החיילים הבודדים היו מפעל החיים של צביקה. גם כשחלה, הוא המשיך לנהל את העולם דרך המחשב, ואז גם ראיתי עד כמה האיש שלי, שלנו, של החיילים הבודדים, אהוב. הוא קיבל אהבה מהקצינים הכי בכירים ועד החייל הבודד. הורים של חיילים בודדים והמון אנשים שהוא נתן להם את חייו באו לבקר אותו, לא עזבו אותו. אני גאה בו עד מאוד.
הכל התחיל בינואר 1982, אחרי שבתנו התינוקת, עפרי, נפטרה ממוות בעריסה בגיל שבעה חודשים וחצי. צביקה היה אז במילואים, בגדוד 202 של הצנחנים. זה כמובן היה מאוד טראומטי עבורו, עבורנו, וצביקה מצא נחמה בטיפול מסור ואינסופי בחיילים הבודדים.
קראו לו "האבא של החיילים הבודדים", אבל הוא היה גם אמא שלהם, וגם חבר. זה שבאמת דאג להם לכל. הוא היה נוסע יותר מ־6,000 קילומטרים בחודש, מאילת ועד מטולה, כדי לדאוג לעוד חייל בודד, לעוד מכונת כביסה, טוסטר, מיקסר, מיטה, מזרן, כיריים. מעולם לא החסיר אפילו פרט אחד בטיפול שלו בחיילים.
לפעמים הוא היה עוצר טרמפ לחייל, בתחנה מרכזית כלשהי, ובזמן השיחה מבין שמדובר בחייל בודד. החייל היה מספר שאין לו בית, אין לו איפה להיות, וצביקה היה מתקשר לקיבוץ זה או אחר, סוגר איתם שיסדרו לו באופן מיידי חדר, ומביא לשם את החייל.
אחר כך היה עושה בירורים עם הצבא. איך עשו לחייל דבר כזה. זה לא היה לפי הנהלים. צביקה לא ידע מה זה נהלים. רק דבר אחד עניין אותו: שכל חייל יהיה מסודר, עם בית חם ומאובזר. הוא לא היה יכול להירדם בלילה אם חלילה היתה בעיה עם אחד החיילים. המחשבות עליהם ועל כל מה שהם צריכים העסיקו אותו כל הזמן. בחמש בבוקר הוא כבר היה על הרגליים, יוצא לעוד יום בכל רחבי הארץ - שכולו דאגה לחיילים הבודדים.
לפני כמה שנים, אחד החיילים הבודדים קיבל ריתוק לבסיס. זה קרה בדיוק כשאמא שלו באה מצרפת לבקר אותו. צביקה השתגע. הוא דיבר אישית עם מפקד הבסיס וסגר איתו שהמפקד ייקח את החייל, יביא אותו אלינו הביתה, לקיבוץ, וכאן האמא תפגוש את בנה. וכך היה. ביום שישי בערב הם אכלו אצלנו ארוחת שישי, כולם יחד. נתנו להם חדר לישון, ואחר כך החייל בילה את כל סוף השבוע בחברת אמא שלו.
כזה היה צביקה. כולו לב אחד, גדול ומיוחד. לא היו לו גבולות, ולפעמים גם לא היגיון בטיפול שלו בחיילים הבודדים. הייתי אומרת לו, 'צביקה, איפה הראש שלך? אתה כולך לב'. גם אנחנו במשפחה (שלוש בנות ובן) התגייסנו למען החיילים הבודדים. תמיד היו לנו בבית שני חיילים בודדים מתחלפים, שאימצנו לתקופה. לפעמים היו גם שלושה. אני זוכרת פעם שהיה כאן חייל שעלה מארה"ב, חייל שעלה מהונגריה, וחייל בדואי. דאגנו לכל צורכיהם, והם היו בני בית אצלנו.
רבים מהחיילים הבודדים שמרו על קשר עם צביקה גם אחרי שהשתחררו מהצבא. לחלקם הגדול הוא דאג למצוא עבודה, ודרך תרומות מימן להם גם חתונות ולימודים. לא זנח אותם לרגע, לעולם.
בסוף 2015 הוא חלה בניוון שרירים (ALS), אבל זה לא עצר אותו. כאיש שמח מטבעו, הוא הצליח לשמור על שמחה ועל עשייה גם ברגעים הקשים ביותר. גם כשהיה צריך לעבוד רק דרך המחשב, בעזרת ווטסאפ שהותקן לו, הוא המשיך לדאוג לחיילים מכל הלב, לא ריחם על עצמו.
היה מפעים לראות אותו כך. גם במצבו הקשה, הוא לא התלונן. רק אמר לי שהוא ואני לא בילינו מספיק יחד, ושזה היה לו קשה. תמיד היה אומר לי: "בגיל 70 אני עוזב הכל, ונעשה יחד טיול של אחרי צבא. אני מבטיח". אז לא הספקנו. הוא נפטר בגיל 70, לפני שנה.
צביקה קיבל את פרס ישראל ופרסים נוספים, ובאמת היה מוכר ואהוב ואהוד בכל העולם. לא פעם סיפרו לי שבכל מיני מקומות בעולם אנשים הכירו את שמו ואת פועלו, ידעו להעריך אותו על הנתינה האינסופית שלו. שמו באמת יצא למרחוק. אבל בעיניו, הפרס האמיתי שלו היה היכולת להעניק את כל כולו למען החיילים, 24 שעות ביממה.
בחודשים האחרונים לחייו, כשהתפקוד שלו ירד מאוד והוא לא היה יכול כבר לתקשר, רצינו שזה ייגמר. חשנו גם הקלה מסוימת כשהוא נפטר. היום יש בנו געגוע גדול אל האיש החי והתוסס והכל כך מיוחד הזה. אנחנו חסרים אותו מאוד.
צביקה לוי, חבר קיבוץ יפעת, כונה "האבא של החיילים הבודדים", בזכות עשייתו רבת השנים למען אלפי חיילים בודדים, שלהם הקדיש את חייו ופועלו. בסוף 2015 חלה בניוון שרירים (ALS), אך המשיך לסייע לחיילים, למרות מצבו הקשה. ב־2017 קיבל פרס ישראל על מפעל חיים. לפני שנה נפטר ממחלתו, בגיל 70. הותיר אחריו אישה, נעמי, ארבעה ילדים וחמישה נכדים.
ראיין: ערן נבון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
