זה היה עשור מטורף. שום תסריטאי לא יכול היה לכתוב את הסיפור שלי בשנים הללו, ואני בטח לא דמיינתי שכך יתגלגלו חיי.
תמיד הייתי מהאנשים האופטימיים. זה מאוד עזר לי אחרי הפציעה הקשה. בגיל 24 התהפכו חיי: איבדתי את יד שמאל, יד ימין שלי משותקת. ברגע אחד נאלצתי להילחם על חיי, לשרוד זיהומים וניתוחים קשים. שנה שלמה בבית חולים, כלוא בתוך גופי, עם חודשים ארוכים וקשים של סיוט, משברים, בלי אפשרות לאכול לבד, להתקלח, להתלבש, לצחצח שיניים, לשרוך שרוכים - פעולות הכי פשוטות ויומיומיות. והכל עם כאבים איומים, הרבה כדורים ואינספור משככי כאבים.
בכל פעם נאחזתי בעוד פסגה קטנה. הצלחתי לעשות חצי מקלחת לבד, הצלחתי לשהות שלוש שעות בפיזיותרפיה, הצלחתי לחבר לבד את המטען של הטלפון הנייד לחשמל.
לא אשכח את הרגע הכי מכונן שלי, שממנו צמחתי למעלה. זה קרה שנה וחצי אחרי הפציעה. ראיתי בכתבה שאושרת קוטלר עשתה עלי, את אמא שלי, מרגלית, אומרת שהיא לא רוצה למות ממחלת הסרטן שלה בלי לראות אותי מחלים.
נחנקתי מדמעות, זו היתה אחת הנקודות הכי קשות בחיי. אבל ידעתי גם שאני חייב לקום מזה, לצמוח. שלא אשאיר כך את אמי, עם התחושה הקשה שלה. הייתי בסערה. אמרתי לעדי, שהיתה אז חברה שלי, שהיא יכולה ללכת, ולא אכעס. היא נשארה, והיא עמוד התווך של חיי. היום אנחנו נשואים והורים לשניים. אמא שלי לא הספיקה להיות בחתונה שלנו. היא נפטרה מהמחלה לפני חמש שנים וחצי.
מאז שהשתקמתי אני מעביר הרצאות בארץ ובעולם על הסיפור האישי שלי, על דרך ההתמודדות במצבי קיצון. אני נותן כלים להעצמה אישית בהתמודדות עם אתגרים אישיים ומציע נקודות מבט שמאפשרות לצאת ולצמוח מהמקומות הכי קשים שנקלעים אליהם.
כשמישהו שהקשיב להרצאה שלי כותב לי בפייסבוק שזה נתן לו כוח להתחיל טיפולי כימותרפיה, יש לי תחושה של סיפוק עצום. מישהו אחר כתב לי שהחליט לקחת משכנתא ולא לפחד. הורים לילדים חולי סרטן מספרים לי שחיזקתי אותם ואת הילדים. אני ניזון מאנשים, מהתגובות שלהם. כך הייתי גם בצבא, כקצין שפיקד על חיילים רבים. תמיד היה חשוב לי לדעת שהם בסדר בבית. הייתי מבקר אצלם ודואג להם גם מעבר לעניין המבצעי.
מאז הפציעה אני שותף להרבה פרויקטים חברתיים, ובכל פעם אני מתרגש מזה שיש לי יכולת וזכות לגעת באנשים, לעזור. לעשות ככל יכולתי כדי שיהיה כאן שיח מכבד וסובלני, שמכיל גם את האוכלוסיות היותר חלשות.
הגעתי לפסגות אישיות בתחום הספורט. הצלחתי לעשות את "איירון מן" באריזונה, ואני אומר בשיא הכנות: זה היה עשרה אחוז בשבילי, להראות לעצמי שאני יכול, ו־90 אחוז בשביל אנשים אחרים. בשביל נכה שיושב בבית ורואה אותי, וזה נותן לו השראה וכוח ורצון לפעול, להגיע לפסגות האישיות שלו. בשביל חולה, שיילחם על איכות חייו ולא ירים ידיים. אפילו בשביל אדם שהתגרש עכשיו ונראה לו שחרבו חייו. בשביל כל מי שחולמים על משהו שנראה בלתי אפשרי - ואולי ישאבו עידוד שזה ניתן לביצוע. זה נותן תחושה של פרופורציות בחיים.
אני שונא לרוץ, ואני שונא את השחייה, הכלור והאופניים. ממש סובל מזה. אבל ידעתי שאם אני, במצבי, אצליח לעשות את זה, רבים יראו בי מקור של כוח - שגם הם יכולים.
עדיין יש לי לא מעט רגעי תסכול. זה לא פשוט לחיות בלי שתי ידיים. אני עדיין לא יכול לקשור לעצמי שרוכים, להתלבש לגמרי, ויש עוד ענייני יומיום שבהם אני עדיין מוגבל וזקוק לסיוע. אבל אני גם חי באהבה, חיים מלאים, עם המון פעילות, ומצליח לגדל את ילדיי עם הרבה אהבה, מחשבה ויצירתיות.
נוסף על כל מה שעברתי ושאני עדיין עובר, נולדה לנו ילדה, שירה, שהיא לבקנית, עם לקות ראייה. זה העלה אצלי שאלות, למה הכל נפל עלי, למה זה קרה דווקא לי. אבל שירה היא אהבה, והיא זכות ענקית שלנו כהורים. עדי ואני עוברים יחד מסע חיים משותף, משמעותי, עם סיטואציות אישיות לא פשוטות, אבל מצליחים לצלוח אותן.
עדיין יש לי בראש את העובדה שלא יכולתי לחזור לשירות. זה קשה לי בעיקר בעת מבצעים גדולים. אז ליבי ממש יוצא אל החיילים, ובוער בי לצאת אליהם ולהשתתף בלחימה. זה לא עוזב אותי.
סרן (מיל') זיו שילון, מפקד פלוגת לוחמים בגדוד צבר של גבעתי, נפצע קשה מאוד ממטען חבלה במהלך תעסוקה מבצעית בדרום רצועת עזה ב־23 באוקטובר 2012. הוא עבר 17 ניתוחים, ותהליך השיקום המפרך שלו הפך אותו לסמל ומופת בחברה הישראלית. מאז השלים תואר ראשון במשפטים, עוסק ביזמות ישראלית פורצת דרך, סיים תחרויות ספורט קשות, הפך לפעיל חברתי בולט עבור נכי צה"ל ואוכלוסיות מוחלשות, והקים פרויקטים חברתיים רבים. נשוי לעדי ואב לשירה (4) וליהונתן (שנתיים).
ראיין: ערן נבון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו