ספורט חשוב לגוף ולנפש, וכושר גופני כמה פעמים בשבוע הוא מאסט - את זה כבר כולם יודעים, וחלקנו מפנימים. אבל ספורט הוא גם דרך נהדרת לבילוי משפחתי מגבש, מהנה ועל הדרך גם בריא.
"משפחות שבוחרות לבצע פעילות גופנית יחד מגבירות את הסיכוי שילדיהן ימשיכו ויעשו ספורט גם באופן עצמאי, ונוסף על כך מחזקות את תחושת השייכות והלכידות המשפחתית", מסבירה נטלי תמם, פסיכולוגית קבוצת הריצה adidas Runners Tel Aviv. "תמיכה של הורים בילדיהם היא אחת התמיכות החזקות והמשפיעות ביותר להשתתפות הילדים בפעילת גופנית, וכשההורים לוקחים חלק בביצוע ומשמשים דוגמה אישית - ההתמדה של הילדים תהיה אף גדולה יותר".
כדי לצלוח את החוויה הספורטיבית־משפחתית באופן החיובי ביותר, חשוב לקבוע מטרות משותפות. תמם: "לא תמיד תמיכת ההורים נתפסת כדבר חיובי. כאשר הילד מפרש את התנהגות ההורים כדרך לשליטה ולא כדרך לתמיכה, זה יכול לפגוע ברצון ובהתמדה לביצוע פעילות גופנית.
"לכן, כאשר בוחרים לבצע פעילות גופנית משפחתית, חשוב שכל אחד מבני המשפחה יבטא את רצונותיו וצרכיו בנוגע לפעילות, שיהיו מושמעים ויובאו בחשבון. כמו כן, חשוב שכל אחד בקבוצה ירגיש אהוב, משמעותי ושייך. תחושת השייכות נמצאת בבסיס למוטיבציה, וכשמתאמנים באופן נכון עם המשפחה, זהו הצורך שהכי קל למלא.
"כשכל אחד מהמשתתפים מקבל אוטונומיה מסוימת, ועם זאת בוחרים מטרות משותפות שמתאימות לכולם ושומרים על תחושת השייכות לקבוצה, אימון משפחתי הופך למקום של הנאה, הגשמה, הצלחה וחיזוק הקשרים בין בני המשפחה".
דרך נוספת להפוך את הזמן המשפחתי למהנה היא ליצור הפרדה בין שגרת היומיום לזמן הפעילות המשפחתית. "האימון אמור להיות מהנה וחווייתי, ולכן כדאי להשאיר את מה שקורה ביומיום מחוץ לאימון, להגיע נקיים מכעסים ומשיפוטיות שיכולים להיווצר בין הורים לילדים ובין אחים", מדגישה תמם. "למשל, במקרים של הברזות או ביטול אימונים, נסו להבין את הסיבה ולא לצאת בהאשמות. בסופו של דבר, אנחנו שואפים להפוך את האימונים למערך תומך, מאתגר ודורש מצוינות - אבל לא על חשבון חיזוק התא המשפחתי, הקשרים הבינאישיים, הלכידות והשייכות.
"כמו כן, חשוב לתאם ציפיות. אם המטרה היא תחרותית - למשל, השתתפות יחד במרוץ, חשוב להכין תוכנית אימונים מסודרת שמוסכמת על כל בני המשפחה. אם קיים פער בין הרמות, חשוב לבצע יישור קו ולהתחיל באימונים שיתאימו לרמות הנמוכות עד שמגיעים לרמה דומה אצל כל בני המשפחה. תחושה של חוסר הצלחה לאורך זמן, והרגשה שיש הבדלים ברמות בקבוצה המשפחתית, יובילו לייאוש אצל החלשים יותר בקבוצה".
משפחת שמואל
לקרן, עובדת בסמסונג ישראל, ולנמרוד, עובד מדינה, מאבן יהודה, שלושה ילדים: עידן (17 וחצי), עומר (14 וחצי) וגל (8 וחצי) - והם כולם רצים יחד. "ביסודנו אנחנו אנשים ספורטיביים", מספרת קרן. "נמרוד מרתוניסט ואני הייתי שחקנית כדורעף ומגיל צעיר מבלה במכוני כושר ורצה. כזוג דאגנו לשמר קודים בסיסיים של זמנים, אחרת זה לא היה עובד, כך שחילקנו את השבוע לפי מי עושה אימון ומתי, ולתוך זה הוספנו ריצות משותפות. עכשיו זה קורה גם עם הילדים. נוסף על הריצות המשותפות, הקטנה רצה כבר מגיל 6 בכל המרוצים המקומיים, והגדול עושה קרוספיט ורץ גם עם בעלי.
"במשפחה שלנו כל הבית סביב הספורט. זה מאוד חשוב לנו, כולל הוצאות כלכליות על בגדי ספורט ועל תזונה. כולם יודעים שאנחנו לא יכולים בלי ספורט, גם בחופשות. הילדים גדלו לתוך זה, הם התרגלו לכך שהאוכל טעים יותר כשעושים ספורט, ושהמקלחת כיפית יותר אחרי פעילות גופנית.
"הספורט גם מאוד מקרב אותנו. לדוגמה, כשיוצא לי לרוץ לבד עם אחד הילדים, אנחנו מתחילים בחימום ומדברים. זה חיבור שונה, אין מסכים בתווך, אין הסחות דעת, זה רק אנחנו. בנוסף, יש מין שקט כזה כשרצים יחד ומסתכלים מסביב על הנוף, ולאחר מכן יש הליכה ונוצר שיח אינטימי ומקרב. הילד הבכור שלי בגיל ההתבגרות, וזה גיל לא פשוט. כשהוא יוצא לריצה עם אבא שלו, לדוגמה, יש ביניהם שיח על הצבא או על כל מיני נושאים שלא קיימים במקום אחר. הוא רוצה להרגיש, לחוות ולשמוע דברים מאבא".
מה קורה במצב שיש מתח או כעס בבית?
"גם אז אנחנו עדיין יוצאים לרוץ. מתחילים קצת עצבניים, ובשקט מתישהו משלימים. הספורט עוזר לגשר על הפערים הללו. אנחנו לא כופים את הספורט המשפחתי. לילדים יש חיים וחברים, אבל הם אלה שרוצים להתמיד ואלה רגעים כיפיים מאוד".
מה הטיפ שלכם למשפחות שמעוניינות לעשות ספורט יחד?
"ביחד קל יותר להתאמן. כל אחד צריך להיות בקצב שלו, חשוב שיהיה כיף ולא סבל, ליהנות מזה ולתת לכל אחד להגיע לשיא שלו מול עצמו".
משפחת לוקו
"הספורט מלכד מאוד את המשפחה". משפחת לוקו
לליאל, דוקטורנטית בטכניון, ולדניאל, עובד בחברת GE healthcare, שמתגוררים בחיפה, יש שני ילדים: הראל (7) ועדן (4), וכולם מתאמנים יחד בקרוספיט. "בעלי ואני בקבוצה אחת, הראל בקבוצת הילדים, עדן מתאמנת באקרובטיקה, וכשאנחנו מביאים אותה לקרוספיט היא מחקה אותנו מהצד", צוחקת ליאל. "כך יוצא שבימי ראשון ורביעי שלושתנו מתאמנים יחד באותו אולם, ובימי שלישי אנחנו מתאמנים בשעות די חופפות. לפעמים אנחנו מאפשרים להראל לעשות איתנו חימום, ואם המאמן שלו מאשר, הוא מצטרף אלינו לאימון.
"בבית יש אווירה של כושר ובריאות, וכשיש אפשרות אנחנו עושים אימונים נוספים. יש לנו מוט משקולת בבית, פיט בול ומזרן. ממש אבזרנו את הבית.
"הספורט מאוד מחבר בינינו, מלכד את המשפחה. אנחנו מסתכלים אחד על השני ומצליחים יחד, וזה מוסיף לחוויית הכושר שלנו. אין לנו חוקי יסוד בבית, כולם הולכים כי הם רוצים. גם אם יש כעסים, כשאנחנו מגיעים לאימון הפאזה משתנה, כי המקום והמסגרת משנים לנו את הרגש השלילי לרגש חיובי. וכשחוזרים הביתה מתחילים מחדש. קורה לא מעט שמישהו לא יכול להגיע לאימון, וזה לא משפיע על שאר המשפחה, משנים קומבינציות. יש הבנה הדדית. כל אחד יודע כמה זה חשוב לבן המשפחה האחר, ובנקודה הזאת תמיד מוצאים דרך להתפשר.
"אני גם מרגישה שזה שיפר לי את היחסים עם הבן שלי בן ה־7, כי זה נתן לנו מכנה משותף וזה זמן איכות שלנו איתו. אנחנו טופחים לו על השכם והוא מרגיש מועצם, ואז הוא נפתח יותר. הוא משתף אותנו יותר, מה שהוא לא היה עושה לפני כן. עכשיו יש לנו שפה משותפת".
למה דווקא קרוספיט?
"במשך השנים ניסינו חדרי כושר רבים, וזה לא ממש התחבר. שנינו לא הצלחנו לשמור על שגרה, וכששמענו על קרוספיט, שלחתי תחילה את דניאל לנסות. הוא התמכר, ואני התמכרתי בעקבותיו. זה לא סתם כושר, זה הופך לקהילה של אנשים. אחי ואשתו גם בקרוספיט, אז זה ממש הפך למשהו משפחתי מורחב".
טיפים למשפחות שמעוניינות להתאמן יחד?
"חשוב להתחיל לאט. רף גבוה מדי של ציפיות או מטרה שאי אפשר להגיע אליה לא יפתרו את כל הבעיות בבית, אבל ספורט הוא בהחלט נקודת התחלה מדהימה לשיפור היחסים".