחד מהם עד הסוף. תחושה כזאת יכולה לעגל לך קצת את החיים.