תוכנית כלכלית חדשה
מצבה הכלכלי של ישראל הלך והורע מיום הקמתה, כשבתחילת 1952 נראה היה שהמדינה נמצאת על סף קריסה, בעקבות העליות הגבוהות במחירי המוצרים והשירותים.
מפלגת "הציונים הכלליים", שהיתה בעלת תפיסה אידיאולוגית מרכזית־ליברלית, תקפה ללא רחם את מדיניות הצנע הכלכלית של ממשלת מפא"י, בהנהגת ראש הממשלה דוד בן־גוריון. אחרי הבחירות לכנסת השנייה, שנערכו ביולי 1951 ושבהן כמעט שילשו הציונים הכלליים את כוחם בכנסת משבעה מנדטים ל־20 - הבין בן־גוריון שהמשך מדיניות הצנע הקשוחה והנשכנית עלול להביא למרי אזרחי.
בפברואר 1952, אחרי חודשים של הכנות, הכריזה הממשלה על צמצום משטר הצנע ועל השקת מדיניות כלכלית חדשה, שבמסגרתה הממשלה לא תמשיך להדפיס כסף למימון תקציבה, ובמקום זאת תתבסס מעתה על הכנסות ממסים, ממכירת איגרות חוב של המדינה ליהודי התפוצות (במסגרת מפעל הבונדס), מקבלת מענק סיוע שנתי מהממשל בארה"ב בתמורה לתמיכת ישראל בגוש מדינות המערב, ומגיוס מלוות מהציבור בארץ.
בעקבות התוכנית החדשה היה ברור שישראל עומדת בפני עליית מחירים גדולה, שאכן קרתה במהלך 1952, כשהמחירים עלו ב־60 אחוזים. לצורך ביסוס המשטר הכלכלי החדש, הוצא צו שמקפיא כל פעילות מסחרית לתקופה של כמה ימים, ובבוקר 20 בפברואר 1952 יצא לפועל מבצע כלכלי חשאי שהוכן מראש, כשאלפי פקחים שעברו השתלמות מוקדמת פקדו את רוב בתי העסק בארץ, וגם את המושבים ואת הקיבוצים, ורשמו את המלאי שנמצא במקום. בכך חסמה הממשלה את האפשרות הספקולטיבית לצבור סחורות שנקנו לפני תחילת התוכנית הכלכלית - ולמכור אותן ברווח אחרי עליית המחירים הצפויה.
בדיעבד התברר שהתוכנית הכלכלית היתה נכונה וחיובית, וזרם הפיצויים ("שילומים") מגרמניה, שהחל להגיע ב־1953, סייע אף הוא לייצוב הכלכלה הישראלית.
עקב מחסור חריף במטבעות: הונפקו "מעות נייר"
ב־1950 הנפיקה ממשלת ישראל סדרת מטבעות בערכים של פרוטה אחת, חמש פרוטות, 10, 25, 100 ו־250. הנושאים שהונצחו על גבי המטבעות נלקחו ממטבעות יהודיים מתקופת מרד היהודים ובר־כוכבא.
ב־1951 החל להסתמן מחסור במטבעות בשוק, שיצר בעיה במסחר הקמעונאי: בעלי חנויות וקיוסקים לא יכלו עוד להשיב עודף ללקוחותיהם, ונהגי אוטובוס רבים נותרו חסרי אונים כשנדרשו להשיב כסף קטן לנוסעים.
שמועה שפרחה באותם ימים טענה שסוחרי מתכות אוגרים מלאים של מטבעות, שאותן הם מתיכים ומוכרים לבתי מלאכה בתחום המתכת. ואולם, בדיקה שערך משרד האוצר הוכיחה שערך המתכת במטבעות נמוך משוויין, ולכן לפעולה שכזו אין כדאיות כלכלית.
התברר שהמחסור במעות נוצר, אכן, על ידי ספסרים שאגרו מלאים עצומים של מטבעות, אבל לא לשם התכה. הספסרים הממולחים מכרו לבעלי חנויות מטבעות בערכים שונים, וגבו בעבורן מחיר שגבוה בחמישה אחוזים מהערך הנקוב עליהן. את התמורה קיבלו בשטרות.
הממשלה נכנסה לפעילות נמרצת, ובסוף פברואר 1952 יצאו לשוק, בתוך יום אחד, כשני מיליון מעות נייר בשווי 50 ו־100 פרוטה. במקביל, התכנסה הכנסת למושב מיוחד והעבירה ביום דיונים אחד חוק "לתיקון פקודת מטבעות קטנות", שבו נקבעו עונשים לאוגרי מטבעות שמעבר לשימוש אישי - עד לכדי מאסר עולם!
שר האוצר, אליעזר קפלן, הודיע שהממשלה שוקלת לבטל את השימוש במטבעות, ובתגובה החלו ספסרים להחזיר לשוק כמויות עתק של מטבעות, לעיתים תוך הפסדים עצומים.
הכפר הערבי שננטש
במשך שנים רבות הקיפה טבעת של כפרים ערביים את ירושלים מכל עבריה, במרחק של קילומטרים מחומות העיר. אחד מהם היה הכפר אל־מאלחה שבדרום־מערב ירושלים, ששמו קוצר ב־1948 למלחה, ושלימים קיבל את השם העברי מנחת, בסמוך לאצטדיון טדי.
באפריל 1948 כבשו אצ"ל ולח"י את הכפר דיר יאסין הקרוב, ששכן במערב ירושלים. במהלך ההשתלטות על הכפר נהרגו עשרות מתושביו, וכשהדבר נודע לתושבי אל־מאלחה - הם נמלטו בחשש מכפרם ביחד עם ערביי ירושלים והסביבה. בחלק מבתיו הנטושים של הכפר יושבו עולים חדשים, בעיקר מכורדיסטן, אך גם מתוניסיה וממרוקו. חלק קטן מהמתיישבים החדשים עסק בחקלאות בשטחים הרחבים שמסביב לכפר והתפרנס בדוחק ממכירת ענבים וממסיק זיתים.
בפברואר 1952 נחשב מלחה כפר נידח ומוזנח, ולמרות הבטחות המוסדות לעולים בנוגע לעבודה קבועה ולסלילת כביש למקום - לא השתנה בו מאומה. מאות בתים בכפר נותרו נטושים, שכן רבים סירבו להגיע למלחה, שסבלה מהסתננות פורעים ערבים מעבר לגבול.
בפברואר 1952 נרצחו שניים מתושבי מלחה בידי מסתננים שהגיעו באישון לילה. במהלך אותו החודש כרעו שתי עולות חדשות ללדת, אך לידותיהן הסתבכו, ומאחר שבכפר לא הותקן אז עדיין קו טלפון להזעיק עזרה - הן נפטרו.
הכפר נותר במצבו העלוב שנים רבות, ורק אחרי מלחמת ששת הימים החלו אנשי הבוהמה לגלות עניין בבתי הכפר - שהלך ופרח מאז.
עשור לרצח "יאיר"
אברהם שטרן, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון לוחמי חרות ישראל (לח"י), שנודע בכינויו המחתרתי "יאיר", נרדף תקופה ארוכה על ידי הבולשת הבריטית, שראתה את חיסולו כמטרה עליונה. ב־12 בפברואר 1942 פרצו בלשים בריטים לדירת המסתור שבה שהה בתל אביב - וירו בו למוות. בפברואר 1952, במלאת עשור לנפילתו, התכנסו רבים ליד קברו בבית הקברות נחלת יצחק, באירוע שהפך להיות גם מפגש מרגש בין חברי המחתרות - חלקם לא ראו זה את זה כבר שנים.
ניצל בזכות חוטי טלפון
ב־24 בפברואר 1952, בשעת בוקר מוקדמת, עלה תושב חיפה, יהודה גולדשמיט (42), לגג ביתו, כדי לשים קץ לחייו. הוא הפיל את עצמו אל עבר המדרכה, אבל למרבה המזל נתקל בחוטי טלפון שהיו מותקנים מחוץ לבניין ובלמו את נפילתו. משם נזרק לעבר גגון שניצב מעל לכניסת הבית, וכשנחת "סוף־סוף" על המדרכה נחבל קלות בלבד. לצוות האמבולנס שהפנה אותו לבדיקות בבית החולים העירוני רמב"ם אמר גולדשמיט: "אם חוטי הטלפון הצילו אותי, אולי יסכים כעת הדואר להתקין סוף־סוף טלפון בביתי".
מגדל פיזה - אסור
בשבוע האחרון של פברואר 1952 פורסמה הודעה לציבור מטעם ארגון סוכני הנסיעות בישראל, שלפיה "העיר פיזה הוסרה ממפת טיולי הישראלים לאיטליה, בשל חשש להתמוטטות המגדל". הודעה זאת התבססה על ידיעה בנושא שהתקבלה מסוכנות ידיעות אירופית, שממנה הבינו ראשי הארגון שבדיקות אדריכלים ומהנדסי בנייה גילו ש"קריסת המגדל היא רק עניין של זמן". הידיעה התקבלה באכזבה בקרב ישראלים רבים, שתכננו לשלב את פיזה במסלול טיולם לאירופה בקיץ הקרוב, אולם כעבור שבוע, כשהתקבלה פנייה מנציגות איטליה בישראל שהבהירה שלמגדל שלום - בוטלה ההודעה, ואפשר היה לטוס לשם כרגיל.
הנעלמים / בתי חרושת שהיו ואינם
אמרון
חברה שהוקמה ב־1950 בחולות מערב הרצליה (לימים הרצליה פיתוח), ועסקה בייצור מכשירי רדיו לשוק המקומי. המכשירים קיבלו שמות עבריים דוגמת דקל, רקפת, דליה ושביט. באמצע שנות ה־50 גדלה מצבת העובדים באמרון לכ־120, ובתחילת שנות ה־60 החלה החברה גם לייצא מכשירי רדיו מתוצרתה. בשנות ה־70 נכנסה אמרון לייצור מכשירי טלוויזיה, אולם באמצע שנות ה־80 היא נקלעה לקשיים ונסגרה.
הצרכנייה / פריטים מאז
רמקול חיצוני
הרמקול שבתמונה שימש רבים בשנים ההן, כשהמאזינים לא רצו (או לא יכלו) להיות צמודים למקלט הרדיו להאזנה. בחלקו האחורי של רדיו המנורות היה ממוקם שקע, שאליו נכנס תקע החוט שנמתח מהרמקול, וכך יכלו להאזין לתוכניות גם אלה שישבו במרפסת, בגינת הבית או בכיתה בבית הספר - שאליה הועבר רמקול כזה עם חוט ארוך במיוחד (שהגיע עד לרדיו ששכן בחדר המנהל). זאת, כדי שהתלמידים יאזינו לתוכניות רדיו שיועדו להם.
המפעל הרוויח מיליון דולר
במסיבת עיתונאים שנערכה בחיפה ב־20 בפברואר 1952 דיווח א. פרידמן, מנכ"ל מפעלי קייזר אילין, חברה שעסקה בהרכבת מכוניות, ש"בשמונת החודשים לפעילותנו ייצאנו מכוניות בשווי שלושה מיליון דולר, שהותירו לנו רווח נקי לפני מס של יותר ממיליון דולר" (סכום עתק באותם ימים). רוב ההכנסות בשנת הפעילות הראשונה הגיעו ממכירות מכונית הפאר של קייזר, "קייזר מנהטן דה־לוקס" (בצילום, מודל 1953), כש־20 יחידות ממנה הורכבו מדי יום במפעל בנשר, ויוצאו לאירופה.
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו