אמא שלי לימדה ילדים להגשים את החלומות שלהם

בשום מקום לא לומדים להתמודד עם שכול או טרגדיות. אחרי פטירתו של אבא שלי, אמא למדה טיפול הוליסטי. היא טיפלה באנשים שעברו משברים קשים, ודרך מתודות הטיפול, הפסיקה לשאול למה והתחילה לשאול לְמה. לשם מה.

התשובה שלה היתה אנחנו - המשפחה הקרובה, והחינוך. בכל פעם שהיא פגשה ילדים שלומדים חלל או משתתפים בתוכנית מנהיגות וראתה את הניצוץ בעיניים שלהם, שהם נוגעים בחלום שהוא כל כך גדול בעיניהם, היא אמרה שזו הדרך שלה להגדיל את המשפחה.

אסור לטעות: אין נחמה. שכול הוא לא דבר שניתן להתגבר עליו. אבל כן אפשר לבחור חיים מלאי משמעות, וזה הוסיף לה אופטימיות ואנרגיות להמשיך. אמא שלי היתה אדם שחיפש משמעות כל הזמן. גם אבא שלי היה כזה, וגם אסף.

אנחנו, הילדים, חונכנו לשאוף גבוה - ולהגשים את החלומות שלנו. לא משנה באיזה חלום בחרנו, ידענו שאמא תהיה שם כדי לסייע ולדחוף אותנו להגשים את הבחירה שלנו. היא תמיד אמרה: "הדבר היחיד שנותר לנו הוא הבחירה - איך אנחנו בוחרים לקום, ואילו מנגינות אנו בוחרים לנגן".

אחרי התאונה של אסף, אמא ממש עזרה לנו לבחור בחיים ולהגשים את החלומות שלנו. טל, אחי הגדול, הפך את האהבה שלו למוזיקה למקצוע. נועה, אחותי, היא אמנית כישרונית, היא מציירת, ורואים את הרגשות שלה באמנות שלה.

ואני? אמא שמחה שהתחלתי להיות רכז שבט בצופים ברמת גן. אחרי שהשתחררתי מהצבא היא אמרה שיבוא יום ואכנס לפעילות לצידה בקרן רמון. בימים האלה זה קורה.

אמא היתה מאוד מצחיקה ואופטימית, גם בבית וגם בעשייה שלה. עוצמה נשית, במלוא מובן המילה. תמיד היתה מוקפת בעשרות חברות וחברים, ובעיקר מלאת חלומות כמו ילדה. היא אהבה מאוד לטייל בטבע, ולפני שסיימה לטפס על הר אחד, כבר סימנה את המטרה לטיול הבא שלה. אפילו כשהתקשרו להודיע לה שהיא תדליק משואה ביום העצמאות, היא היתה באמצע טיול בשביל ישראל במדבר, עם קבוצת הטיולים שלה. ומספרים שבאותו רגע היא הניפה את מקל הטיפוס וצעקה אל המדבר: "לתפארת מדינת ישראל".

אמא תמיד העדיפה רוח על חומר. חיבוק אמיתי על מילים ריקות. כשדיברה, אמרה דברי טעם מלאים באופטימיות, וידעת שהיא מתכוונת אליהם בכל ליבה. היא סיפרה את הסיפור שלה דרך הרצאות ודרך הפעילות החינוכית.

בעשייה שלה היו לה אינטואיציה מאוד חזקה וחזון ברור לגבי המטרות שהיא רוצה להשיג. היא היתה מאוד ממוקדת בחינוך הדור הצעיר לחלל וברתימת האסטרונאוטים הבכירים ביותר בעולם לטובת ילדי ישראל. ולא רק כי חלל הוא נושא חשוב טכנולוגית - אלא בעיקר כי זה סמל להגשמת חלומות עבור ילדים, לגעת לרגע במשהו שנראה בלתי אפשרי ושמור רק ליחידי סגולה. את המתנה הזאת היא רצתה להעניק לילדים, וכך לחזק אותם ללכת בעקבות החלומות שלהם - אם זה להיות אסטרונאוט, טייס, מורה או איש תקשורת.

משפחת רמון בהרכב מלא // צילום: AFP

השילוב של האופי המיוחד עם החזון והמנהיגות שלה הפכו אותה לאדם שרוצים להיות לצידו ולשתף איתו פעולה. אני כל הזמן שומע מגורמי ממשלה ומבכירים בנאס"א ובתעשיית החלל בכל העולם שהם שאבו ממנה השראה, ואני מבין בדיוק על מה הם מדברים.

השבוע צייָנו שנה למותה. אמא הכי אהבה לשמוע שיוזמות חינוכיות שקשורות בה פורשות כנפיים בלעדיה. בתחילת השבוע סיפרו לי שבאלפי כיתות בכל הארץ התקיים שיעור לזכרה. כששאלתי מי ארגן את זה, שמעתי שזו יוזמה שהתחילה מכמה מורות, שכלל לא הכירו את אמא אישית. היוזמה פשוט התפשטה ברחבי הארץ, כמו שהיא היתה רוצה.

העובדה שאנחנו מסתכלים קדימה וממשיכים את הפעילות של קרן רמון, וגם מרחיבים אותה לעוד ועוד יישובים, מראה שהמשימה של אמא מצליחה. יש כל כך הרבה ילדים שזקוקים להזדמנויות. ילדים שצריכים כלים כדי להגשים את החלומות שלהם. או אפילו ילדים שצריכים כלים כדי ללמוד איך לחלום.

אנחנו עושים את זה. עושים את זה עם שותפים נהדרים בבתי ספר, ברשויות ובממשלה. אם יש משהו שכולנו היינו רוצים, זה ששם המשפחה רמון לעולם לא יהיה סמל של טרגדיה ועצב, אלא של השראה ועשייה. זה קורה.

רונה רמון היתה אלמנתו של אל"מ אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון שנספה באסון מעבורת החלל קולומביה ב־2003, ואמו של סרן אסף רמון, טייס קרב שנהרג בתאונת אימונים בשנת 2009. בשנת 2010 הקימה את "קרן רמון" לחינוך למצוינות וחלל בקרב בני נוער, ונוסף על כך היתה אחראית לשורה של מפעלים חינוכיים - ביניהם שבוע החלל הישראלי, תחרויות חלל ואסטרונומיה, מרכזי מדעים וחלל בפריפריה, כנס אילן רמון ומלגות לחוקרים מצטיינים. לפני שנה נפטרה ממחלת הסרטן בגיל 54, לאחר מאבק אמיץ, שגם במהלכו המשיכה בפעילותה החברתית. השנה זכתה בפרס ישראל על מפעל חיים, שאותו קיבלו בשמה ילדיה.

ראיין: ערן נבון