חיה בסרט: נעמי ווטס חוזרת בגדול

בזמן שחבריה הטובים יוצאי אוסטרליה, כוכבי הוליווד ניקול קידמן וראסל קרואו, נמלטו מאמריקה וחזרו למולדת הרחוקה עם פרוץ הקורונה - נעמי ווטס בחרה להישאר מאחור.

"כל חבריי הגולים עזבו עם תחילת הסגר, אפילו אמריקנים שאני מכירה ברחו לשם, ורק אני נשארתי בניו יורק, כאילו אני שאננה ולא מבינה מה קורה בעולם. ההסבר הוא ששני ילדיי הם אמריקנים, וכך גם אביהם, ולא קל להפריד בין בני משפחה, גם בסיטואציה חריגה כמו הנגיף", אומרת ווטס, אמא לשני בנים מתבגרים.

"מובן שאיש מאיתנו לא תיאר לעצמו כמה זמן המצב הזה יימשך. אני מחכה שנחזור לשגרה כמו פעם, בלי גלים נוספים של המגיפה, אבל זה לא קורה. אז נשארנו בארה"ב. הילדים למדו בזום, ואם היינו חוזרים לאוסטרליה הם היו מסתבכים בהפרשי הזמנים עם בית הספר מהקצה השני של העולם".

את לא מקנאה במי שעברו ליבשת הרגועה יותר?

"אני מסתכלת בתמונות ששולחים לי חברים. הם מעבירים שם את הזמן בלי מסיכות ונופשים בחוף הים, בזמן שאנחנו בעיצומו של הבלאגן. בכל פעם ששולחים לי הודעה עם תמונה מעוררת קנאה אני מגיבה בסרקזם, 'תמחקו את המספר שלי, נמאס לי לראות את כולם נהנים!'.

"מי שהצילה את השפיות שלי ושל הילדים היא הכלבה שאימצנו ממרכז מיוחד שמציל כלבים עזובים. היא הסבה לנו אושר רב".

יצאת מהסגר עם תובנות חדשות על הורות?

"ככל שזה היה אתגר לא פשוט לנו, זה בעיקר היה קשה לילדים. למזלי, הם די בוגרים, והם הבינו את ההגבלות שהוטלו עלינו. מצד שני, יש מידה של עצבות, והם איבדו קשר עם החיים האמיתיים לטובת יותר זמן מול מסכים. אני מרגישה שזאת חוויה שחישלה אותם והעניקה להם חוסן שהם ייקחו מכאן הלאה לחיים.

"בהתחלה, כשהם הרגישו לחץ, הייתי אומרת להם פשוט לשאוף ולנשוף, להוריד את סף החרדה לאט־לאט. כולנו מתגעגעים ורוצים להתנהל בעולם כמו פעם. מצידה השני של הקורונה אני מאמינה שנחיה עם יותר רגישות, קרובים למי שבאמת חשובים לנו. צריך לברך על הניצחונות הקטנים, בצעדי תינוק שמתחיל ללכת, ולא לחשוב רחוק מדי. לחיות את הרגע".

ואיך התקופה המאתגרת השפיעה לך על העבודה?

"בקורונה גיליתי שהדרך הכי טובה להרגיש חיוניות במקצוע המשחק היא לחפש חומרים שאני אוכל להרים כפרויקט בעצמי. יש לי בקנה כמה רעיונות שמוקדם עדיין לדבר עליהם, אבל אני שמחה שיש לי מעורבות בהם.

"העולם כולו השתנה מהבחינה הזאת. אנחנו כבר לא בימים שבהם ישבתי ליד הטלפון וחיכיתי לצלצול מהסוכן, שיודיע שיש אודישן או הצעה לתפקיד. היום כל אחד יכול וצריך להרים את הכפפה, ולייצר לעצמו את ההזדמנות הבאה. כל אחד בקצב וביכולת שלו, להיות כן עם עצמו לגבי מה יהיה נכון לו לעשות.

"כשיש באמת משהו טוב ביד, זה שווה הכל. נחמד לקבל שבחים, אבל אני לא עובדת במחשבה מה יגידו המבקרים, או כמה כסף סרט מסוים יכניס בקופות. תמיד יעשו השוואות ביני לבין אחרים, כל אחד יביע דעה עלי, אבל זה לא מטריד אותי - כי אין לי על זה שליטה".

התרגלת לדרך החיים החדשה באמצעות מסכי הזום?

"האמת שזה היה בשבילי סיוט, שם כמעט איבדתי שליטה... עברתי את גיל 50, אני לא מדור המילניום, והתוודעתי למחשבים בחיי הבוגרים. יחד עם הילדים הבנו איך להשתמש בזום, כי ללמד אותם בעצמי לא היה בא בחשבון. נחמד לראות דרך הזום אנשים בסביבתם הטבעית ולקבל הצצה קטנה לפינה הפרטית של כל אחד בביתו".

• • •

כמה חודשים אל תוך הקורונה, ווטס בת ה־53 חזרה לעבודה במותחן הקולנועי "שעה גורלית", שביים פיליפ נויס ("משחקים פטריוטיים", "סכנה ברורה ומיידית") ושעולה לאקרנים בסוף השבוע. ווטס מגלמת בסרט את איימי קאר, אלמנה חד־הורית שבנה המתבגר נואה (קולטון גובו, "ג'יני וג'ורג'יה") מתקשה להתמודד עם אובדן אביו, ובוקר אחד שבו הוא מעמיד פני חולה כדי לא ללכת לבית הספר.

אחרי שהיא מצליחה לשכנע אותו לקום מהמיטה ובכל זאת ללכת, היא יוצאת לריצה ביערות הסמוכים לעיירה שבה הם מתגוררים. במהלך הריצה היא מקבלת התרעה לנייד על אירוע ירי בבית הספר, ומבינה שבנה נמצא בין התלמידים המוחזקים כבני ערובה. מכאן והלאה היא מתחילה לנווט את המשבר, תוך שהיא רצה בחזרה העירה, כשהטלפון הנייד הוא הדרך היחידה לנסות להבין מה מצבו של הבן.

"שעה גורלית" הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו בספטמבר האחרון, והיה מהבודדים שבלטו מתוך ההיצע המוגבל במתכונת המצומצמת והווירטואלית בחלקה של הפסטיבל הנחשב. ווטס קצרה שבחים על משחקה כאמא ברגעים מורטי עצבים שבהם היא חרדה לגורל בנה.

"בכל פעם שאני מקבלת על עצמי סרט, אני מחפשת בו את המשמעות האישית עבורי", מסבירה ווטס בפאנל מקוון אחרי ההקרנה בטורונטו, כשהיא יושבת מול מצלמת הזום בביתה שבניו יורק. שיערה הבלונדיני פזור ברישול על חולצה בהירה ורחבה.

"סרט טוב מצריך נקודת מבט וחזון של היוצר, עם זוויות צילום משכנעות ופסקול שיניע את העלילה. בחרתי בתפקיד שדיבר אלי ושאלתי דרכו את עצמי את השאלות הנכונות: מה אני מביאה איתי? מה מפחיד אותי? מה זה אומר עלי ועל חיי? אני אישה תחרותית שאוהבת לראות מטרה לנגד עיניי. אני הישגית ולא רוצה לאכזב את עצמי".

מה הבנת מהתפקיד בסרט הזה על חייך?

"כשקראתי את התסריט הבנתי כמה מפחיד אותי להיות בנעלי אותה אישה, שנאלצת להיאבק בכאוס מוחלט בזמן שהיא חסרת אונים ואחוזת פאניקה. להצליח לשאוב כוחות כדי לשמור על מיקוד. זה מסע מבעית ומרתק ביחד, בתוך סיטואציה ששום הורה לא מאחל לעצמו. כולנו מפחדים שדבר כזה יקרה לנו.

"הסיפור היה עוצמתי מבחינתי, וידעתי שאני חייבת את התפקיד לעצמי. כאילו בער בי להתעמת עם המציאות הקודרת והזוועתית של העולם במצבים מסוימים".

לדברי ווטס, שנמנית גם עם מפיקי הסרט, שצולם בקנדה בסתיו 2020, הפרויקט דל התקציב יצא לפועל בקלות יחסית, בהינתן הגבלות הצילומים תחת תנאי הקורונה.

"הסרט הוא פועל יוצא של הקורונה, כי הוא ניתן לניהול מינימלי בלבד", היא מסבירה. "רוב הזמן רק אני נראית לבד על המסך, והדרמה מתרחשת למעשה בתיווך הטלפון הנייד. ימי הצילום היו ארוכים, וברבים מהם הייתי לבדי, בלי שחקנים אחרים, עם צילומים ממושכים בלי הרבה רגעי 'קאט' ובלי הסחות דעת.

"צילמנו בסביבה מבודדת ושקטה, שהיא תרחיש ידידותי לקורונה. לא היה לנו צוות צילום גדול, והצלחנו לסיים הכל בתוך 11 ימים בקנדה, בתקופה שבה התחלואה שם היתה נמוכה יחסית ועדיין היה סגר קפדני. היו הרבה הגבלות שהסתדרנו איתן".

הפקה לא פשוטה.

"בתעשיית הקולנוע אנחנו יכולים להסתגל כמעט לכל אילוץ. אין 'לא'. פשוט גורמים לדברים לקרות. באתי עם הילדים שלי, העברנו שבועיים בבידוד לפני הצילומים, ושהינו בבית יפהפה על שפת אגם. דגנו דגים, שטנו בקיאקים והרגשנו בטוחים. אבל ברור שהעולם השתנה שם בחוץ, ולקחתי את זה לחרדה שניכרת בדמות. נמצאתי איתה במעין מוד הישרדותי. הרי הצפייה בחדשות היא תזכורת יומיומית לסכנות שאורבות מעבר לכל פינה. החוכמה היא להתנתק בסוף היום, לתת לראש מנוחה למרות הקושי ולהתמקד במה שצפוי לי מחר".

את רצה לא מעט בסרט, זה בטח הצריך כושר פיזי גבוה.

"אני טיפוס אתלטי, ואני אוהבת את כל ענפי הספורט. נהגתי לרוץ כל הזמן, אבל נאלצתי להפסיק עקב פציעה בגב, שהיתה מחמירה אם הייתי ממשיכה. בזכות הסרט חזרתי בהדרגה לעשות ספרינטים וריצות ארוכות. מדהים מה הגוף מסוגל לעשות לפעמים. השריר זוכר את העבודה, והיתה לי מעסה צמודה שדאגה שתמיד תעמוד לשירותי אמבטיה חמה, כך שיכולתי להתחבר להיבט הספורטיבי, למזלי.

"היו מקרים שרצתי שלושה-ארבעה קילומטרים תוך כדי המשחק, וזה רק הניע את הרגש שלי בתוך הדמות. הרגשתי תשישות ותיעלתי את זה אליה. ולפעמים פתאום היתה תאורה לא נכונה בפריים, או שפספסתי שורה בטקסט - כל מיני תאונות יפות שאני מברכת עליהן.

"אני מזדהה מאוד עם איימי. כולנו עוברים בחיים חוויות, חלקן לא אידיאליות, וחלקן גורמות לנו להבין עד כמה התברכנו. בסופו של דבר, הן מחשלות אותנו ומעניקות לנו כלים נוספים להתמודד עם העולם".

• • •

ווטס נולדה ב־1968 בקנט שבאנגליה. אמה, מייבי, היתה מעצבת תלבושות, ואביה, פיטר, היה מנהל ההופעות של פינק פלויד וטכנאי סאונד, עד שהלך לעולמו ב־1976 ממנת יתר של הרואין. הוריה התגרשו כשהיתה בת 4, וב־1982 היגרה המשפחה לסידני שבאוסטרליה, שם עבדה אמה כסטייליסטית בטלוויזיה, בין היתר באופרת הסבון "בחזרה לעדן", שבה עשתה ווטס את הופעת הבכורה שלה כניצבת בגיל 18. במקביל היא ניסתה את מזלה כדוגמנית.

אחרי כמה תפקידים בסדרות טלוויזיה אוסטרליות, ובהן "קרוב רחוק" הפופולרית, בתחילת שנות ה־90 היא ביקרה את חברתה הטובה ניקול קידמן בלוס אנג'לס, והחליטה להישאר ולפתח קריירת משחק באמריקה. אחרי ששיחקה בסרטים כמו "פצצה על טנק" ו"יופי מסוכן", הגיעה הפריצה הגדולה שלה ב־2001, עם תפקיד ראשי ב"מלהולנד דרייב" של הבמאי המוערך דיוויד לינץ', שהיה מועמד עליו לאוסקר בקטגוריית הבימוי. כעבור שנה זכתה להצלחה מסחרית במותחן האימה "הצלצול", וחזרה גם לסרט ההמשך.

"דיוויד שינה את מהלך הקריירה שלי. עד אליו לא הצלחתי להשיג תפקידים. התמסרתי בקלות - והנפש שלי נרמסה", אמרה בראיון ל"גרדיאן" הבריטי על ההיכרות עם לינץ', שגם ליהק אותה ב־2017 לרימייק של סדרת הפולחן שלו מהניינטיז "טווין פיקס".

ב־2003 כיכבה לצד שון פן ובניסיו דל טורו בסרט הדרמה "21 גרם" של הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונזלס איניאריטו, והיתה מועמדת לאוסקר. היא חזרה לשתף פעולה עם איניאריטו כעבור עשור, כחלק מאנסמבל שכלל את מייקל קיטון ואדוארד נורטון ב"בירדמן", הזוכה הגדול בטקס האוסקר לפני שבע שנים, עם ארבע זכיות, כולל בפרס הסרט הטוב ביותר.

הרזומה הקולנועי שלה כולל את העיבוד המחודש ל"קינג קונג" מ־2005, הדרמה הביוגרפית "ג'יי אדגר" בבימויו של קלינט איסטווד והסרט "הבלתי אפשרי" מ־2012, שעליו היתה מועמדת לאוסקר השני שלה.

אחרי מערכות יחסים בנות שנתיים כל אחת עם במאי הטלוויזיה זוכה האמי סטיבן הופקינס ("24", "קליפורניקיישן"), ואחר כך עם הכוכב ההוליוודי הית' לדג'ר בתחילת שנות האלפיים, במאי 2005 נכחה באירוע המט גאלה הנוצץ בניו יורק ושמה את עיניה על השחקן לייב שרייבר ("ריי דונובן"), שעימו פצחה בשיחת היכרות קלילה.

"אזרתי אומץ כפי שלא עשיתי מעולם, כי לרוב הייתי מצפה מהבחור שיעשה את המהלך הראשון", סיפרה בעבר למגזין "Allure". "אבל הוא עמד ללכת, וחשבתי לעצמי שלא הייתי רוצה שיעברו שנים עד ששוב ניתקל זה בזה. אז ניגשתי ואמרתי לו: 'רוצה את מספר הטלפון שלי?'. הוא צחק, ונפגשנו למחרת לארוחת בוקר".

