בן־גוריון: "ירושלים היא בירת ישראל"
ישיבת הכנסת הראשונה ב"בית פרומין" בירושלים, מארס 1950
ב־13 בדצמבר 1949 נאם ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, בפני הממשלה והכנסת ואמר: "בסערת מלחמת השחרור, כשירושלים היתה נתונה במצור, היינו נאלצים לקבוע זמנית את מושב הממשלה בקריה, על יד תל אביב, אולם למדינת ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת - ירושלים הנצחית".
בכך סיים בן־גוריון את הדיון הנוקב וחוצה המחנות בארץ ובחו"ל בנוגע למעמדה של ירושלים. ביומנו כתב: "הועמדתי בפני ההכרעה הקשה מכולן: להכריז על ירושלים כבירתנו, להמרות את פי האו"ם, לעמוד בפני העולם כולו".
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
בתוכנית החלוקה, שאושרה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, נקבע ש"אזור ירושלים ובית לחם יהיה שטח ניטרלי ומפורז שינוהל על ידי משטר נאמנות מטעם האו"ם". בהכרזת העצמאות לא אוזכרה ירושלים, כדי לא להרגיז את המעצמות בתקופה הרגישה של ימי הקמת המדינה. במהלך מלחמת העצמאות הציע המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השבדי פולקה ברנדוט, להעביר את ירושלים כולה לירדן עם אוטונומיה יהודית, ובהמשך הציע להפוך אותה לעיר בשליטה בינלאומית ("בינאום"). ברנדוט נרצח בשל רעיונותיו על ידי לוחמי לח"י, אך המחשבה בנוגע לניהול ירושלים בידי משטר בינלאומי המשיכה להתגלגל במוסדות האו"ם, עד שב־9 בדצמבר 1949 אושרה בעצרת המרכזית הצעתה של אוסטרליה לבינאום ירושלים.
ישראל הגיבה לכך, כאמור, כעבור כמה ימים, בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל. שבועיים לאחר מכן, ב־26 בדצמבר 1949, העבירה הכנסת את ישיבותיה מאולם קולנוע "קסם" שעל שפת ימה של תל אביב ל"בניין המוסדות הלאומיים" בירושלים, בד בבד עם תחילת העברתם של משרדי הממשלה לבירה. ב־13 במארס 1950, עם השלמת בניית "בית פרומין" בעיר, נערכה בו הישיבה הראשונה של כנסת ישראל, שם שכנה 16 שנים, עד מעברה ב־1966 למשכנה הנוכחי שבגבעת רם.
הנחות בשכר דירה וכרטיס לשק"ם: החל הגיוס לצבא הקבע
כרזת התגייסות לצבא הקבע
ב־11 בדצמבר 1949 החלו לשכות הגיוס ברחבי הארץ לקבל מועמדים מתנדבים לשירות קבע בצבא ההגנה לישראל.
עם תום מלחמת העצמאות, עת שוחררו אזרחים משרתים רבים, התבררו לצה"ל צרכיו הרבים בכמויות כוח אדם, והוא הפעיל לאורך כמה חודשים תעמולה נמרצת לעידוד ההצטרפות לצבא הקבע.
שירות הקבע היה פתוח בפני כל אזרח או חייל שהשתחרר והסכים להתנדב, והוצע גם לבני 30 ומעלה, שהיו פטורים עד כה מחובת השירות.
הבעיה הגדולה שבפניה עמד צה"ל נגעה לגיוס אנשי מקצוע, לאחר שאזרחים מגויסים רבים ששירתו על פי חוק במלחמה השתחררו עם סיומה - וחזרו לעסקיהם הפרטיים. רשימת המקצועות הדרושים לצבא היתה ארוכה, ובחלקם הציע הצבא סיוע ברכישת המקצוע הנדרש - על חשבונו ובמימונו.
צבא הקבע הבטיח את מצבו החומרי של החייל, בכך שהעמיד לו תנאים דומים, ולעיתים אף זהים לחלוטין לאלה של עובד מדינה באותו מעמד, מקצוע וניסיון.
כמו כן פיתח צבא הקבע, כבר בשנותיו הראשונות, שורה של שירותי רווחה וסיוע לחיילים ולבני ביתם: שירותי הקנטינה והמזנונים התרחבו מעבר לבסיסי הצבא, ובערים רבות החלו להיפתח חנויות שק"ם, שסיפקו למשפחות צבא הקבע (בלבד) מזונות ומצרכים במחירים מופחתים.
במקרים מסוימים הוצעו למשפחות גם פתרונות דיור או השתתפות בשכר הדירה, סיוע במעבר מחלק אחד של הארץ לאחר, השלמת לימודים, גני ילדים מוזלים, קייטנות ועוד.
תשומת לב מיוחדת ניתנה בצה"ל לשמירה, ככל האפשר, על חיי משפחה תקינים של אנשי צבא הקבע. לצורך כך הוקמה ועדה לקביעת כללים למתן עדיפות בחופשות לאנשי קבע שיש להם משפחות, ולסיוע ברווחתם. בכך נענה הצבא לבקשות של מתגייסים רבים שאמנם הביעו רצון להשתלב בשירות קבע - אך התנו זאת בכך שחיי המשפחה שלהם לא ייפגעו.
רכוש הטמפלרים בישראל מוחרם
בית העם ביישוב הטמפלרי וילהלמה (בני עטרות), שנות ה־30
ב־12 בדצמבר 1949 הגישה הממשלה לכנסת הצעת חוק בנוגע לנכסי הגרמנים הטמפלרים שבשטח ישראל, במגמה להעבירם לניהול אפוטרופוס מיוחד, כדי שישמשו ביטחון בתביעות ישראלים נגד גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה.
מדובר היה בנכסים של חברי התנועה הנוצרית הגרמנית שהאמינו כי הגאולה תגיע רק אחרי שיעברו להתגורר בארץ הקודש, ובה יכשירו את ביאתו השנייה של המשיח, באמצעות עבודה קשה. החל מ־1868 עלו הטמפלרים לארץ בקבוצות והקימו כאן מושבות, שעסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, עד שסולקו לבסוף על ידי הבריטים בשל היותם נתיני גרמניה הנאצית - והועברו לאוסטרליה.
"חוק נכסי הגרמנים" עבר בכנסת ואושר במהירות רבה, בעיקר בזכות פעילותו הנמרצת של שר האוצר, אליעזר קפלן, נוכח כוונת ממשלת אוסטרליה לדרוש לעצמה בעלות על נכסי הטמפלרים בישראל, בשווי 15 מיליון לירות שטרלינג.
הצעת החוק היתה בעלת חשיבות עצומה לישראל, שכן באמצעותה ביקשה המדינה, כבר בדצמבר 1949, להצהיר בפני גרמניה והמעצמות שיש לה תביעות ממון נגד גרמניה בעקבות השואה - שאכן התבררו בשנים שלאחר מכן.
"הזדמנות לקנות מגרש בזול לבנייה בהרצליה"
"השכחת מה היה ברחוב דיזנגוף בשנת 1935?" כך נכתב בכותרת למודעה בעיתון, שפורסמה השבוע לפני 70 שנים. "חולות היו בדיזנגוף, וכשהציעו לנו שם מגרשים בפרוטות, צחקנו. אח, לו רק היה לנו השכל והיינו קונים". המודעה המשיכה: "והנה, ההיסטוריה חוזרת. בדרך להרצליה בנייה חדשה הולכת ונבנית, ואפשר לקבל שם מגרשים בדיוק באותם התנאים של דיזנגוף: דו־משפחתי, שניים וחצי חדרים עם אדמה וגינה, 950 ל"י במזומן ו־650 במשכנתא ל־15 שנים".
