הכי מבוקש: חבילות מזון מאמריקה
שגרירה הראשון של ארה"ב בישראל, הדיפלומט ג'יימס מקדונלד, פנה בתחילת 1950 לשר הפנים, חיים משה שפירא, בבקשה שיארגן לו ביקור התרשמות באחד ממחנות העולים בארץ. ב־16 בפברואר 1950 ביקר השגריר במחנה העולים בבאר יעקב, בליווי משאית ובה מאות חבילות מזון - מתנת השגרירות האמריקנית לשוכני המחנה.
ארגונים אמריקניים שוחרי ישראל ביצעו רכישות מרוכזות של חבילות מזון בארה"ב, והללו היו נשלחות ארצה לבתי יתומים, בתי חולים, פנימיות, מחנות עולים ומוסדות נוספים. השבוע לפני 70 שנים, לדוגמה, הגיעו למחסני עיריית ירושלים מאות חבילות מזון ששלח ראש עיריית ניו יורק, וויליאם אודווייר, כמתנת עירו לירושלים.
חבילות מזון שנשלחו מקרובי משפחה באמריקה הפכו למתנה המבוקשת בישראל. חבילה מועדפת במיוחד היתה של חברת Care האמריקנית, שהיתה נשלחת ישירות לסניף הדואר הקרוב למגורי המשפחה בת המזל בארץ.
בשל החיסרון הגדול במטבע חוץ, הגה משרד האוצר רעיון שהחל להיות מיושם באמצע פברואר 1950: תיירים שביקרו בארץ הורשו לרכוש כאן, בכסף זר, חבילות מזון, ולהעניקן במו ידיהם לקרובי משפחתם. התייר היה נכנס לסניף בנק "אנגלו־פלשתינה", רוכש שם חבילת מזון "סטנדרט" ב־10 דולר או חבילת "ספיישל" ב־13 דולר, ומקבל שובר שבאמצעותו היה אוסף את חבילת המזון במחסן מרכזי, כשהיא ארוזה ומותאמת למתנה.
צעקות, דחיפות ועלבונות ב"נשף העיתונאים החגיגי"
השבוע לפני 70 שנים נערך - בפעם הראשונה בישראל - "נשף העיתונאים העבריים", אירוע ששווק בעיתונות בהתלהבות במשך שבועות ארוכים. כך, למשל, כתב העיתון "הבֹקר" לקראת הנשף החגיגי: "ההתרגשות בשיאה, מחר בשעות הערב ייפתח בבניין הבימה 'באל' (נשף) העיתונאים הראשון זה 2,000 שנה. ברגעים אלה ממש יושבות במספרות תל אביב נשות החברה הגבוהה תחת רוח חמה הנושבת עליהן ממכונת הסלסולים, כדי להתאים לעצמן פריזורה הולמת לאירוע".
שרת העבודה, גולדה מאיר, רוקדת בנשף העיתונאים // צילום: לע"מ
בניין הבימה שונה ללא הכר: ג'ניה ברגר, תפאורנית תיאטראות אֹהל והבימה, ניצחה על צוות של עשרות פועלים, שהפכו את מסדרונות הבניין ל"פרומנדה (טיילת) וינאית", כהגדרתה, כשכל אולם קושט בנושא אחר, ואילו הבר עוצב כ"ביסטרו פריזאי".
אלא שכבר בפתיחת הדלתות החלה המהומה. התברר שלאירוע שתוכנן ל־500 איש נמכרו יותר מ־1,100 כרטיסים, וכעת ניסו ההמונים להידחק פנימה, דוחפים ונדחפים בצעקות ובהתנשפויות, בניסיון לתפוס מושבים באולם הראשי. תחילת המופע המרכזי התעכבה, שכן כ־600 מחזיקי כרטיסים, ובהם גם חברי כנסת, שרים ושגרירים, לא מצאו מושב ונאלצו להתגודד במעברים, משם ניהלו ויכוחים קולניים עם היושבים.
בתום המופע, שהופסק לסירוגין בשל הוויכוחים והצעקות, שעטו הנוכחים אל אולמות הנושא - סלון הריקודים, אולם תרבויות העולם, בית הקולנוע והמזנון. הדחיפות והצעקות חזרו ביתר שאת, וחלק מהנוכחים נטש את המקום במחאה קולנית.
למחרת נכתב בעיתון "דבר" ש"כישלון הנשף קשור בהצלחתו, שכן המונים ביקשו להתחכך באנשי הממלכה השביעית (העיתונות)". בעיתון "מעריב" נכתב ש"גם מצעד צה"ל ביום העצמאות הראשון נכשל, ומסתבר שכל דבר שהוא הראשון זה 2,000 שנה - קשה לביצוע".
"יום הילד" הראשון צוין ברחבי הארץ
השבוע לפני 70 שנים, בחסות אשת נשיא המדינה, ורה ויצמן, נחגג בארץ לראשונה "יום הילד". התאריך - 19 בפברואר - נקבע סמוך ליום השנה החמישי למותה של הנרייטה סאלד, שהקדישה את חייה לייסוד ולניהול מוסדות חינוך למען הילדים ובני הנוער בישראל, ונפטרה ב־12 בפברואר 1945.
כרזת "יום הילד" עיצוב: א. דוד, באדיבות הארכיון הציוני
גולת הכותרת בפעילותה של סאלד היתה הקמת ארגון "עליית הנוער", שפעל להעלאת ילדים ובני נוער, חלקם יתומים, מאירופה לישראל, ושילובם בכפרי נוער ובבתי ספר חקלאיים. "יום הילד" הראשון נחגג בסימן 45 אלף הילדים שעלו לארץ ב"עליית הנוער" מקום המדינה ועד פברואר 1950.
בכל בתי הספר ברחבי הארץ נערכו מפקדים וחגיגות, ובערים הגדולות נערכו תהלוכות ססגוניות בהשתתפות אלפי ילדים. ביישובים רבים התקיימו עצרות שלוו במסכת, בשירה ובריקודי עם עד השעות הקטנות של הלילה.
בתי מסחר רבים בארץ הציעו מבצעים מיוחדים ל"יום הילד": חנות הכלבו הירושלמית "מעיין שטוב" הכריזה על "הנחה מיוחדת ליום אחד על כל מוצרי הילדים שבחנות". חנות הנעליים התל־אביבית "מיקולונסקי" הורידה את מחירי נעלי הילדים ללירה וחצי, וחנות הצעצועים החיפאית "פינוקיו" הציבה בחלון הראווה דגם של עיר גדולה עם רכבת חשמלית - להנאת המוני הילדים שהתגודדו במקום.
מאבקי דת במחנה העולים
במחנה העולים שבפרדס חנה רעש מהומה. העולים שהגיעו מתימן זעמו על מנהל המחנה, צבי שוצקי, איש "השומר הצעיר", עקב שמועה שלפיה הוכרח נער יוצא העדה להדליק אש בשבת במטבח המחנה. במקביל התגלו צעירים דתיים בני פרדס חנה שחדרו למחנה ללא רשות, ועשו נפשות בקרב העולים לענייני דת ולשמירת מצוות. הצעירים נתפסו על ידי הנהלת המחנה וסולקו מייד. העניין כולו עורר תרעומת בקרב העולים הדתיים בני תימן, שדרשו להחליף את הנהלת המחנה, בעוד העולים החילונים צידדו במנהל ש"לא נותן לפרופגנדה דתית לבלבל לנו את הראש".
מחנה עולים פרדס חנה, 1950
שוד התרנגולות הגדול
ממשטרת תל אביב נמסר השבוע לפני 70 שנים ש"ביום שני, 20 בפברואר, בשעת בוקר מוקדמת, עבר נער בן כ־16 העונה לשם ניסים לוי ברחוב רמב"ם שבעיר, כשהוא מוביל על עגלה לול עופות ובו כ־60 תרנגולות. ליד בית מספר 10 ברחוב התנפלו עליו ממארב כמה גברים שצעקו 'זה שוד', חבטו בו והחלו לשלוף מהלול את התרנגולות. עם התקרבות מספר אזרחים לאזור נסו השודדים מהמקום, ובידיהם שלל של תשע תרנגולות. המשטרה מחפשת אחר עקבותיהם".
"גם לנו מגיע נקניקיות"
למשרד הקיצוב והאספקה הגיע השבוע לפני 70 שנים מכתב תלונה, שעליו חתמו נציגים מיישובי הדרום. הללו טענו לקיפוח בכל הנוגע להגעת תוצרת נקניק ונקניקיות, וכתבו: "בעוד שבתל אביב אפשר למצוא נקניק בקלות, ולא דווקא בשוק השחור, פה בדרום לא נראה אף זנב נקניק זה חודשים רבים". תגובת המשרד לתלונה היתה קצרה: "מכתבכם התקבל, נדון בדבר".
הנעלמים/מסעות פרסום שהיו
משקה טמפו
כל אחד והטמפו שלו" - זה היה הפתיח לג'ינגל הפרסומת של "טמפו", בזמנים שבהם המשקה הממותק בבקבוק הזכוכית בעל העיצוב המעוקל והייחודי היה מחלוצי המשקאות המוגזים בארץ. הטמפו שווק ברדיו ובבתי הקולנוע בזמריר קצבי שכלל את המילים: "מתאים לי לקצב / מתאים לי לחיים / עולם של משקאות - באלף טעמים / טמפו נפלא - טמפו כל היום / מצנן לי את הקיץ מקרר לי את היום / כל אחד והטמפו שלו".
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
הצרכנייה / פריטים מאז
בושם "ברוט" לגבר
שנים רבות לקח לגבר הישראלי לאמץ אל שגרת יומו בישום ריחני, בזמנים שבהם כל צורת טיפוח של בני המין "החזק" נחשבה למעשה "נשי". הבשמים לגבר חדרו לשווקים אט־אט: תחילה קראו להם "מי גילוח", והם יוצרו בארץ, ובהמשך החלו להופיע בדוכנים ובחנויות בודדות בערים הגדולות בשמים לגבר "תוצרת חוץ", כשה"ברוט" בעל הריח המתקתק היה מהמבוקשים ביותר. מאז נשטפה הארץ ביבוא בשמים, וה"ברוט" הפופולרי התאייד.
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
חינוך מקצועי לחקלאים
שר האספקה, הקיצוב והחקלאות, דב יוסף, חנך השבוע לפני 70 שנים תוכנית מקיפה של משרדו, "עוז לחקלאות" שמה, שנועדה להפיץ לכלל החקלאים בארץ מידע הנוגע למקצועם. המידע הובא בדפי הסבר, בחוברות הדרכה, בימי עיון אזוריים, בתוכנית יומית לחקלאי ברדיו "קול ישראל" ובכרזות צבעוניות דוגמת זו שלמעלה (המקדמת מאבק בעשבי בר), שנשלחו ליישובים החקלאיים ברחבי הארץ והוצגו על קירות מזכירות היישוב.
עיצוב: "האחים שמיר", באדיבות י. שמיר