במהלך 11 שנות זוגיות לא ממוסדת עם שרייבר, עד 2016, נולדו בניהם סשה (14) וקאי (13). ב־2009 ביקרו בני המשפחה בישראל, ובין היתר לקחו חלק בעידוד תרומות לפרויקט הקמת מאגרי המים של קק"ל, נטעו עץ ביער לביא שבגליל וצילמו סרטון במרכז פעילות ממוגן לילדים בשדרות. ווטס ושרייבר שומרים על קשר קרוב למען ילדיהם, ובמקרים מסוימים גם מפרגנים זה לזה ברשתות החברתיות ומעלים תמונות משותפות עם הילדים סביב חגים ואירועים מיוחדים.

• • •

מאז 2017 היא נמצאת בזוגיות עם השחקן בילי קרודופ, שאותו הכירה כשהשניים צילמו יחד את הסדרה "ג'יפסי", ששודרה בנטפליקס. קרודופ זכה בשנה שעברה באמי על תפקידו בסדרת הדרמה "תוכנית הבוקר" של אפל טי.וי פלוס.

ווטס עדיין לא זכתה להצלחה גדולה במדיום הטלוויזיוני, כשהאכזבה הגדולה היתה עם סדרת־הבת הפוטנציאלית ללהיט האדיר "משחקי הכס", שפרק הפיילוט שלו מ־2019 לא צלח את מבחן בכירי רשת HBO, והפרויקט, שתוקצב ב־30 מיליון דולר, נזנח.

"זאת היתה חוויה נהדרת, אבל קצרצרה. לא הכרתי את הסדרה לפני כן, אז צפיתי בכל הפרקים בבינג' ונסחפתי. חבל שזה לא קרה", אמרה בתגובה לביטול.

אמנם בווסטרוז לא נראה את ווטס, אף כי יקום "משחקי הכס" צפוי לחזור לחיינו בסדרות־בת אחרות שכן קיבלו אור ירוק, אבל בשנים האחרונות היא הספיקה לככב בסדרת הסרטים הדיסטופית "מפוצלת" ובמיני־סדרה "בקול רם", על פרשת ההטרדות המיניות של ברון התקשורת והאיש החזק במערכת ערוץ "פוקס ניוז", רוג'ר איילס. היא גילמה שם את המגישה גרטשן קרלסון.

את פעילה ברשתות החברתיות?

"כן, למה לא? אני חלק מהעולם הזה, מנסה להישאר רלוונטית. בשנים האחרונות אני יותר ויותר מעורה בכל הנעשה ברשתות, חושבת יותר מדי איך לנסח פוסט. אני מנסה לייצר לעצמי קול, ורוצה לוודא שאני מתבטאת באופן הנכון ושאני בשליטה. מצד שני, יש דברים שאני מעדיפה לשמור מסתוריים, רק לעצמי. אני לא רוצה לחלוק הכל. אני בעיקר עוקבת אחרי חברות שלי למקצוע. ניקול, ריס ווית'רספון, ג'וליאן מור".

איך היחסים שלך עם הגיל?

"לא אשקר, היתה קצת פאניקה כשהגעתי לציון הדרך של 50, אבל אני מרגישה טוב מאוד עם עצמי. לפעמים יש רגעים מול המראה או ההשתקפות בחלון שבהם אני אומרת לעצמי, 'לא חשבתי שכך איראה'. בתוכי אני מרגישה אותו הדבר כמו בצעירותי, עם אותה אנרגיה כמו בעבר. מסוף שנות ה־20 שלי אני מרגישה בוגרת ושלמה עם מי שאני.

"עדיין יש רגעים שבהם אני חוזרת להיות ילדה קטנה ומתלהבת, אבל ברוב המקרים אני די שקולה ומבינה איך להתמודד עם דברים. כיום, כשאני אחרי גיל 50, אני מוצאת את עצמי מתרפקת על נוסטלגיה. אני נהנית בעיקר להיות בחברת אנשים שאני מכירה היטב זמן רב. אני כבר לא מסוגלת ליצור חברויות חדשות. אני זקוקה לקשרים עמוקים עם מטען רגשי והמון זיכרונות. זה חלק משמעותי מחיי".

dcaspi@goldenglobes.org