מחסור במפות ניילון
בפינה "שאלות ותשובות" בעיתון "מעריב" העלה בעל חנות בשם אפרים שובל תלונה: "מה הסיבה שאינני מצליח לקבל לחנותי מהספקים מפות ניילון לשולחן? בכל יום מבטיחים לי 'מחר', וזה לא נגמר". האזרח שובל נענה על ידי ד"ר קסטנר, ממשרד האספקה והקיצוב, שהודיע ש"מתח הרווחים על מפות הניילון כה נמוך, שאין הוא מצדיק שיווק סיטונאי. מר שובל מתבקש להגיע למשרד ארגון יצרני הפלסטיקה ברחוב הס 16 בתל אביב ולהסדיר במקום את הזמנתו".
מפת ניילון // צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה
מכת "חולים" באותו בניין
מגפת חום פקדה בניין אחד בירושלים והפילה למשכב את דייריו: ילד בן 4 התלונן בפני אמו שכואב לו הראש, ובדיקת המדחום הורתה על 38.8 מעלות. הילד הושכב במיטה לצד שני אחיו, שגם הם סבלו מאותו חום. האם מדדה חום לעצמה וגילתה שגם יש לה 38.8 מעלות.
שכנה שבאה לשאול את המדחום מצאה שגם חום גופה עמד על 38.8. נוכח כל אלה הובהל רופא לבניין ומצא את החולים במיטותיהם. בדיקה זריזה העלתה שהמדחום היה מקולקל והורה באופן קבוע על 38.8. בדיקה במדחום תקין הוכיחה שכולם היו בריאים.
הנעלמים / סלנג שהיה
"אכלנו מאותו המסטינג"
ערכת כלי אוכל צבאית שהכילה בדרך כלל שתי קעריות אלומיניום שהשתלבו זו בתוך זו ונקראה "מסטינג" (מאנגלית Mess Tin). הביטוי "אכלנו מאותו המסטינג" בא לתאר חברות אמיצה, קשר חזק בין שני אנשים, כיאה לכאלה שבתקופת הצבא חלקו ביניהם את המזון בתנאי שדה. ביטויים מקבילים היו "שכבנו באותה שוחה" ו"התכסינו באותה פלנלית". הצעירים של היום היו מן הסתם אומרים "צפינו יחד באותו מסך נייד".
איור: אמי רובינגר
הצרכנייה / דברי מתיקה
גלידה חמה
"גלידה חמה" היתה מרקם קצף שמנוני, שהיה נדחס לתוך גביע של גלידה רגילה ועליו כיסוי של שכבת שוקולד. גלידה זו שימשה תחליף חורפי ב"כאילו" למעדן האמיתי הקריר של ימי הקיץ. ילדים שהיו מתלוננים בפני אמותיהם על טעמה של הגלידה החורפית ודרשו לאכול את המקור, היו נענים במשפט: "אתה רוצה לקבל לי דלקת שקדים באמצע החורף? בחורף - רק גלידה חמה!"
חוגגים לעולים
עיצוב: יוחנן סימון, באדיבות הארכיון הציוני
"יום קיבוץ גלויות" היה חג לאומי שאורגן על ידי הסוכנות היהודית עם קום המדינה, במגמה לחגוג את התקבצות העם היהודי מכל גלויותיו - במדינת ישראל. כיאה לנס שקיבוץ הגלויות מסמל, נקבע החג בסמיכות לחנוכה, והוא היה נחוג בגני הילדים, בבתי הספר, בתערוכות, באסיפות עם ובפעילויות תנועות הנוער.
הטקס המרכזי לציון יום קיבוץ גלויות התקיים בנמל חיפה ב־14 בדצמבר 1949, במעמד שרי הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות, שעלו יחדיו לסיפון האונייה "ארצה", שעמדה להפליג בתום הטקס לאירופה ולהעלות משם את ראשוני העולים של המיליון השני למניין היהודים במדינת ישראל. האירוע החל בתפילת הודיה, ולאחריה נערכה אזכרה למעפילים שנספו ולא זכו להגיע למולדת. בתום שירת התקווה הונף על תורן האונייה דגל קיבוץ הגלויות, שיועד לעבור לגולה למשמרת, עד שיגיעו משם אחרוני העולים. משמאל: כרזת היום. למטה: מודעה הקוראת להשתתפות באירוע.
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו