אורי גרוס // בן 45. יוצר טלוויזיה ותסריטאי. תושב תל אביב, בזוגיות עם תמרה סלם, מעצבת אופנה ועורכת. אב לאדם (13) ורפאל (10). החל את דרכו בכתיבה ל"רק בישראל" ובפיתוח "הכספת" עם ארז טל. יצר את הסדרות "השיר שלנו", "דני הוליווד", "תנוחי", "'Oboy", "פוראבר", "לצבי יש בעיה". ב־2019 השתתף בריאליטי "האח הגדול VIP". יוצר הסדרה "גיבור אמיתי", שעונתה החדשה משודרת בערוץ KidZ לצופי yes.
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"כל סדרה שלי היא הגשמת חלום. משהו שבא דרכך ומבקש לצאת ולהתממש. בשנתיים האחרונות עשיתי שתיים או שלוש סדרות שהיו הגשמת חלום עבורי, וגם החוויה ב'האח הגדול' היתה לגמרי הגשמת פנטזיה. רציתי להפוך לדמות ובעיקר רציתי לפגוש את עצמי. בן אדם אחר אולי היה הולך לאשרם או למערה. אצלי, באופן עקום, זה הסתדר לי שהמסע הפנימי שלי יהיה באופן חשוף מול כולם.
"היתה לי חוויה מאוד עמוקה ב'האח הגדול'. מנתקים אותך מהעולם, אין טלפון, זוגיות, ילדים, בית, עבודה. כולם נמחקים. ואז אדם נאלץ לפגוש את עצמו. הגעתי שם למקומות שאתה לא מגיע אליהם ביומיום. כי ביומיום, אם אתה פוגש כאב - אתה הולך לים או לישון, וב'האח הגדול' הכל מול הפרצוף שלך. האדם שמעצבן אותך לא הולך לשום מקום, הוא נשאר מולך ואין לך לאן ללכת. יש אנשים שיכולים 'להתפלפּ' מזה. אם אתה מחליט לחפור בעצמך, אתה יכול למצוא שם הרבה זוהמה ואבק. אבל מצד שני, אתה יכול למצוא שם גם אוצרות.
"מבחינה יצירתית, כשהייתי ב'האח הגדול' התעוררו בי אלף רעיונות. המצאתי המון סרטים לבן זיני, שמונה מהם עם שי חי וארבעה עם שי חי וטיילור, והכל רעיונות ממש טובים שאשמח לעשות אותם. חשבתי לעשות עונה מיוחדת של 'לצבי יש בעיה' בבית האח, אבל כשאתה יוצא משם הכל מתהפך. הבית שלך, שהיה חלום, הוא המציאות, ובית האח הוא החלום".
מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית ילדותך?
"לפני שבוע. בבית שגדלתי בו, ברעננה, גרה עכשיו אחותי (שלי גרוס, עיתונאית וסופרת, ש"ז), והיא ערכה שם שיפוץ מרהיב. אין לי זיכרונות טובים מהילדות, אני לא זוכר ילדות מאושרת ואני לא נזכר בה בנוסטלגיה. אחותי ואני היינו בילדותנו קרובים, אני זוכר אותנו משחקים ועושים צחוקים, אבל לא חלקנו סודות כמוסים.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
לכל המדורים של "מתי בפעם האחרונה?"
"הייתי ילד שטופח פיזית, הייתי בחוגים ובמסגרת למחוננים, גרתי בשכונה טובה והיו לי חברים, אבל אני לא יכול להגיד שאני ואחותי היינו במקום הראשון אצלם. הם התגרשו כשהייתי בן 16, והחיים שקדמו לגירושים לא היו כיף גדול, אבל כנראה שזה מה שהייתי צריך כדי לפתח עצמאות, כדי למצוא את הגב שבתוכי, כי הגב שלך לא יכול להיות אצל אנשים אחרים.
"אני גם האחרון שגילה על היציאה של אמא שלו מהארון. זה היה לפני עשר שנים. הכרתי כבר את בת זוגה, אבל הייתי בטוח שהן חברות, וגיליתי שזה קשר רומנטי בפייסבוק. הן באמת זוג מדהים. הן התחתנו לפני שבע שנים, ולאמא שלי זו ברכה מטורפת.
"היום אני מבין שזה מה שיש. אין לי כעס עליהם ואני לא בא בטענות, והם סבים מדהימים לנכדים".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"לילדים אני אומר כל יום, ברמת הניג'וס. קל לי להגיד את זה אם אני אוהב. ההורים שלי לא אמרו לי את זה אפילו פעם אחת. חבל. לפחות הם לא הרביצו לי, לא הייתי רעב וקיבלתי אורגן ומחשב בגיל 13 - אבל להגיד שהיתה לי משענת אני לא יכול להגיד, ובמובן הזה אני חושב שאני הפוך".
מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו ששינה את חייך?
"היום. המפגש עם הילדים שלי שינה את חיי. אני מניח שכל מפגש עם צאצאים הוא משנה חיים. כל יום כשאני רואה אותם אני לומד מהם, ואני חושב שזו חוויה מומלצת לחובבי הז'אנר.
"הייתי נוכח בשתי הלידות. בילד הראשון אתה לא יודע כלום, וזו גם היתה לידה שארכה יומיים וכללה זירוז. אני זוכר את המבט של הבן הבכור שלי כשישבתי איתו מייד אחרי הלידה. הבטתי בו במשך 20 דקות וקלטתי את המבט שלו. עד היום יש לו את אותו מבט.
"אני אבא מעורב ונוכח, אני נמצא איתם המון כי אני עובד בבית, ואני חושב שאנחנו חברים טובים ואוהבים, וכיף לנו ביחד".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"כל הזמן. אני כותב באנגלית ועובד על זה מול הגורמים שמנסים למכור סדרות שלי לחו"ל. יש דברים שמתבשלים ברמות כאלה ואחרות, על 'Oboy' ו'פוראבר' ועל הפורמט של 'לצבי יש בעיה'. לסדרה 'דני הוליווד' עשו אדפטציה אמריקנית ברשת CW שלא אני כתבתי, והיא גם לא הצליחה במיוחד - אבל ברור שזה מעניין אותי.
"ישראל עושה חיל בתחום הזה, ולסדרות שאני יוצר לפעמים יש בעיה כי הן מוזיקליות אז אפשר לעשות מהן רק רימייקים, אי אפשר לקנות את הזכויות על השירים".
מתי בפעם האחרונה עשית משהו נועז?
"לפני חודשיים נסענו ארבעתנו, כל המשפחה, לקוסטה ריקה, וגרנו שם בג'ונגל במשך שבועיים. השיא היה כשעשינו אומגה של שבעה קילומטרים מעל הג'ונגלים, וזה היה מדהים. זה לוקח איזה ארבע שעות, ואתה מרגיש שאתה תלוי על חוט מעל כל חיות הג'ונגל ויש גם סיכוי שתשתפד על עץ.
"בעיקרון אני הכי פחדן. באותו טיול היינו גם בארה"ב, והבן הקטן שלי אוהב לעלות על כל רכבות ההרים, ועליתי איתו על כמה. זה כבר היה טו מאץ'. ראיתי בעיני רוחי איך הקרון מתנתק ועף מהרכבת, ואני רק אכפת לי לחיות עוד שתי דקות".
מתי בפעם האחרונה קראת ביקורת?
"כשעולה משהו חדש שלי אני קורא את הביקורות עליו, אבל אני חייב לומר שלקרוא בתשומת לב - את זה כבר שנים לא עשיתי. זה פחות חשוב לי. אני מבין את הרוח, מרפרף, אם זה משהו אולטרה משבח - שאני לא זוכה לו הרבה - אז אולי אקרא בשביל ליהנות, אבל זה לא מטלטל אותי.
"פעם זה היה מאוד דרמטי. הייתי יורד בשש בבוקר לקחת עיתון ולקרוא. היום זה כבר לא ככה. לפעמים שולחים לי ביקורת, לפעמים אני מגלה בדיעבד שהיתה ביקורת, ונראה לי שמוסד הביקורת נהיה כבר פחות חשוב, עם כל ההצפות של התוכן. אפילו גופי השידור כבר פחות לוקחים את זה לליבם.
"בגלל שיש לי קהילה באינסטגרם, שהרבה ממנה הם הצופים, חשוב לי הפידבק של מי שרואים את הדברים. פחות אכפת לי אם המבקר ה'חשוב' אהב, יותר חשוב לי שמי שצופה ירגיש שזה מטלטל, מרגש או מותח אותו".
מתי בפעם האחרונה רצית להיות מישהו אחר?
"כל הזמן. לא יודע אם להיות מישהו אחר ממש - כי אני לא צעיר כל כך, ואני יודע שגם מי שנראה לי שנורא טוב לו יש לו כנראה את החרא שלו - אבל עדיין יש בי קול שצף מדי פעם, שאומר לי שאולי טעיתי פה ושם.
"מה שכן, כשהייתי יותר צעיר רציתי שיהיה לי המון כסף. תליתי בכסף את הנחת והרוגע שלי. ועברו 25 שנה, ועשיתי קצת כסף, והבנתי שזה לא מביא נחת".
מתי בפעם האחרונה הרגשת שהצלחת בגדול?
"אף פעם לא הרגשתי את זה. אני לא תמיד מזהה הצלחה יוצאת דופן. ב'השיר שלנו', למשל, רק בפרק 70 הבנתי שיש פה הצלחה, בעיקר ביחס לזה שהיא שודרה בחברת לוויין צעירה (yes) והיית צריך לראות אותה בלייב, לא היה VOD. כולם דיברו על זה בזמנו, וזה שינה את אופי הסדרות. אחריה כבר עשו סדרות כמו 'טלנובלה בע"מ', שלחלוטין הלכה על הומור".
מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל הרופא?
"אני הולך בדיוק בעוד שעה, כדי לקבל מרשם לתרופות שלי ללב. שבוע לפני שהייתי אמור להיכנס לבית 'האח הגדול' הרגשתי שאני מתנשם הרבה, ועד שלא שלחו אותי לצנתור חירום, חשבתי שאני סתם פדלאה. הייתי בן אדם בן 40 פלוס, שלא עושה כושר ולא מאוד רזה. בצנתור גילו שהעורק שלי בלב סתום, הכניסו שני סטנטים וזהו, עכשיו אני בפיקוח.
"חשבתי על זה שיכולתי לאבד את חיי, אבל בגלל שזה היה תוך כדי הפקת 'האח הגדול', הכל יכול היה להיראות מופרך. הובילו אותי לבית חולים כ־VIP שאף אחד לא יודע מיהו. הכל קרה נורא מהר ולא היה לי זמן לחשוב. הם לגמרי הצילו את חיי ואני אסיר תודה להם.
"אגב, זה קורה שם המון. אני יודע שבמיונים של כל ריאליטי מגלים בעיות בריאותיות שבגללן אי אפשר לקבל מתמודדים. אני התעקשתי שיתנו לי לחזור".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"אני מניח שהשבוע. אני בוכה לא מעט. אני בוכה הרבה בכתיבה, אין כמעט פרק שאני לא בוכה בו, גם אם זו לחלוחית, ואני בוכה גם בעריכות. זה מעלה בי דברים. הייתי רגיש כל חיי, לא בקטע של בכיינות - אבל היו לי טלטלות בחיי, פנימיות ואחרות".
מתי בפעם האחרונה היה לך רעיון מבריק שנשאר במגירה?
"יש לי מיליון, רשימות ענקיות. יש רעיונות טובים ולא טובים, ורעיון זה התחלה. כמו תינוק, זה תהליך שמתחיל בהפריה, ארבעה תאים, וצריכים להתקיים מיליון תנאים ואת רובם רק אלוהים יודע, כדי שהם יהפכו לתינוק.
"יש הרבה דברים שאני חולם לכתוב. כתבתי פיילוט אמריקני לסדרה על אבא עשיר שילדיו הם מרכז חייו, ומרוב חרדות שיקרה להם משהו הוא משכפל אותם בלי שאשתו יודעת. זה סטיבן קינגי, אבל מצחיק. זה לא התקדם עדיין, ואולי זה יקרה ואולי לא, ואם לא - אז מה?"
מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה?
"אני כמעט לא רואה סדרות. יש לי אנטי לכל ה'אתה חייב לראות את זה', אני מרגיש שזה כמו סגידה. והאנטי הזה לא בהכרח בריא, כי נגיד את הארי פוטר, שהיא לדעתי היצירה הכי טובה שנכתבה ב־500 השנים האחרונות, לקח לי עשר שנים עד שהגעתי אליה.
"הסדרות האחרונות שבכל זאת ראיתי הן 'לא ייאמן' בנטפליקס ו'שקרים קטנים גדולים'. אני אוהב את ניקול קידמן, היא מדהימה והיא הביאה לתפקיד את הקינקיות שלה, ואני אוהב שם גם את ריס וית'רספון ואת מריל סטריפ".
מתי בפעם האחרונה התחרטת על משהו?
"אני מתחרט על שלא קניתי עוד דירות ב־2006, כשקניתי את הדירה שלי. אבל אני גם לא מתחרט, כי לפחות קניתי את הדירה שלי, ויש הרבה אנשים שגם את זה לא עשו.
"קנינו דירה בתל אביב, כי רצו להעלות לנו את שכר הדירה. אז במקום זה לקחנו משכנתה ענקית וקנינו אותה. ראינו בשנים ההן בתים שאם היינו קונים אותם, היום הם כבר היו שווים 20 מיליון שקלים. אבל בסדר, אלה החיים. כל אחד והבית שהוא צריך".
מתי בפעם האחרונה כתבת?
"אני כותב כל יום. עכשיו אני כותב יחד עם יואב צפיר סדרה מוזיקלית שתפרנו במיוחד ליהונתן מרגי. זה יהיה מקסים והלוואי שזה ייצא טוב. מרגי מתוק מאוד וכריזמטי מאוד, הוא כוכב ענק והוא מאוד רוצה לגדול ולהתפתח.
"אחד היתרונות שלי הוא שאני לא שופט אנשים לפי המקום שממנו הם באו. אין לי עניין להגיד על אנשים 'הוא מריאליטי'. הייתי, למשל, שמח להיות חלק מהמעבר של נועה קירל לעולם המבוגרים, כי אני חושב שהיא ממש טובה. ב'השיר שלנו' שיחקו גם גילה אלמגור וגם אליענה בקייר, כי היא היתה פאקינג טובה באודישן, ולא היה אכפת לי שהיא באה מ'פרויקט Y'. אני לא צריך רק בוגרי בית צבי. חנה לסלאו לא למדה משחק דקה בחייה, וגם גידי גוב לא, וגם לא יוסי בנאי ואסי דיין. אני מאמין שמשחק זה צ'יפ שאפשר לפתח אותו, וששחקנים טבעיים זה הכי שווה".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה גילית את הכישרון שלך?
"בכיתה א' כתבתי סיפור, ואמא שלי הביאה את המחברת לכיתה והמורה הקריאה אותו לתלמידים. בגיל 13 כתבתי תסריט ל'זהו זה', אבל לא שלחתי אותו ולא כלום, עד שבגיל 15 התחלתי לכתוב ל'ראש 1'. אחרי זה כתבתי גם ל'מעריב לנוער' ול'כולנו', שם הייתי סגן עורך בגיל 19, ובהמשך משכו אותי לטלוויזיה. הכתיבה מבחינתי תמיד היתה קיימת. אני יכול להגיד על אבא שלי, שהיה לנו רגע אחד נדיר ואמיתי כשהייתי בן 18, שבו הוא אמר לי 'תמשיך עם הכתיבה'. כאילו, 'אתה טוב בזה'. אני זוכר את זה, כי זה היה רגע נדיר ביחסים שלנו".
shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו